כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

היא רוצה לצעוק

היא רוצה לאהוב את כולם

היא רוצה לשנוא את כולם

ולא. אל תבינו לא נכון, היא מאוד, מאוד החלטית.

היא פשוט רוצה קצת מהכל.

-

שמתי לב שלא כתבתי פה לאחרונה עלי.

ואני לא מוצאת סיבה לכתוב.

הכל כלכך מעורפל אצלי גם ככה, טעות אחר טעות, או הנאה אחרי הנאה איך שאני אראה את זה. לא השתנתי, ולמען האמת נהייתי גרועה יותר.

אני לא יודעת מה אני רוצה, וזה הכי נורא.

אולי אני לא יודעת מה הוא, אתם, כולם רוצים, וזה הכי נורא.

אופי גמיש? ככה הוא קרא לזה? אופי גמיש.

זה מה שאני. אופי גמיש.

אני אחרת עם כל אחד ואחד מהאנשים שסובבים את חיי.

אני עדיין לא כותבת כלום עלי.

נמאס לי.

לא יודעת ממה, אבל נמאס לי.

המכתב התאבדות ההוא? אם הייתי מתאבדת, ככה הוא היה נראה, רק שתבינו כמה שאני קרובה, רק שתבינו כמה שלא צריך סיבה למוות, ואוף. אני דכאונית.

אבל אופטימית.

חשבתי, קיוויתי, ואני כל כך מפגרת.

למה לו?

אולי זה בגלל החבר [שלו].

אולי.

שמות שמות. לא מתגאה באפחד מהם.

אני אשכרה ארד 2 תחנות אחרי התחנה של דניאל. אלוהים, זה ירגיש מוזר.

שקרים. שקרים. שקרים.

למה זה בלתי נמנע מחיי?

שלכם, מבולבלת,

טיקפס שרוח