כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

אני לא חושבת שזה מצדיק לסיים עם ההליכון.

יום חמישי. לקראת ערב. יוצאת (נכנסת?) לרוץ על ההליכון במכון כושר. לקחתי איתי את הספר שאני קוראת, כי בשורה התחתונה משעמם שם.

עולה ומתחילה לרוץ. הבחור שלידי (20+?) מציץ על הספר הפשוט ומגחך.

אני מסבירה לו שחייבים ללמוד, ואני בין כה וכה אוהבת לקרוא.

וחוץ מהפס על ההליכון, מתחילה גם שיחה להתגלגל. מסתבר שהוא בכלל בגילי, ושהוא פשוט מתעצל להתגלח.

מפה לשם, כמו שאומרים, קרה מה שקרה, והתחלנו לדבר דת (שיט!).

הוא דתי. מאוד. וכדי להסיר דאגה מלבכם, הוא לא מהאלה שחוזרים בשאלה אחרי זמן קצר, הוא כבר שש שנים בקטע (ולא, זה לא היה רלוונטי לשיחה).

"אני מאמינה במדע" אני אומרת (לגמרי תחת הכותרת של "משפטים שלא אומרים לדתי עם ראש נעול").

הוא צוחק.

"המפץ הגדול הוא די סביר"

הוא צוחק.

"המדע לא שולל את התנ"ך"

"אז הנה עוד הוכחה שהתנ"ך הגיוני".

אז אני לא שונאת דוסים באשר הם. אני לא נוטה לשנוא אנשים.

אני שונאת אנשים עם ראש סגור. כאלה שחושבים שהם צודקים ולא מוכנים להרחיב אופקים.

כן, אותם אני שונאת.

צריך להרוג אותם, וזהו זה.

אל תתרגלו,

טיפקס שחור

It's my life
It's now or never
I ain't gonna live forever
I just want to live while I'm alive

אני שמחה בשבילך. באמת. אבל אני תוהה אם יכלת לראות כאביי. אני שמה עצמי במקומך, ותוהה אם הייתי שואלת. הייתי שואלת. אז את בסדר, אבל אני איבדתי את טיפת האמונה שלאמא עוד היתה בי. כשרצנו לא רציתי אותה, צעד לפניה, לא ראיתי אותה, קצבי כשלה, נשימותיי כבדות משלה, לא שמעתי אותה. הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו זה אם אני צריכה להיות זהירה יותר, או כנה יותר. ההחלטה שמהיום לא יישמרו יותר היסטוריות במחשב, הבהירה לי מה היתה ההחלטה שלי.

אמרתי לה שנמאס לי לבכות. כי נמאס לי לבכות. זה משגע אותי. הדמעות. כי אין לזה ממש סיבה. טוב יש. אבל זה עובר. for de har mamma sagt. ועל אמא סומכים. עד כמה זה יעיל שזה עובר?

כשאתה ילד אתה אגוסנטרי.

כשאתה מתבגר אתה מתפלל להרגיש אגוסנטרי.

כשאתה מזדקן אתה מודה לאל שכבר עוזבים אותך לנפשך.

אם אני אעלם, בבקשה תרגישו שאני חסרה.

שלכם, שאמא שלה מנסה למצוא נקודות אור קטנות לכך שהילדה שלה לא בדכאון,

טיפקס בדיכאון

איך שאני אפעם לא מסכימה עם שומדבר שאי פעם עשיתי.

זה מתחיל להיות קצת מאוס.

באותו הרגע כל דבר מרגיש כמו הדבר הכי נכון לעשות, אבל החרטות מגיעות אחרי מחשבה של חצי שנה, שעה, שיחה איתו, שבוע, או אחרי סמס תשובה מהצד השני.

פתאום אני מבינה. שכל מה שאני עושה זה טעויות רבות ונוסופות שנערמות להן בערימה, וכשיש לי כוח אני גם מדפדפת בהן ובוכה. לא הרבה, אבל אני בוכה. אני שונאת לבכות. לא בגלל הנזלת, ולא בגלל שזה לא נעים, וכואב בעיניים. אני שונאת לבכות בגלל ההרגשה. אני מרגישה ילדותית ומטומטמת כל פעם שאני בוכה. במיוחד שזה מדפדוף בעבר.

כתבתי קטע מדהים וכל כך חושפני שאני מפחדת לתת למישהו לקרוא אותו. זה מביך אותי לדעת שתדעו, אבל אני מספרת בכל מקרה. למה אנשים נוטים עוד לאהוב אותי, אם בכלל?

