כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

וכזו אני. פחדנית. ולא בגלל אחרים, אלא בגלל הדברים שבי.

אני תוהה מדי פעם, למה אני עושה את מה שאני עושה.

ואיך זה שכל שנה, השנה שעברה נראית לי כל כך ילדותית.

מישהו מרגיש שאני בת 15?

אמרו לי שאני ילדותית, בגלל שאני שמאלנית, שאני צעירה, ושיש לי עוד הרבה ללמוד - בין היתר, שלא יהיה שלום, ושאי אפשר לסמוך על ערבים.

אני בת 15 וכבר הצלחתי להשתלט על יצר הנקמה, ואני ילדותית?

יש מישהו שאוהב אותי?

אני. אני. אני. אני. אני.

למה? כי בא לי.

אני. אני. אני. אני. אני.

לא רוצה מישהו אחר.

הלוואי שהייתי יכולה להפוך אנשים לחסרי משמעות עבורי, כפי שאני חסרת משמעות עבורם.

אני שונאת את העבודה שלי.

ולמה שמישהו יאהב אותי?

היא חסרה לי.

כל כך.

לפעמים אני חושבת שהיא הבן אדם היחיד שאני רוצה להיות איתו.

היחידה שארצה ללכת ללאונרדו, או סתם באמצע השבוע בלי קשר לשקם לקנות גלידה.

התבגרתי. אני רואה את זה בעצמי.

ביחס שלי לאח שלי.

ביחס לנקודות הציון.

ביחס אלי.

כנות, יקירי, כנות.

אח שלי היה באילת, קנה לי שרשרת שכבר יש לי.

נממ. העיקר הכוונה.

שלכם, חצי רגל מחוץ לדלת בדרכה לעבודה,

טיפקס שחור