כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

קוברת את עצמי.

נכנעת. לחלוטין.

מדברת בצורה כל כך לא אופינית.

וכותבת. כותבת.

חושבת. 24/7. על אדם שאני בספק אני מכירה שבוע שלם.

משחקת.

כמה שאני משחקת.

לא יאומן.

מפזרת על עצמי עוד קצת חול.

נושפת עוד קצת אוויר במים.

ואם הוא ייגמר?

לא ייגמר.

כי הוא תמיד ידאג לעוד.

ועוד.

ועוד.

ועוד.

ואם יהיה יותר מדי?

הוא יודע בדיוק מה את צריכה.

וזה מדהים כמה שלא, בדיוק באותה המידה.

ואת רוצה לעבור עליהם, אחד אחת.

לסטור לכל אחד ואחת מהם בפנים.

להסביר לה, על למה היא ככה,

ולהסביר לה, שאני בסדר,

ולהסביר לה, שתצא מהסרט,

ולהסביר לו, שלא, אני לא אוהבת אותו, ולא מתחברת אליו, ושילך להזדיין כבר, רחוק ממני. סעומו.

ואני מרגישה טוב.

כל כך כל כך טוב שזה מדהים.

ראיתם שהשתניתי?

ראיתם?

מה אתם חושבים? שעשיתי את זה לבד?

מפגרים.

זה הכל זה.

כן, זה.

זה שאף אחד מכם לא יוכל לאכול.

זה השמלה במידה 42 שלכם.

ואני במידה 42?

ומה כבר ביקשתי? מה ביקשתי? שתתמכו? שתעזרו? שתבינו?

מה כבר ביקשתי?! חבורה של חארות.

מילים קשות אני כותבת ומוחקת.

ומוחקת.

אוהבת אתכם.

את הנעימות אני משאירה.

שלכם, מרגישה מצוין,

טיפקס לבן

עם סיגריה ביד

ועשן באוויר

ריח של כלום

מתנדף אל תוך הכל.

בין בית גנעדן וציפור גיא-בן-הנום

עם עלים ביד

ועשן באוויר

ריח של סיגריות

מתנדף אל תוך הכלום.

על הכל. על איך שאני מבינה את עצמי פתאום, וכל מה שאני עושה כל כך ברור, ואיך האחד נובע מהשני, והכל יוצר רשת מסודרת שאפשר לתאר בטבלת זרימה נוחה לשינון. ואני גם יכולה להסביר לכם הכל, ואיך זה תורם לי לחיים שלי, בין אם אני אוהבת את זה ובין אם לא, ובין אם את תבינו את זה ובין לי אם לא, זה ברור כל כך.

אבל אני מתביישת.

ונ.ב, אפילו כשרע קצת, טוב לי. גם כשרע.

שלכם, מובנת,

טיפקס ביישן

אני אוהבת לצלם, אני טובה בזה, אני גאה בעצמי, והתמונה פה למעלה בדרך כלל יותר טובה בלי העריכה של ישרא, אבל היא יפה בכל מקרה.

חיפושיות :)

אני

או אתם.

היום

או מחר.

50 עמודים

או 30.

כאבי גב

או בחילות.

הוא

או הוא.

43

או 43.

שלכם, ריקנית,

טיפקס שחור

It's my life
It's now or never
I ain't gonna live forever
I just want to live while I'm alive

אני שמחה בשבילך. באמת. אבל אני תוהה אם יכלת לראות כאביי. אני שמה עצמי במקומך, ותוהה אם הייתי שואלת. הייתי שואלת. אז את בסדר, אבל אני איבדתי את טיפת האמונה שלאמא עוד היתה בי. כשרצנו לא רציתי אותה, צעד לפניה, לא ראיתי אותה, קצבי כשלה, נשימותיי כבדות משלה, לא שמעתי אותה. הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו זה אם אני צריכה להיות זהירה יותר, או כנה יותר. ההחלטה שמהיום לא יישמרו יותר היסטוריות במחשב, הבהירה לי מה היתה ההחלטה שלי.

אמרתי לה שנמאס לי לבכות. כי נמאס לי לבכות. זה משגע אותי. הדמעות. כי אין לזה ממש סיבה. טוב יש. אבל זה עובר. for de har mamma sagt. ועל אמא סומכים. עד כמה זה יעיל שזה עובר?

כשאתה ילד אתה אגוסנטרי.

כשאתה מתבגר אתה מתפלל להרגיש אגוסנטרי.

כשאתה מזדקן אתה מודה לאל שכבר עוזבים אותך לנפשך.

אם אני אעלם, בבקשה תרגישו שאני חסרה.