למה הם בכלל טורחים להעמיד פנים?

אני היחידה שנראית לי כזו. כל אחת שאני מסתכלת עליה, אני מסתכלת עליה בהתנשאות. אני צלחתי במשימתי בטרם עת. לי יש חיים שלמים כרגע לחיות באיזי, ולך יש חשש מסוים למות בתולה.

זה די נוח.

זו הפעם הראשונה שאי פעם התוודתי על זה בבלוג? כשאני חושבת על זה אין לי ממי לחשוש.

אין לי ממה לחשוש, ואני בכל זאת חוששת.

חוששת מזה שמישהו חס וחלילה יתאהב בי, ואז צוחקת לעצמי בפנים, כי... טוב, חוץ מזוג דניאלים, אפחד לא ממש הראה לי שאני שווה איזו התאהבות.

3 [5 בפועל, 2 כפולים] דיסקים חדשדשים למדי של MUSE.

אוזנגזמות [אתם שמעתם את המילה הזו בעבר?] הולכות פה חופשי.

Mamma Mia!, אמנם סרט נשי, אבל... כיפי. יצאתי מהקניון עם חיוך עצום [ולא רק בגלל הדיסקים].

אני ואמא שלי נזמר אבבא עוד כמה זמן, כאילו שעד עכשיו לא עשינו את זה, שוודים שכמותנו.

שמות. חרוטים בזכרון. יום אחד אאבד אותם?

שלכם.

ורק שלכם. עכשיו קחו אותי ותאהבו אותי.

ואגב, האנשים שמחפשים "טיפקס שחור" בגוגל? אני לא אוהבת אתכם כל עוד אתם לא מתוודים.

"ועוד הריח שלך, עלי

מאתמול"

מאז שמישהו אמר לי שהוא אוהב אותי.

אל תגיבו לי "אני אוהב אותך".

אולי בגלל זה אני עושה את הטעויות האלה.

אולי מישהו.

אני מופתעת כל פעם מחדש כמה שאני חשובה לו, וכמה שאני דוחה אותו בו זמנית.

את האמת שדי נמאס להיות אני.

אני טיפוס די מתיש בסופו של דבר.

אני תמיד חושבת שלא אוהבים אותי.

ובכל זאת לא מוצאת את עצמי עושה דברים קיצוניים כדי להרגיש שייכת.

מעניין אם יום אחד אעלם, מישהו, חוץ מאמאבא והמורה בבית ספר ישימו לב.

מעניין אם יום אחד פשוט אפסיק לצאת להפסקות, אם אפסיק לצאת בימי שישי, מישהו ישאל "איפה גילה?".

ההרגשה והידיעה שאף אחד לא ישאל שאלה כזו הורגת אותי.

רוצחת אותי.

נמאס להיות אני.

אני אף פעם לא אהיה מרוצה ממך. מי שלא תהיה.

כי אני הייתי יכולה לעשות את זה טוב יותר.

אני תמיד אוכל לעשות הכל הרבה יותר טוב ממך. מי שלא תהיה.

ואתה יכול להשתדל, ואני אעריך את זה, אבל אני? אעשה את זה יותר טוב ממך. מי שלא תהיה.

כי כזו אני.

ואני יודעת שישאלו.

היא תשאל.

וההוא, שחימם לי את הלב, ודאג לי, למרות שהוא עצבן אותי, ישאל.

וישאלו.

אבל לא האנשים שארצה.

לא ההמון.

אני שקטה, מתנשאת, מעצבנת ומרגיזה מכדי שלהמון יהיה איכפת ממני.

אני אני.

ואני לא יודעת רוסית.

שלכם, אוהבת, אפשר לומר,

טיפקס שייעלם

I'd make more mistakes

[Block Party, Wating for 7.18]

I'm free to be whatever I

Whatever I choose

And I'll sing the blues if I want

I'm free to to say whatever I

Whatever I like

If it's wrong or right it's alright

[Oasis, Whatever]

אתם מרגישים את זה?

אני חופשיה לעשות מה שאני רוצה.

אני חופשיה לומר מה שאני רוצה.

אני חופשיה מעצמי, מההתפלשות שלי בעבר.

אם הייתי חוזרת על עצמי, הייתי עושה יותר טעויות, כי אז גם לא הייתי יודעת מה אני מפספסת.

אני לא מתחרטת על שום רגע, מעשה, החלטה בחיים שלי.

אני בנאדם שונה

ואני גאה בעצמי על כך.

