כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

מהפינה של הרחוב עד הבית.

אמנם מחשבות ארוכות הציפו את ראשי.

חשבתי על היום הזה, איך התחיל, ואיך הוא עתיד להגמר.

במיטה בעשר, בתוך בועת שינה בסביבות אחד, שתיים.

אבל מקדימה אני את המאוחר.

ברגע שהגענו למכללה למנהל אנחנו מעצבים את הדוכן, אנחנו בולטים, אני גאה בנו.

מוכרים טוב ויפה.

הכל מתיישבים באולם.

מקריאים נאומים שנקראו בעבר.

אומרים מילים שנאמרו בעבר.

מודים תודות שהודו בעבר.

אנחנו בציפייה לא לקבל את תעודות ההצטיינות, כי אחרי הכל, זה פרס ניחומים.

אמנם כן זכינו ברך ישירה ליריד, שממנו עתידים אנחנו ליסוע ליריד באירופה.

זה לא כמו מקום ראשון [שק תיק מזורגג].

או מקום שני [צמידים מטומטמים שלא ממש היו יזמות, אבל NVM].

או מקום שלישי [תופסנים לגרב?! מה?!]

אבל היי! אני גאה בנו!

ספיר בוכה. את האמת אני מבינה. ולא ממש מופתעת.

כשאני נכנסת בדרך הקטנה שמובילה לבניין אני מופתעת לגלות כמה שזה מוכר לי. הבלאגן בין הלבנים בהתחלה. השבר בלבנה האדומה.

אני פותחת את הדלת באותו רעש מטריד.

מעיפה מבט באותה מראה, עם אותה המסגרת.

עולה במדרגות, והמעקה השחור יוצר אותו צלצול, קרקוש, מעיק.

אותם הדלתות, אותם השלטים. במיוחד השלט של הקומה הראשונה שרשום עליו "גפן" במעין חריטת עץ.

אפילו אותם שטחונים בכניסה.

חוץ מהקיר שנצבע אחת לשלוש [חמש] שנים, שום דבר לא באמת משתנה פה.

ואני מתחרפנת מללכת 3 שנים לאותו הבית ספר?

שלכם, שעדיין מרוצה מהתחרות,

טיפקס שחור