איך שאני אפעם לא מסכימה עם שומדבר שאי פעם עשיתי.
זה מתחיל להיות קצת מאוס.
באותו הרגע כל דבר מרגיש כמו הדבר הכי נכון לעשות, אבל החרטות מגיעות אחרי מחשבה של חצי שנה, שעה, שיחה איתו, שבוע, או אחרי סמס תשובה מהצד השני.
פתאום אני מבינה. שכל מה שאני עושה זה טעויות רבות ונוסופות שנערמות להן בערימה, וכשיש לי כוח אני גם מדפדפת בהן ובוכה. לא הרבה, אבל אני בוכה. אני שונאת לבכות. לא בגלל הנזלת, ולא בגלל שזה לא נעים, וכואב בעיניים. אני שונאת לבכות בגלל ההרגשה. אני מרגישה ילדותית ומטומטמת כל פעם שאני בוכה. במיוחד שזה מדפדוף בעבר.
כתבתי קטע מדהים וכל כך חושפני שאני מפחדת לתת למישהו לקרוא אותו. זה מביך אותי לדעת שתדעו, אבל אני מספרת בכל מקרה. למה אנשים נוטים עוד לאהוב אותי, אם בכלל?
למה הם בכלל טורחים להעמיד פנים?
אני היחידה שנראית לי כזו. כל אחת שאני מסתכלת עליה, אני מסתכלת עליה בהתנשאות. אני צלחתי במשימתי בטרם עת. לי יש חיים שלמים כרגע לחיות באיזי, ולך יש חשש מסוים למות בתולה.
זה די נוח.
זו הפעם הראשונה שאי פעם התוודתי על זה בבלוג? כשאני חושבת על זה אין לי ממי לחשוש.
אין לי ממה לחשוש, ואני בכל זאת חוששת.
חוששת מזה שמישהו חס וחלילה יתאהב בי, ואז צוחקת לעצמי בפנים, כי... טוב, חוץ מזוג דניאלים, אפחד לא ממש הראה לי שאני שווה איזו התאהבות.
3 [5 בפועל, 2 כפולים] דיסקים חדשדשים למדי של MUSE.
אוזנגזמות [אתם שמעתם את המילה הזו בעבר?] הולכות פה חופשי.
Mamma Mia!, אמנם סרט נשי, אבל... כיפי. יצאתי מהקניון עם חיוך עצום [ולא רק בגלל הדיסקים].
אני ואמא שלי נזמר אבבא עוד כמה זמן, כאילו שעד עכשיו לא עשינו את זה, שוודים שכמותנו.
שמות. חרוטים בזכרון. יום אחד אאבד אותם?
שלכם.
ורק שלכם. עכשיו קחו אותי ותאהבו אותי.
ואגב, האנשים שמחפשים "טיפקס שחור" בגוגל? אני לא אוהבת אתכם כל עוד אתם לא מתוודים.