אולי אתם לא תשימו לב, כי זה קרה אצלי, ביני לבין עצמי.

אישה מטומטמת. כמה שכעסתי עליה.

אפשר לחשוב. שיא הקטנוניות. היא חושבת שלהביא כלבים למפגשים חברתיים זה סביר.

מטומטמת.

נמאס לי מזה שהיא מתלוננת שהיא עושה הכל בבית.

אוח. היא אמא.

היא אמורה לעשות הרבה.

שלכם, מרגישה קצת דבילית שהיא מסתכלת על הסיבה שהיא כעסה,

טיפקס שחור

אני אוהבת לרכב, כמעט כפי שאני אוהבת לשחות. אלו הרגעים היחידים שאין לי זמן לחשוב בהם. בין שוט לישיבה, בין שאיפה לצלילה כל מה שיש זו רק הספירה. העוצמה. ההתמכרות. הכל קורה, וחוסר התרכזות לא בא בחשבון. אין זמן - דירבון, עמידה, קפיצה - לשטויות, אי אפשר לחשוב על האובססיות להן פיללתי, ולבסוף מכות בי בחוסר רצון. אין זמן לאהבות נכזבות - צלילה, הגעה לקצה, עוברים לחטירה - שכבר ממזמן עבר זמנם - קאנטר, מרפקים ישרים, עקבים למטה, לשמור על קצב - אין זמן להבין מה יש, מה פספסתי, להתחרטויות, לכמה שאני שונאת התחרטויות - העיניים בפתוחות בכלור הופכות לצריבה, שאני מאמנת לסגור-

מעבר להליכה, עצירה, הרגליים יוצאות מהארכובות, ובגלישה קצרה, הרגליים שוב על האדמה.

עצירה בקצה, המים מתקלפים מהגוף, אשר מתכסה במגבת, הרגליים שוב יציבות.

צריך לחזור לחשוב.

אתמול רכבתי. אחח. התענוג. כבר מהרגע שאני עולה על הסוס, אני כמעט שנמסה מהאושר שמציף אותי, מהרגע הזה, של להפוך להיות חלק ממנו. מהסוס. מהעוצמה. החימום נראה ארוך כל כך לפני הקאנטר, אני מתחילה כמעט שלהתגעגע לתחושה הזו, שאתה מרגיש כל כך יציב בו, כל כך שקוע וקופצני בו זמנית. והקפיצות, הה.. הקפיצות שבהם אתה הופך להיות חלק מהסוס, חלק מהדהירה שלפני, חלק מההכנה, חלק מהאוויר שאותו אתה מפלח בזינוק עוצמתי, חלק מהזינוק מעל המכשול, חלק מהנחיתה.

אני לא מבינה את זה. באמת שלא.

אתם לא שטחיים. זה הדבר האחרון שאני אוכל להגיד עליכם אי פעם.

אבל אתם מפתיעים אותי כמעט כל פעם מחדש.

אני... ההערכה שלי אליכם.

האמונה שלי בכם.

נמאס לי לשמוע שאתם חושבים שאני חופרת.

נמאס לי.

כן. אני חופרת.

נמאס לי לשמוע שאני חופרת כשאני מדברת על עקרונות.

נמאס לי לשמוע שאני חופרת, כשאתם אלה ש...

זהו. מאסתי מלשכנע אתכם.

זה לא יעזור. אני מנסה לשכנע את עצמי להאמין, שאם תמשיכו בדיעה שלכם, משהו רע יקרה. נו, קרמה.

אבל איזה דבר רע יכול לנבוע מזה?

אתם מוצאים פתרון להרג, בדרך הכי טפשית שיכולה להיות.

אתם מוצאים את הדבר הנוראי ביותר שקרה לפי דעתי על פני כדור הארץ הזה כ"חופר".

אתם...

גם מהמילה הזו ספגתי כבר די. מעולם לא אהבתי אותה. את המשמעות. את הדרך בה היא מוצגת.

מצאנו דרך מהירה יותר לתאר אדם שמדבר הרבה, בלי לחפור.

יאי.

שלכם, חופרת, ובאמת שזה מעניין את ה***,

טיפקס שחור

כלכך הרבה תסכול בימים האחרונים.

ספק שלי, ספק של אחרים.

בכיתי אתמול. גם במהלך השיחה.

בכיתי מרוב אושר,

בכיתי מרוב תסכול.

בשלב מסוים לומדים לבכות בשקט.

