מה שנחמד ביומנים משרדיים כאלה, עם העטיפה של העור, זה שהם נורא רכים. היום בשיעור מתמטיקה פינתי את כל הדברים הלא נחוצים מין השולחן בשטתיות, שמתי את היומן שחור של חברת "הגליל" במרכז. קיפלתי את ידי סביבו והנחתי עליו את הראש. ניסיתי להרדם. באמת שניסיתי. אפילו עצמתי את העיניים. אני לא טובה בלהרדם.
כשהמורה ציינה שעכשיו בודקים את התרגיל, נזכרתי להרים את הראש, לצפות בקשקושים על הלוח ולהישאר בעניינים כדי לא לשכוח איך עושים בעיות עם אחוזים.
אני מתרוממת, מזדקפת, וממשיכה להרגיש מנומנמת. מעיפה מבט חטוף על היומן השחור, גלמוד על השולחן האפור והגדול, שלפני רגע היה הכרית שלי, וכמה רגעים לפני זה קושקש בו פעמיים, בשני לוחות הייאוש שלי.
במעבר בין השעורים יצא לי לעבור ליד השירותים.
עכשיו זו רק שעה שניה, ניקו אותם אתמול, זה אומר שהם נקיים יחסית.
יום שלישי היום, זה אומר שיש שיעור מילון באנגלית. אני לא צריכה את זה.
יש הזדמנות לתפוס תנומה קטנה בשירותים? אני כמעט שסותרת לעצמי, אבל ברגע האחרון נזכרת שזו לא פעולה שאני מרשה לעצמי לעשות בפומבי.
אני נואשת. אני פשוט לא נרדמת בלילה. אני הולכת לישון בזמן. אבל לא נרדמת.
לפני כמה אפילו הלכתי לישון בשמונה!!
זה לא עוזר. אני עיפה. אני רוצה לישון. להרדם.
זה לא שאני מדוכאת, כי אחרי הכל גם הרעב צנח. אפילו את הלחמניה הטעימה עם הקוויאר דחסתי לתוך פי בחוסר רצון כי אני יודעת שאני ודאי אהיה רעבה אחר כך. בזמן האחרון זה לא קרה.
הדיכאון זו אופציה רק שאחד המאפיינים של דיכאון, הוא ירידה במצב הרוח, ואני... 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טיפקס שחור