כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

אני יושבת לבד מאחורי הקלעים. השעה 14:33 ובעוד שעה ו27 דקות ההצגה עולה.

שַקט פה. כולם הלכו לאכול. אני הבאתי סנדוויץ' מהבית אז אני לא צריכה לצאת מפה. מולי יש מראה. אני שונאת לראות את עצמי אוכלת, זה גורם לי להרגיש שמנה, אז הוצאתי את הבלוק הצהוב, אולי אני עוד אצליח לכתוב משהו. עוד חצי שעה בערך הן יחזרו, כל שאר הבנות, והמקום הזה יהפוך לבלתי נסבל. האחת תתלונן על המורה, השניה תלך מצד לצד תבקש חיבוקי הרגעה וניחומים, השלישית תבהה במראה, מנסה לטשטש את עודף המייק אפ, הרביעית תעשה את אותו הדבר רק עם מסקרה, החמישית תדבר שטויות חסרי תכלית כמו תמיד, ואני אשתוק, כמו תמיד. אשתוק ואשב בצד. אקרא את הספר החביב שקניתי לא ממזמן. "שלושה דברים לאי בודד".

זוגות של כפכפים מתקרבים, בחור מזמר. טעיתי. הן הקדימו, או שלא? גם קולות המורה נשמעו מלמעלה, שיפוצים אחרונים.

אני אמורה כבר להתרגש, לא? מתברר שלא. אני ממש רגועה. רגועה עד צחוק. עשיתי את זה פעם אחת, למה שיתפקשש לי משהו בפעם השניה? עכשיו אני לא תלויה באחרים. זה המונלוג שלי. הבמה, לדקה וחצי הזו, שלי. חוץ מאדיר, אני לא צריכה לסמוך על אף אחד, ואדיר, למזלי, בחור אמין.

היא עושה חימום לקול, זו עם התלתלים. משעשעת. הולכת מצד לצד. תססססססססס... מזמרת. היא שרה די יפה כשחושבים על זה. לא משהו מיוחד. מעין כוכב נולדניקית טיפוסית שכזו.

לא הכרתי אותה עדיין, וכנראה שגם לא אכיר, אבל היא לא נראית לי מספיק עמוקה כדי לכתוב שיר. גם השיר שבחרה. שיר שטחי. אוף. אני רעה. אולי אני כן מזלזלת באחרים? והקנאה? אני מקנאה ביכולת שלה ליצור חברים, בחיוך שלה, בתלתלים שלה, ברזון שלה, בהתמדה שלה.

אני? אני אוהבת את עצמי. גאה בפציפסטיות שלי, בשמאלניות שלי, באתאיזם בר הויכוח שלי. אני אוהבת להרגיש חזקה, גם נפשית, וגם פיזית.

סיימתי לאכול, אני מרשה לעצמי להעיף מבט חטוף במראה. יש לי אף מכוער. חיוך זוועתי, שמעוות את צורת העיניים שלי. האוזניים שלי מזכירות קצת אלף. העיניים שלי יפות, הגבות מעוותות.

התספורת החדשה לא יפה.

הסנטר שלי נורמלי :)

את ההצגה אני לא מרגישה. כל כך קצר.

היה עלוב.

שלכם, שיכולה להטיל את בספק אני הנאתה,

טיפקס שחור