כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

שאני יושבת מדי שיעור משעמם, ומקשקשת על הבלוק הצהוב ולא מחפשת איך לעזאזל מתחמקים מהשיעור הזה, הפוך אותי לדי חנונית מנקודת מבט חיצונית. המוזה שלי במצב רוח טוב לאחרונה. אולי זו הפרידה, אולי זה בלוק הצהוב ש"פילחתי" מהמשרד [זה לא ממש פילוח, והייתי מספרת לכם את הסיפור המלא, אבל הוא ארוך וחסר משמעות], שהפך למין תעשיית כתיבה בלתי פוסקת, שהמוזה פשוט חוגגת עליה.

השיעורים מתחילים להריאות חסרי תכלית בעיני. אין בשביל מה ללמוד. למרות שגם אם היה, זה לא היה משנה. אולי פשוט אזל הדלק. אין כבר רגשות.

עצם העובדה שאני נוסעת לעבודה עברית יום חמישי, סתמית.

עצם העובדה שאני מעלה הצגה יום שישי, חברת משמעות.

המעבר, של מיתר, נראה כל כך רחוק, עד כדי כך שהוא אפילו לא שווה את צומת הלב שלי.

הטיסה לשוודיה, בסוף החודש הזה, לבד, שטותית.

עוד מעט זה ייפול עלי.

כדאי שאני אתחיל להרגיש. לא חושבים?