אחרי שנים שאי אפשר להזיל דמעה כי אמא נכנסת לבדוק, הבנתי איך בוכים בשקט.

אתמול אמא נכנסה להגיד לי לילה טוב, אחרי שבכיתי. עצמתי עיני, וכיביתי את האור.

לא רציתי לדבר איתה.

בזמן האחרון אני בכלל לא רוצה להיות בבית.

הוא מבולגן מדי.

הכל מבולגן.

הסיבה היחידה שאני לא עושה את מה שהלב מורה לי, זה בגלל שאני אנושית מדי. אני לא מסוגלת לעשות את זה.

לקח לי קצת זמן [ועדיין לוקח] להבין שאני לא לבד פה. וגם אם ארצה, אני עדיין לא לבד.

נמאס לי להיות אנושית.

למרות הצבעים החמים שעל הקירות, ולמרות ההורים החמים, בבית שוררת אווירה קרה.

אני רוצה לצבוע את החדר בכחול.

אני רוצה לתלות עליו תמונות בשחור - לבן.

אני רוצה שהחום יבוא ממני,  ולא מהקירות. ולא מההורים.

שלכם, שקצת מפחדת להעלות את הפוסט הזה,

טיפקס שחור

כבר נהיה לי חם.

-

"הלכת לים, חיכית לי ולא באתי,

כי ראיתי כבר יותר מדי זריחות

צעקת לכוכבים שמעלייך

בואי רוח"

האין זו טעות? הרי בים יש שיקעות. [כן ספיר. תהיות שלך]

וכשהשיר התנגן היום ברדיו, הסבתי את צומת ליבו של אחי לטעות הקטנה הזו.

ואחרי מספר דקות, הוא תהה בקול, אם ייתכן שהים זו הזוגיות שלהם.

והזריחה, הוא מין חלק בנאלי של התחלות בתוך אותה הזוגיות.

והיא צועקת לכוכבים שתבוא הרוח, ותרענן אותם.

-

אתה מושלם. אין שלמות. נכון. הרי אתה אינך יודע מה זה גניקולוג, אתה גבוה, וגם קצת חנון [טיפש]. אבל אתה מושלם.

אתה לא תבין את זה דניאל. אתה לא תבין את מה שהיה ברצוני להסביר לך.

לא תבין את פשר הדמעות.

גם אילו ניסית, ואני יודעת שניסית, לא היית מבין.

לא שזה יותר מדי חכם עבורך. ההפך הוא הנכון. זה טיפשי מדי. זה הזוי מדי. זה חסר תכלית. דבר שאני מוצאת בו הגיון, ואף מספיק עבור דמעות, כמעט שבטוח שהאחרים לא ימצאו.

כששאלת אם זה מפריע לי, עניתי לך שלא.

הלא שזינק משפתי באותו הרגע, היה הלא הכי אמיתי שאי פעם אמרתי, אך נשמע כל כך רוטט, כל כך טיפשי, כאילו הכן מסתתר בתוכו ומת להתפרץ החוצה.

הלא היה אמיתי. זה באמת ובתמים לא מפריע לי.

לא כי אני רוצה לעשות לך טוב. זה פשוט לא מפריע לי. כבר התרגלתי לזה. לעצמי. פחות או יותר.

אנחנו מספיק דומים, כדי להנות זה עם זה, ומספיק שונים כדי להשלים זה את זה.

אני חושבת על הפרידה. כזו אני. לא מסוגלת. תהיה פרידה. וזה מה שהכי כואב לי. אני מפחדת. טוב לי איתך. ואני לא רוצה שזה ייגמר. גם אם זה ייגמר, עבור הטוב ביותר של שנינו, זה עדיין חבל. כי אתה טוב לי.

כששכבנו, בחדר, לא רציתי שתלך. לא עניינה אותי השעה. מבחנתי השעה יכלה להיות 2 לפנות בוקר, בכל זאת, לא רציתי שתעזוב, לא רציתי להפרד מהגוף החובק, משכיבת הכפית שאני כלכך סלדתי ממנה עד הכרתי אותך, מהנשימות בעורף, מהשפתיים המדברות. המוזיקה, של עברי לידר, התנגנה ברקע, וכמעט שהתאימה את עצמה לנאמר ביננו.

ודרך אגב. חשבתי על זה. זו לא מסיכה. זו לא דרך ההגנה. ההגנה שלי זה האושר. זה לקבל את כולם, ולא להקשר לאף אחד [ורק האחת הזו, שאני מעזה להקשר, תעזוב אותי, אבל זה לעניין אחר].

