כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

לכתוב בלי להפסיק לרגע. בלי להרים ידיים מהמקלדת? פשוט לכתוב? אני לא יודעת, זה העלה המון ממני בתרגיל ההוא עם ליאור. ליאור כל כך נחמדה, כל כך חבל שאין לי מה לענות לה למייל האחרון, רציתי דווקא להמשיך לדבר איתה במיילים. אני רוצה מישהו לדבר איתו במיילים, למען האמת, אני סתם רוצה מישהו, ואז יש את האלה, נקודות ציון בדרך למישהו, או בזמן המישהו, אם הוא היה יודע. פגעתי בו מספיק. וזה חבל כי אהבתי אותו. ואני לא אוהבת אותו. אבל הוא היה יותר מיוחד. ואולי לא. אולי אני רק מתגעגעת למישהו שיגרום לי להרגיש יותר ממה שאני, כי אני כלום, בתכלס. שמנה, שחצנית, מעצבנת, עצלה, מטומטמת, ילדותית, תמימה, חיה במעין תקווה נלוזה שיהיה שלום, ו.. פטתית בעיקר. איך הוא אהב אותי. איך מישהו בכל העולם הזה יאהב אותי? זה לא ברור עדיין. ורק לכתוב. להמשיך לכתוב ולא להפסיק. זה מה שליאור אמרה, ולזה אני דובקת. אני רוצה חיים. יש לי חיים, אבל אני רוצה חיים טובים יותר. הידיים כואבות, ואולי זה לא רק הידיים, אולי זה יותר מזה. אבל אין לי רעיון מה כואב. לא הלב, לא המוח. רק הידיים. נמאס לי מהעבודה שלי. אני לא יודעת למה אני עושה אותה, אבל אני רק סובלת בה. הכסף לא כל כך טוב גם ככה. ומה הבלוג הזה נותן לי בכל מקרה? לא הרבה. כמעט שכלום. אולי המון. הכתיבה, החשיפה, וזה גם מה שהבלוג לוקח ממני. את החשיפה. זה כל כך שטחי לכתוב בלוג. אני רוצה להתבגר. טוב לי עכשיו, אבל אני מאמינה שיהיה טוב יותר עוד כמה שנים. ממתי אני מאמינה שיהיה טוב יותר? אני אופטימית, וטוב לי עכשיו, נכון. טוב לי טוב לי טוב לי טוב לי. הידיים כואבות, ואני רוצה להפסיק, אבל אני פוחדת שאני רק רוצה להכחיש משהו, אני כותבת כבר 7 דקות רצופות, וזה... מרגיש טוב. אולי הדברים האלה לא אמורים להפוך לפוסטים. אני חושפת מעצמי דברים שאני לא יודעת על עצמי. אני כותבת עיוור. זה בוגר, לא? הידיים מתות. והפוסט הזה לא יעלה לעולם.

שלכם, שטעתה במשפט האחרון,

טיפקס שחור