כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

אני אוהבת לרכב, כמעט כפי שאני אוהבת לשחות. אלו הרגעים היחידים שאין לי זמן לחשוב בהם. בין שוט לישיבה, בין שאיפה לצלילה כל מה שיש זו רק הספירה. העוצמה. ההתמכרות. הכל קורה, וחוסר התרכזות לא בא בחשבון. אין זמן - דירבון, עמידה, קפיצה - לשטויות, אי אפשר לחשוב על האובססיות להן פיללתי, ולבסוף מכות בי בחוסר רצון. אין זמן לאהבות נכזבות - צלילה, הגעה לקצה, עוברים לחטירה - שכבר ממזמן עבר זמנם - קאנטר, מרפקים ישרים, עקבים למטה, לשמור על קצב - אין זמן להבין מה יש, מה פספסתי, להתחרטויות, לכמה שאני שונאת התחרטויות - העיניים בפתוחות בכלור הופכות לצריבה, שאני מאמנת לסגור-

מעבר להליכה, עצירה, הרגליים יוצאות מהארכובות, ובגלישה קצרה, הרגליים שוב על האדמה.

עצירה בקצה, המים מתקלפים מהגוף, אשר מתכסה במגבת, הרגליים שוב יציבות.

צריך לחזור לחשוב.

אתמול רכבתי. אחח. התענוג. כבר מהרגע שאני עולה על הסוס, אני כמעט שנמסה מהאושר שמציף אותי, מהרגע הזה, של להפוך להיות חלק ממנו. מהסוס. מהעוצמה. החימום נראה ארוך כל כך לפני הקאנטר, אני מתחילה כמעט שלהתגעגע לתחושה הזו, שאתה מרגיש כל כך יציב בו, כל כך שקוע וקופצני בו זמנית. והקפיצות, הה.. הקפיצות שבהם אתה הופך להיות חלק מהסוס, חלק מהדהירה שלפני, חלק מההכנה, חלק מהאוויר שאותו אתה מפלח בזינוק עוצמתי, חלק מהזינוק מעל המכשול, חלק מהנחיתה.

אני לא מבינה את זה. באמת שלא.

אתם לא שטחיים. זה הדבר האחרון שאני אוכל להגיד עליכם אי פעם.

אבל אתם מפתיעים אותי כמעט כל פעם מחדש.

אני... ההערכה שלי אליכם.

האמונה שלי בכם.

נמאס לי לשמוע שאתם חושבים שאני חופרת.

נמאס לי.

כן. אני חופרת.

נמאס לי לשמוע שאני חופרת כשאני מדברת על עקרונות.

נמאס לי לשמוע שאני חופרת, כשאתם אלה ש...

זהו. מאסתי מלשכנע אתכם.

זה לא יעזור. אני מנסה לשכנע את עצמי להאמין, שאם תמשיכו בדיעה שלכם, משהו רע יקרה. נו, קרמה.

אבל איזה דבר רע יכול לנבוע מזה?

אתם מוצאים פתרון להרג, בדרך הכי טפשית שיכולה להיות.

אתם מוצאים את הדבר הנוראי ביותר שקרה לפי דעתי על פני כדור הארץ הזה כ"חופר".

אתם...

גם מהמילה הזו ספגתי כבר די. מעולם לא אהבתי אותה. את המשמעות. את הדרך בה היא מוצגת.

מצאנו דרך מהירה יותר לתאר אדם שמדבר הרבה, בלי לחפור.

יאי.

שלכם, חופרת, ובאמת שזה מעניין את ה***,

טיפקס שחור