כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

"ועוד הריח שלך, עלי

מאתמול"

מאז שמישהו אמר לי שהוא אוהב אותי.

אל תגיבו לי "אני אוהב אותך".

אולי בגלל זה אני עושה את הטעויות האלה.

אולי מישהו.

אני מופתעת כל פעם מחדש כמה שאני חשובה לו, וכמה שאני דוחה אותו בו זמנית.

את האמת שדי נמאס להיות אני.

אני טיפוס די מתיש בסופו של דבר.

אני תמיד חושבת שלא אוהבים אותי.

ובכל זאת לא מוצאת את עצמי עושה דברים קיצוניים כדי להרגיש שייכת.

מעניין אם יום אחד אעלם, מישהו, חוץ מאמאבא והמורה בבית ספר ישימו לב.

מעניין אם יום אחד פשוט אפסיק לצאת להפסקות, אם אפסיק לצאת בימי שישי, מישהו ישאל "איפה גילה?".

ההרגשה והידיעה שאף אחד לא ישאל שאלה כזו הורגת אותי.

רוצחת אותי.

נמאס להיות אני.

אני אף פעם לא אהיה מרוצה ממך. מי שלא תהיה.

כי אני הייתי יכולה לעשות את זה טוב יותר.

אני תמיד אוכל לעשות הכל הרבה יותר טוב ממך. מי שלא תהיה.

ואתה יכול להשתדל, ואני אעריך את זה, אבל אני? אעשה את זה יותר טוב ממך. מי שלא תהיה.

כי כזו אני.

ואני יודעת שישאלו.

היא תשאל.

וההוא, שחימם לי את הלב, ודאג לי, למרות שהוא עצבן אותי, ישאל.

וישאלו.

אבל לא האנשים שארצה.

לא ההמון.

אני שקטה, מתנשאת, מעצבנת ומרגיזה מכדי שלהמון יהיה איכפת ממני.

אני אני.

ואני לא יודעת רוסית.

שלכם, אוהבת, אפשר לומר,

טיפקס שייעלם