אני לא מסכתית.

יש לי עולם אחד.

אישיות אחת.

אנושית למדי.

שלכם, אמיתית, אוהבת, וחסרת מסיכות,

טיפקס שחור

שאם תראו אותי בורחת אל תרדפו אחריי.

אל תעצרו אותי.

אל תנסו לתקן אותי.

תנו לברוח אל החופש.

ואל תנסו למנוע בעדי.

תנו לי לחוות על בשרי את הכאב והתענוג שבבידוד.

תנו לי להרגיש את שיכרון החושים שאתה מרגיש כאשר אתה חופשי.

אפילו רק לחשוב עליך עושה לי טוב.

עצבנית על מה שקרה.

עצבנית עלי שהסכמתי.

עצבנית עליו שיזם.

-

אני מעוניינת בלזרוק משהו על מישהו.

האם יש מתנדבים?

-

דיאלוג ביני לבין מיתר [היא ראשונה]

"טיפשה"

"גם את"

"את בת'!"

"את בס'!!!"

-

ומה יקרה אם הוא ימות? אני לא רוצה שהוא ימות. אולי אני מתעבת אותו בכל איבר איבר בגופי, למרות שהוא בשר מבשרי. אני מפחדת מהמוות שלו. אני מתפלשת בזה. אני טיפשה, ונמאס לי כבר.

-

הריח שלו נשאר עליי הרבה זמן אחרי שחזרתי הביתה.

אובדן החושים שהרגשתי היה ספק העייפות שאפפה אותי, ספק הסטלה מהנרגילה.

אמא שלי נשכבה לידי. הריח היחיד שהגיע לנחירי אפי היה הניחוח העדין של הנרגילה.

איך אמא לא הרגישה? אני לא יודעת.

אתה. כן, כן, אתה.

לכמה בנות כבר עשית את זה?

ולמה אתה עושה לי את זה?

-

תיעוב.

תאווה.

-

There is no love here. Just PASSION.

-

מצטערת להרוס. באמת שמצטערת, אבל...

Too late
I already found what I was looking for
You know it wasn't you
No, it wasn't you
[Muse, Falling Down]

ביום מין הימים אני אצטרך לומר לו את זה.

=[

-

LOL

XD

><

זה כל מה שיש לי לומר.

-

מצטערת. סליחה.

פוסט חלש, ועלוב.

כמו החיים שלי.

כמוני.

חלשה ועלובה.

"בולעים את אלוהים כמו כדורי הרגעה"

אין טעם.

אין חשק גם.

כולכם יכולים לקפוץ לי.

אני צריכה סביבי אנשים מוזרים כדי להרגיש נורמאלית.

כזאת אני.

בגלל זה אני מעריכה את החברים שלי.

על המוזריות שלהם

בגלל זה אני מעריכה את המפשחה שלי.

על היכולת הזאת לתת לי להרגיש שייכת, בין אנשים שאני שונאת.

מוזר זה טוב.

מוזרים הם האנשים שהופכים את העולם השחור לבן הזה לכלכך צבעוני.

אולי אני לא מספיק מוזרה בשביל זה.

אבל אני מוזרה.

ומוזר, כאמור, זה טוב.

-

ימים שלמים שהפלאפון עלי לכל מקום, על מצב שקט בלילה, וכשאני במקלחת הוא על רטט, ועל המיטה, שההורים שלי לא ישמעו וירוצו לענות, ושבצד השני, השד יודע מי יכול לענות.

היום התחלתי בתשע, הגעתי בשמונה, ואפחד לא התקשר כדי להפיג לי את השעמום =[.

-

אני שומעת את השכנים שלי. כל מילה שנאמרת בחדר השינה שלהם מגיע אל אוזני.

הם מתחננים חופשה.

הם אוהבים לריב על הבוקר.

הם מעשנים.

ועכשיו, אם מישהו שומע אותי שם למעלה, למרות כל חטאי (ויש המון), תעשה שהם לא ייזדינו שם.

-

אתי:אני מנסה להיות אופטימית

אלונה:"תגידי, אתי, את מעשנת?

אתי (מסתכלת עליה):לא

(מסתכלת עלי):את רואה? היא חושבת שאני מעשנת! יאי.

אני:מה טוב בזה?

אתי:אני אופטימית.

בהצלחה לך.

-

10

8

5

ילדים.

לא רוצה לפרט יותר מדי.

Han ar gift for fan!

Chit i livet.

חיכו. הכל לטובה

עריכה.

