כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

מעולם לא הייתי מנחש עם מי יהיה הקפה האחרון שלי. ישבנו שם. הוא די מצחיק, אמר שהוא מרגיש שהוא מכהן בתפקידו כבר כמה אלפי שנים וצחק צחוק מלא, מגלגל וחסר שיניים. הכרס טפחה עם השנים, ושיערו שפעם היה שופע וארוך, הדלדל, וכיום, את רוב פדחתו מכסה הקרחת האופיינית לגילו.

"אני לא יודע מה אמרו לך, ילד" ילד? אני? את מיטב שנותי עברתי, וילד, אני כבר ממזמן לא "אבל אני לא איזה אל נצחי."

חייכתי, "מעולם לא חשבתי כך, האין זה ברור לכל?"

"מתברר שלא, ילד" אמר וצחק שוב.

"היכן איבדת את שיניך? למה אינך מחזיר אותם אליך שוב?"

הוא לגם לגימה ארוכה וחמה מהקפה. אני יודע מה הסיבה שאיבד את שיניוי, האין זה ברור לכל?

"אני יודע מה אתה חושב, ילד, שנשברו לי כמה שיניים במלחמות הרבות והקרבות האין סופיים בהם נלחמתי, אבל אם באמת הייתי נפגע בהם, אתה חושב שהייתי יושב איתך כיום? האמת שפשוט לא השתמשתי מספיק בחוט דנטלי. לא מגיע לי שיניים חדשות."

צחקתי.

"ומה איתך? היכן איבדת אתה את שיניך?" שאל. "עם הגיל. אני כבר לא ילד."

כרסו רעדה מרוב צחוק. אפילו הרמתי את הקפה שלי, שלא ייפול מהושלחן.

"והכרס? לאן נעלם מכון הכושר"

"אלוהי! כל כך רע היה לי שם, למזלי, יום אחד, פשוט שכחתי את הדרך!" הוא אמר במבט תמים וקרץ לי קריצה שובבה.

חייכתי אליו "ההומור, כמו יין, משתבח עם השנים"

"נתחיל ביזנס?" אמר, כאילו הבחין כי המחמאה הינה מאולצת, ונפגע.

"אתה תזכה לכמעט חיי נצח, תחליף אותי לזמן לא מוגבל, עד שתתעייף ותמצא לך מחליף. את העניינים הקשים כבר סידרתי. בני ישראל בארץ, והבאתי להם את בר רפאלי. המשיח יבוא לא כשכולם יחזרו בתשובה, אלא שכולם יודו בקיומו של אולהים. השחתויות, החמסינים ודנה אינטרנשיונל הם עונשים קולקטיביים לכל אלה שלא מקיימים שבועות. יום כיפור - תקופה עמוסה. אני בדרך כלל סולח לכולם. פעם בשבוע, בימי רביעי עושים מינויים ללידות ומוות. זה הסוף."

אני די גאה בקטע הזה. כתבתי אותו בשיעור ערבית.