כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

כשתקראו את זה, יהיה ודאי מאוחר מדי, ותהיו ודאי מבולבלים מדי מכדי להבין את מילותיי הבאות.

אולי גם אני לא מבינה את המילים הללו בזמן שאני כותבת אותם, אבל זה לא משנה.

לא היה לי רע. אבל אשקר אם אומר שהיה לי טוב.

הטעם בחיים הלך ואיבד את עצמו. התשוקה לחיות, והרצון להתעורר כל יום מחדש הלך ונעלם, מתוך הבנה בטפשות החיים.

עושים כזה סיפור גדול ממשהו שאין אדם בעולם שבאמת יודע מהו.

לא פחדתי מהמוות, כי ידעתי שיבוא. אולי זה נתן לי את התעוזה לתפוס ידו וללכת עמו, לפני שהוא יקח אותי בניגוד לרצוני.

אם המוות אינו היה הכרחי, הייתי מפחדת ממנו. אם לא הייתי יודעת שהוא יבוא, לא הייתי רוצה בו.

יש עוד כל כך הרבה שהייתי צריכה להספיק בחיי, אך לא עשיתי כך. הרי, מה זה משנה? אם אנסה או לא? לא אדע מה פספסתי לולא אעשה אותו, אנשים לא יזכרו אותי כאדם שפספס חיים שלמים, כי לא יזכרו אותי.

הכל מרגיש במעין מרחק נגיעה. הסוף לרע.

ומה עם כל הטוב? יש טוב. ועד היום חוויתי ממנו, התענגתי עליו, סחטתי אותו, ועוד נשאר כל כך הרבה ממנו, שאני ודאי לא אספיק את כולו, אז מה זה משנה אם אסיים היום, מחר או מחרתיים?

טעמתי את ההנאה, ואלוהים, כמה שנהנתי.

אבל.. הטעם בחיים פשוט הלך ואיבד את עצמו.

שלכם, שמרגישה מחויבת לציין שהיא חסרת נטיות אובדניות לחלוטין בינתיים,

טיפקס שרק כותב