החלטתי להביא לכם את מיטב התמונות מהיום.  3 תמונות, ואגב, לא היו יותר.

ועכשיו, לתמונה שכולכם חיכיתם לה. הצמיד המגניב והשיקי שלי:

ולמה לעזאזל אני בוכה בגללו?

הוא לא שווה את זה.

הוא אפעם לא היה שווה את זה.

הוא בכלל לא יודע שהוא היה חשוב לי.

סעמק.

"קשר רציני"

שיקפוץ לי.

זאת לא אשמתו. זה רחוק מלהיות אשמתו.

אבל זה כואב.

ואני עדיין בוכה כמו מפגרת.

זהו.

זה נגמר.

הם יעלמו לי.

אחד אחרי השני.

כמו עלים ברוח.

ולא משנה כמה שאני אנסה להכחיש את זה, אני רוצה מישהו.

אני רוצה איזה מישהו מעצבן שירוץ לי כל היום בין הרגליים.

אני רוצה מישהו שיציק לי ויהיה קנאי לכל תנועה שלי.

אני רוצה מישהו שינחם וינסה להבין.

אני רוצה מישהו טיפש כזה, שינסה להבין אבל לא יצליח.

אני צריכה מישהו.

אני צריכה אהבה.

ואם הוא היה צריך להשיג לעצמו מישהי בשביל "קשר רציני", ושיבקש ממני לשכוח אותו, רק כדי שאני אקלוט את זה, אולי הכינוי שלי באיסי באמת מקבל משמעות.

גילה התיפשה

אני אלך לי להתאבד. חתיכת ורידים לא עוזר, אבל יש לכם משו אחר, אל תתביישו. תציעו רעיונות.

עוד מעט אני אמות, ואז החיוך שלכם יהיה טבעי.

-למה פרח כמוך עצוב?

-כי יותר מדי אנשים חושבים שאני דרדר.

כי לי יש מספיק עצבים לכולכם.

אני נמוכה. וזה מאכזב.

"דרדסקסית" זה ביטוי מעניין.

נורא נורא משעמם לי. אז אם מישו לא שם ז*ן, וגם לו משעמם כמו שלי משעמם, ויש לו איסי... אז נמ.. כן.. האיסי מצד שמאל.

אני נואשת.

החיים לא יפים. הם אפילו לא נושקים לזה.

אני מסתכלת במראה בעירום, וזה מייאש. כלכך מייאש. אני כלכך אוהבת את עצמי, בדיוק כמו שאני שונאת את עצמי.

תהייה.

במה מאמין אלוהים?

כי אם הוא היה חילוני, אז זה יהיה ממש אירוני.

קטע חולני?

אתמול, במקלחת, בזמן הגילוח, תנועה מהירה וטיפשית גרמה לפצע ברגל. הדם זלג. כלכך אדום. כלכך יפה. הוא התערבב עם הסבון, הסבון הפך לאדום, זלג אל תוך הביוב. המראה היה מלבב.

ואז התחלתי להרגיש את הכאב. הכאב היה כלכך עמוק. כלכך חודר, צורב, אמיתי. לרגע חשבתי שאני אעשה את זה שוב. את אותה התנועה. לראות שוב את הדם. רציתי עוד מהכאב הזה. זה נעם לי. זה היה טוב.

לא עשיתי אתזה. לא יודעת למה. באמת שלא. משהו מנע ממני.

זה שאני מזוכיסטית, לא הופך אותי לאדם חולה, נכון?

יום כיפור. תבקשו יפה סליחה עם חיוך.

עריכה (00:38):

אובדן חשק.

להכל ולכלום.

אבד החשק לחיות

כפי שאבד החשק למות.

הרצון העז להרוג, ולרצוח, מתערבב עם הרצון לשמח, לגרום לאדם להרגיש נאהב.

הרצון העז למות, לסיים, מתערבב עם הרצון לחיות, לראות מה יהיה צעדי הבא.

הרצון העז לחנוק אותם, מתערבב עם הרצון העז לדפוק להם כדור בראש.

אני נורמלית, נכון?

עריכה (10:56):

הכל משתנה. כולל אותי.

מתעוות.

איכ.

אני מגעילה את עצמי.

נמאס לי מהרצון הזה לכאוב.

נמאס לי מהרצון הזה לפצוע את עצמי.

נמאס לי מהרצון של כולם לחנך אותי, אבל לתת לי להיות חופשיה.

נמאס.

פשוט נמאס.

איכ.

