כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

אמורה לעשות פוסט סליחות, אבל מחמת מצב הרוח הדכאוני ששורר עלי לאחרונה, בלי ממש סיבה הנראית לעין, אני מרגישה שהאדם היחיד שאני באמת ובתמים צריכה לבקש ממנו סליחה, הוא אני.

אולי אני לא בן אדם רע, אולי אני באמת ובתמים נחמדה.

למרות שמבמחשבה שניה, מאמא. אמא ואבא, אבל בעיקר מאמא, כי לאבא לא באמת איכפת ממני. איכפת, כמובן שאיכפת, אבל לו לא היה צורך לשקר, וגם אם היה, זה היה הרבה יותר קל מלאמא, כי הוא לא ידע את הפרטים שאמא כן ידעה, בעקבות האיכפתיות שלה.

אז אמא, סליחה. סליחה על השקרים שאני מרעיפה עלייך.

סליחה שאני מנצלת את המגניבות שלך.

סליחה שאני משתמשת במצפון שלך.

אז כן, אני עושה שטויות שאת מנסה למנוע, ואת עושה את זה כל כך יפה, ולא רוצה לפגוע בי, או לגרום לי לכעוס עלייך, ואת סומכת עלי.

ובתמורה? אני הולכת ושותה, ומעשנת, ועושה עוד כל כך הרבה שטויות, שאני מבטיחה לך שאני לא עושה.

והמחשבה הבאה שאופפת אותי, היא שאחרי שביקשתי סליחה, אני צריכה לעשות את מה שביכולתי כדי למנוע מעצמי לכתוב פה ולכתוב את אותה הסליחה, אבל את האמת? זה פשוט לא יקרה.

אנ אוהבת לשתות, אני אוהבת לעשן, ואני אוהבת לעשות עוד כל כך הרבה שטויות, שאם הייתי שואלת לרשותך, לא היית מרשה לי לצאת מהבית.

סליחה, אמא. ואני מתכוונת לזה, כי כל פעם שאני אומרת שהם שתו, ואני לא, הלב שלי נצבט, וכל פעם שאני אומרת שאני במקום מסוים, ואני לא, הלב שלי נופל, כי אני אוהבת אותך, אמא.

אני לא מתנשאת להיות דכאונית או מתוסבכת שאף אחד לא יכול, כי את, אמא, הוכחת לי שיש מי שמבין אותי, ואת אחת האנשים הכי מדהימים שיצא לי להכיר, ואת המודל שלי לחיקוי. ובכל זאת, אני מתנהגת בצורה המגעילה הזאת.

אז אם בכלל אפשר לקרוא לזה סליחה, אז סליחה.

סליחה נוספת, כאמור, מגיעה לי.

סליחה על איך שפגעתי בגופי, כנראה שאני לא מתקרבת לעודף משקל רציני, אבל אם אינני טועה, הBMI שלי בהחלט עולה עם הזמן, ואני לא ממש מונעת את זה. על כל הנרגילות שאני מעשנת, ואיך זה שהורס לי את הריאות, ועל איך שהסכמתי לקנות את פנחס, שרק יזיק לי עוד יותר.

סליחה על הכאב הנפשי שאני מסבה לי. על כל הטעויות שאני עושה. על איך שהשפתיים נצמדות, ואני צועקת לעצמי שזו כזו טעות, ושזה בכלל לא אמור לקרות, אבל אני לא עושה שום דבר כדי להפסיק את זה. ועל כל תקוות השווא שמפכפכות בי, בלי להבין שאני עצמי זו שהורסת אותם.

ושוב, לכבוד השנה הבאה אני בטח אני צריכה לשפר. אבל אני לא.

ואגב, כללל מי שרוצה לבקש ממני סליחה, אני אסלח לו, רק בגלל האווירה, אז כל מי שמרגיש שהרע לי, תמהרו לבקש סליחה, מצב רוח כזה בדרך כלל לא מלווה לאווירה דכאונית.

שלכם, מבקשת סליחה גם ממי שלא אמא שלה,

טיפקס סלחן

בעקבות ידיד שהקדים במפתיע, אני הולכת מהקטע הזה ללא עריכה. סילחו לי על שגיעוט קטיב למיניהן.