שלכם, שאמא שלה מנסה למצוא נקודות אור קטנות לכך שהילדה שלה לא בדכאון,

טיפקס בדיכאון

הוא אמר שהוא מקנא בי. שולי על מה הוא מקנא, אבל עצם העובדה שהוא מקנא בי, זה, זה העיקר. עצם העובדה שמישהו מקנא בי על משהו נראית לי מגוחכת. זה לא שאין על מה, יש לי קצת מהכל, אבל זה עדיין לא הכל. יש עוד כל כך הרבה אנשים בעולם שאפשר לקנא בהם, ודווקא בי? אני באמת לא שווה אני ההרגשה הזוועתית הזו.

רציתי לסתור לו, שיתעורר. שיבין שהוא מסתכל עלי כשהוא אומר קנאה. עלי. עם השומן, ההתנשאות, הסתימות הרגשית, חסרת הביטחון, פטתית, חסרת היכולת להרגיש שלמה עם עצמי, עצלנית, ואלוהים, למה זה לא נגמר?

רציתי להסביר לו, שהדבר שהוא מקנא בו, זה רק משחק. אני משחקת את היכולת הזו. אני לא באמת מרגישה ככה. זה שאני אומרת שאני עושה הפרדה, זה לא נכון. אני לא יכולה לומר מה נכון, כי אני לא יכולה להשלים עם זה שאני מתאבססת לאנשים.

אני פשוט לא יכולה.

אני טיפקס שחור. וטיפקס שחור לעולם, אבל לעולם לא ישים את עצמו במודע במצב של חולשה.

ולומר למישהו, או להבהיר למישהו שאני חושבת עליו יותר מהרגיל זה מניח אותי במצב של חולשה, כי פתאום אני תלויה בו. ושטיפקס שחור יהיה תלוי במישהו? חה. נראה לכם?

שלכם, שלפי דעתה לא אמור להיות לה שום קשר לקנאה [אלא אם כן היא מקנאה במישהו],

טיפקס קנאי

התחלנו עוד חודש, הא?

איך שאני אפעם לא מסכימה עם שומדבר שאי פעם עשיתי.

זה מתחיל להיות קצת מאוס.

באותו הרגע כל דבר מרגיש כמו הדבר הכי נכון לעשות, אבל החרטות מגיעות אחרי מחשבה של חצי שנה, שעה, שיחה איתו, שבוע, או אחרי סמס תשובה מהצד השני.

פתאום אני מבינה. שכל מה שאני עושה זה טעויות רבות ונוסופות שנערמות להן בערימה, וכשיש לי כוח אני גם מדפדפת בהן ובוכה. לא הרבה, אבל אני בוכה. אני שונאת לבכות. לא בגלל הנזלת, ולא בגלל שזה לא נעים, וכואב בעיניים. אני שונאת לבכות בגלל ההרגשה. אני מרגישה ילדותית ומטומטמת כל פעם שאני בוכה. במיוחד שזה מדפדוף בעבר.

כתבתי קטע מדהים וכל כך חושפני שאני מפחדת לתת למישהו לקרוא אותו. זה מביך אותי לדעת שתדעו, אבל אני מספרת בכל מקרה. למה אנשים נוטים עוד לאהוב אותי, אם בכלל?

למה הם בכלל טורחים להעמיד פנים?

אני היחידה שנראית לי כזו. כל אחת שאני מסתכלת עליה, אני מסתכלת עליה בהתנשאות. אני צלחתי במשימתי בטרם עת. לי יש חיים שלמים כרגע לחיות באיזי, ולך יש חשש מסוים למות בתולה.

זה די נוח.

זו הפעם הראשונה שאי פעם התוודתי על זה בבלוג? כשאני חושבת על זה אין לי ממי לחשוש.

אין לי ממה לחשוש, ואני בכל זאת חוששת.

חוששת מזה שמישהו חס וחלילה יתאהב בי, ואז צוחקת לעצמי בפנים, כי... טוב, חוץ מזוג דניאלים, אפחד לא ממש הראה לי שאני שווה איזו התאהבות.

3 [5 בפועל, 2 כפולים] דיסקים חדשדשים למדי של MUSE.

אוזנגזמות [אתם שמעתם את המילה הזו בעבר?] הולכות פה חופשי.

Mamma Mia!, אמנם סרט נשי, אבל... כיפי. יצאתי מהקניון עם חיוך עצום [ולא רק בגלל הדיסקים].

אני ואמא שלי נזמר אבבא עוד כמה זמן, כאילו שעד עכשיו לא עשינו את זה, שוודים שכמותנו.

שמות. חרוטים בזכרון. יום אחד אאבד אותם?

שלכם.

ורק שלכם. עכשיו קחו אותי ותאהבו אותי.

ואגב, האנשים שמחפשים "טיפקס שחור" בגוגל? אני לא אוהבת אתכם כל עוד אתם לא מתוודים.

"ועוד הריח שלך, עלי

מאתמול"

מאז שמישהו אמר לי שהוא אוהב אותי.

אל תגיבו לי "אני אוהב אותך".

אולי בגלל זה אני עושה את הטעויות האלה.

אולי מישהו.