אני אדם דוחה.

אבל ציפיתי שתקשיבו.

No one's gonna take me alive

הכל חרא. החשק להכל אבד.

הייתי מתאבדת, אבל אין לי עצבים לזה עכשיו.

The time has come to make things right

למה אתם עושים לי את זה? למה זה דווקא לי? למה דווקא עכשיו?

You and I must fight for our rights

היא לא רעה (14)

היא לא אדם רע מטבעה. היא בסך הכל מנסה להיות קצת שונה. קצת מיוחדת. לחרוג קצת מהנורמה שכולם רודפים להשיג. והיא במרדף מטורף אחרי עצמה. להגיע לחיי הנורמה האלה, לפגוע במטרה, אבל להגיע הכי רחוק מכולם. להגיע לשם, אבל אחרי כולם, ואולי לפני כולם. לא עם כולם. למרות שהיא נורא רוצה להיות חלק מהעדר, היא רוצה עדר משלה. היא רוצה שאנשים יבינו מה יש לה להציע, היא רוצה שיקשיבו לה.

היא רוצה שיתחילו לרדוף אחריה במרוץ אל הנורמה, בתקווה שהנורמה שלה היא הנכונה.

היא רוצה שיסתכלו עליה, וידעו, ש היא מובילה אותם לחיים האלה שכולם רוצים להגיע.

ואז. אז היא רוצה לשים להם רגל. לראות אותם נופלים. אחד אחרי השני. מנסים לקום, אבל לא מוצאים את ימינם ואת שמאלם. ועד שהם יקומו, היא כבר תעלם. תסתכל מרחוק. ותראה אותם. תצפה בהם בעוד הם מנסים לשכנע את חבריהם מהי הדרך הנכונה. ובסופו של דבר חיוך של סיפוק יעלה על פניה, כשכל אחד יירק על חברו, וכל אחד ילך בדרכו שלו, משוכנע שדרכו היא הנכונה. הם יתפצלו. עדר שלם שהסכים ללכת אחרי אדם אחד.

(נממ. אהבתי, אמא שלי הגדירה את זה "קצת חולני")

You and I must fight to survive

אגב. חזרו ההיקים.

המון נמון.

הרסתם לי ת'חיים.

מרוצים?

עוד פעם אני בוכה כמו תינוקת.

תינוקת.

כלכך כלכך עצובה.

היום כשיצאתי מהבצפר ראיתי אותן פונות שמאלה. הייתי יכולה ללכת איתן. ואולי גם להנות בדרך. במקום זאת פניתי שמאלה.

כל דיכאון. כל דיכאון אני מקשיבה לאותם השירים. ניתן לזהות את הדיכאונות אפשר לזהות לפי הפלייליסט. האלבום של Avril Lavigne, Under My Skin, כמה פעמים שמעתי את האלבום ההוא. יודעת בעלפה כל שיר, כל מילה, כל תו.

זה הדבר היחיד שמרגיע אותי, אם בכלל.

כולכם, אבל כוווולכם זונות.

זנות לשמצה.

תחייכו אתם, לי כבר אין כוח.

הן לא מבינות. הן פשוט סתומות.

הן חושבות שהן מכירות אותי.

הן חושבות שהן מבינות אותי.

הן חושבות שהן יודעות מה טוב בשבילי.

הן חושבות שהן מודעות למה שעובר עלי.

הן חושבות שהן יכולות לעשות לי טוב.

הן חושבות שהן יודעות על מה אני צריכה להלחם כדי להרגיש טוב.

אז זהו. שהן לא. ממש ממש לא.

וזה כזה מעצבן.

המקרה הספיצפי הוא מקרה ילדותי, אז בואו נתעלם, אבל זה תמיד קורה.

וכן, אני מדברת אליכן, My dear friends.

-

אוף. אני סתומה.

אני מתחילה כבר לסגוד למעבר בית הספר הזה.

זה אולי אחד הדברים הטובים ביותר שקוראים לי ברגעים אלה.

ואני חושבת על הכל יותר מדי. בוכה מדי פעם.

נפגעת בגלל מה שאומרים. כל מה שאומרים.

-

מחייכת ביום בגלל הידיעה שיום אחד יהיה טוב.

בוכה בלילה בגלל שעכשיו רע לי.

מתמודדת עם החיים, כי אני חייבת.

מתחרטת על ה7.8.93. כי ביום הזה נעשתה טעות.

