כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

את מסתכלת עליו. יושב שם מולך, מייצר צילילים ענוגים בין אצבעותיו, והספק, שאת מאוהבת בכלי שבין ידיו, ולא בו, מתחיל לבעבע בראשך. בליבך.

הוא שולח לך מבט, רואה אותך נעה קדימה ואחורה בהתאם לניגון, מזיזה את שפתייך בלחש חרישי, שולח לך חיוך מלווה בקריצה. הסומק מתחיל לטפס על לחייך, כמו ששיח מטפס על קירות. והוא שם לב ומחייך חיוך מוכר. עיניו בורקות לשניה, הברק נעלם, השפתיים נפתחות במקצת, חושפות שיניים לבנות - צהובות, עם דלקת חנכיים, ואת מבינה לפתע, עד כמה הוא אנושי.

הטעות באקורד כמעט שמבלבלת אותו, אבל הקול הרך שלו ממשיך את המנגינה, כאילו לא נקתעה לעולם.

הוא בוהה בך. יודע בעל פה את השיר, את הניגון, את הצלילים.

את עוצמת עיניים. נשענת לאחור, רק בראשך.

הוא מסיים את השיר.

מה רצונך שאנגן לך, יקירתי?

אינך יודע?

רמזי נא לי.

את שיר השירים אני דורשת, אינך יודע במה מדובר?

יודע, רק רוצה לשמוע את קולך הענוג אומר זאת.

היא מחייכת. אתה מחייך ומתחיל לנגן לה. הה.. כמה שאתה מאוהב בה. כמה שקימורי גופה מענגים אותך במבטך, כמה ששפתיה הדקות שלוחשים בלחש עדין את מילות השיר, גורמות לך להאמין כי היא שרה אותם לך, כמה שעיניה הרפויות, והשלווה בפניה נותנות לך לדעת כי אותך היא רואה במבטה הסגור.

אתה מתחיל לשיר, ואתה רואה עד כמה שהיא מכורה לצלילים האלה, איך שגופה נמתח, האגרופים מתקמצים, הליחשה הופכת לשירה חזקה, מבטה מופנה לשמיים, פיה נפתח במקצת.

אתה לא יכול שלא לחייך, שלא ליפול לתוך הרשת שהיא מניחה, שלא להתמכר אליה, כפי שהיא מתמכרת שלשיר, שלא להזיל דמעה מתוך הפחד שייתכן שאולי ביום מין הימים היא לא תהיה שם, שלא תוכל לנגן לה שוב את השיר האהוב, שאצבעותיך על המיתרים, והצלילים שהם ייצרו, ילכו לאיבוד באוויר בעולם.