כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

היא יכולה לשבת איתך שעות על גבי שעות.

לשנוא ולאהוב אותך.

רגע אחרי רגע.

לא מעניין אותה.

שניות, שנים, דקות, ימים, שעות, הכל הולך מבחינתה.

עכשיו היא תופסת אותך.

היא מחזיקה בך.

אתה שלה כרגע.

היא תרפה ממך ברגע שתפסיק לשקר לה.

בכל הזמן שישבתם פה, נפשותיכם נקשרו, והיא לא מסכימה לפרום את הקשר.

אתם קשורים, נעולים, אחוזים זה בזה.

ואתה ממהר.

אתה חייב ללכת, לרוץ, לברוח!

להתחמק ממנה, ממה שהיא משדרת ולהתפנות לעיסוקיך.

יש לך עוד דברים לעשות.

לחיות.

בין היתר.

היא מצחקקת להאנתה.

העולמות שלכם משתלבים בחריץ דק.

אתה שומע את האנחה שלה.

האנחה הממכרת, העדינה, הנשית, והכל כך גסה בו זמנית.

אנקת האושר שלה מהדהדת בחדר.

היא פה!

היא בחדר!

היא כאן!

הראש שלך זועק ללבך.

מלקה את עצמך פעם אחרי פעם.

הדמעות זולגות מעיניך הפצועות.

היא כבר לא פה.

תשלים עם זה.

לא!

היא חיה! היא קיימת!

היא חיה? היא קיימת?

שלכם, שאמא שלה עשתה פרצוף עקום,

טיפקס שחור