-

העולם מתמלא ביותר מדי אנשים סתומים. אנשים ממש טיפשים מציפים את העולם שלנו, ואנחנו חיים כאן, מסתגלים לאט לאט לקצב.

-

דמעות מציפות עיניים תמימות. עיניים ששייכות לגוף, שלא עשה שום דבר רע בחיים שלו. עיניים טהורות.

דמעות זולגות על לחיים עגולות. לחיים ששייכות לילדה, שהחיים לא עשו עמה חסד. לחיים טהורות.

דמעות חודרות לתוך פה ורוד. פה ששייך לנפש טובה. נפש שלה רק כוונות טובות. פה טהור.

דמעות נוחתות על הרצפה. רצפה שכבר יש עליה שלולית. שלולית של מים מלוחים, מעורבבת בדם.

-

החיים לא חרא. החיים דווקא די סבבה. תלוי מה אתם עושים איתם. אם תחייכו, אני מבטיחה לכם שיהיה לכם טוב. אם תבכו אז יהיה לכם חרא. תעשו כמוני. תחייכו ביום, כדי שתהיו שמחים ביום, ותבכו בלילה, כדי שתהיו עצובים כשאתם ישנים.

תתעמו מכל העולמות-תהיו אתיאסטים מאמינים

(ולאלה שאלוהים לא העניק להם יותר מדי מוח-אתיאיסטים זה אנשים נטולי אמונה)

חולשה או לא, הבכי הזה יהרוג אותי בסופו של דבר...

דה ז'ה וו מתורף על תקופת חיים.

שונאת. שונאת. שונאת. מה שגורם לי לבכות גורם להן לצחוק. וזה פוגע.

עוד קטע כתיבה:

כמו פרח הוא פורח בתוך נפשה. ניצנים חדשים של כעס צומחים בתוךתוכה. וכעס שלא יימיר את עצמו בכלום. לא לבכי, לא לצחוק, ולא לרגש. יישאר כמו שהוא. ורק כשתצרח גבוה אל תוך השמיים הוא ינבול. אבל אין לה אומץ. הכעס שם בפנים והוא כנראה יישאר שם לנצח. תנסה להמיר אותו בכל דבר שרק תוכל, אבל זה לא יעבוד. זה אפעם לא עובד. רק לחשוב על זה מעלה לה את הדמעות בעיניה. שובר אותה, מפרק אותה. לאט לאט. וזה רק עניין של זמן עד שתיראה כמו תמונה של פיקאסו. או אולי אפילו יותר גרוע.

"כשאלוהים ברא את החושך,

הוא ברא לנו ירח,

שנראה איך שאנחנו - בודדים" (אור הריח, אביב גפן)

זה כזה נכון.

"איפה שלא תסתובב

תמיד תמצא לך אויב" (ניו יורק רפיח, שייגעצ)

זה גם נכון, אבל פשוט צריך להתעלם.

"ויהי אור"

איך זה שאת מנסה להיות בסדר עם כולם, אבל כשאת מנסה להיות בסדר עם עצמך את תמיד מגעילה עם כולם?

למה אנשים מחפשים אהבה? "כי הביקוש לאהבה לא יסתיים לעולם" (איזה שיר של איזהמישו). אבל, אנחנו באמת צריכים את זה? כאילו, למה אנחנו, לא מספקים את עצמנו?

הזמן עובר מהר. החיים שלי עוברים מהר. אמא'לה.

געגועים תוקפים אותי. געגועים למשו, או למישו שאף פעם לא פגשתי.

אני מתחילה להיקשר לסידרה "אחים ואחיות". פעם אחרונה שנקשרתי לסדרה כלשהי, כמעט בכיתי שנגמרה העונה.

אני מתחילה להתאהב בעצמי. למרות שהוכח מדעית (נראלי) שאפשר להתאהב, אני מתחילה לפחד שאת האהבה שלי, אני כבר אמצא, או שאהבה בכלל לא קיימת. אני תמיד פה. ואני חייבת לחיות עם עצמי ועם החסרונות שלי (חברות של יעידו שיש לי יותר מדי).

אה, כן. רק רציתי למסור לעצמי, שאני סתומה, ובאמת לא נורמאלית, ושאני לא מדברת מניסיון, אבל לסמוך על עצמך, זה הכי כדאי. ושאל תשכחי, יש לך את מי שאת צריכה. יש לך אותך. ואת, האדם הכי שלם נפשית (למרות הפיצול) שאני מכירה.

ואל תשכחי, זה לא ששונאים אותך, את פשוט לא אהובה.

Screw you gyes, I'm going home