כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

לזלמן.

הקירות הללו כבר הפכו לבית שני, שלא משנה כמה ששנאתי, הם היו לבית שני.

הכרתי שם אנשים, אנשים שלא סבלתי, והם הכירו אותי, ולא סבלו אותי.

ולא היה איש בשכבה שלא ידע מי אני, כי היה לי שער קצר.

והיו לי הרבה חברים. חברים כיפיים.

והמורות היו מעבצנות.

ולא למדתי שום דבר מעניין.

אבל זה המקום שלא פחדתי להיות אני.

אני חושבת שהתחושה הזו, לפחד להיות עצמך, זו תחושה נוראית. לאזן את עצמך ומילותייך. בדרך כלל זה קורה לי באופן אוטומטי, אבל כשלא? זה כואב.

אולי קצת באיחור, אבל שלושת שנות הצואה שהיו בזלמן, לא היו עד כדי כך צואה טהורה.

שלכם, מתגעגעת(?),

טיפקס שכבר לומד בתיכון