אני מופתעת כל פעם מחדש כמה שאני חשובה לו, וכמה שאני דוחה אותו בו זמנית.

את האמת שדי נמאס להיות אני.

אני טיפוס די מתיש בסופו של דבר.

אני תמיד חושבת שלא אוהבים אותי.

ובכל זאת לא מוצאת את עצמי עושה דברים קיצוניים כדי להרגיש שייכת.

מעניין אם יום אחד אעלם, מישהו, חוץ מאמאבא והמורה בבית ספר ישימו לב.

מעניין אם יום אחד פשוט אפסיק לצאת להפסקות, אם אפסיק לצאת בימי שישי, מישהו ישאל "איפה גילה?".

ההרגשה והידיעה שאף אחד לא ישאל שאלה כזו הורגת אותי.

רוצחת אותי.

נמאס להיות אני.

אני אף פעם לא אהיה מרוצה ממך. מי שלא תהיה.

כי אני הייתי יכולה לעשות את זה טוב יותר.

אני תמיד אוכל לעשות הכל הרבה יותר טוב ממך. מי שלא תהיה.

ואתה יכול להשתדל, ואני אעריך את זה, אבל אני? אעשה את זה יותר טוב ממך. מי שלא תהיה.

כי כזו אני.

ואני יודעת שישאלו.

היא תשאל.

וההוא, שחימם לי את הלב, ודאג לי, למרות שהוא עצבן אותי, ישאל.

וישאלו.

אבל לא האנשים שארצה.

לא ההמון.

אני שקטה, מתנשאת, מעצבנת ומרגיזה מכדי שלהמון יהיה איכפת ממני.

אני אני.

ואני לא יודעת רוסית.

שלכם, אוהבת, אפשר לומר,

טיפקס שייעלם

וכזו אני. פחדנית. ולא בגלל אחרים, אלא בגלל הדברים שבי.

אני תוהה מדי פעם, למה אני עושה את מה שאני עושה.

ואיך זה שכל שנה, השנה שעברה נראית לי כל כך ילדותית.

מישהו מרגיש שאני בת 15?

אמרו לי שאני ילדותית, בגלל שאני שמאלנית, שאני צעירה, ושיש לי עוד הרבה ללמוד - בין היתר, שלא יהיה שלום, ושאי אפשר לסמוך על ערבים.

אני בת 15 וכבר הצלחתי להשתלט על יצר הנקמה, ואני ילדותית?

יש מישהו שאוהב אותי?

אני. אני. אני. אני. אני.

למה? כי בא לי.

אני. אני. אני. אני. אני.

לא רוצה מישהו אחר.

הלוואי שהייתי יכולה להפוך אנשים לחסרי משמעות עבורי, כפי שאני חסרת משמעות עבורם.

אני שונאת את העבודה שלי.

ולמה שמישהו יאהב אותי?

היא חסרה לי.

כל כך.

לפעמים אני חושבת שהיא הבן אדם היחיד שאני רוצה להיות איתו.

היחידה שארצה ללכת ללאונרדו, או סתם באמצע השבוע בלי קשר לשקם לקנות גלידה.

התבגרתי. אני רואה את זה בעצמי.

ביחס שלי לאח שלי.

ביחס לנקודות הציון.

ביחס אלי.

כנות, יקירי, כנות.

אח שלי היה באילת, קנה לי שרשרת שכבר יש לי.

נממ. העיקר הכוונה.

שלכם, חצי רגל מחוץ לדלת בדרכה לעבודה,

טיפקס שחור

במזל טובים.

15 קיצים עברו על כוחותיי.

הצלחתי שלא למות באופן רשמי 15 שנים.

אני רק במחצית הדרך ל30.

אני רק בחמישית [ואף פחות] בדרך למוות.

אופטימי זה הכי, אחי.

נתקלתי בבלוג שהתיאור שלו זה "כהנא צדק".

שמאלנית שכמותי.

שלכם, בת 15 באופן רשמי,

טיפקס מבוגר

[נכתב לראשונה 13.7.08]

עוד פוסט היכרות חביב.

בואו נתחיל מזה, שטיפקס שחור מאוד מודעת לעצמה, וגם אם היא תכתוב פה על עצמה דברים טובים יש עודף של דברים רעים, שכרגע היא מעדיפה שלא לציין.

הטיפקס השחור היא בן אדם טוב. וחוץ מלתת כאפות על שטויות, היא בכלל לא סדיסטית.

היא אולי לא מחוננת, אבל בעלת איי קיו גבוה והבנה.

היא גדלה בידיעה שהיא חכמה, ויש אחרים.. שפשוט לא. ככה ההורים שלה לימדו אותה.

הטיפקס השחור לא מתנשא, לא חושבת שהיא טובה יותר מכולם, רק מחלק, ומאמינה בשוויון, בין כולם.

להיות במרכז העניינים? ובכן, זה דבר שהיא אוהבת לפנטז עליו, אבל כשכל העיניים מופנות אליה, היא לא יודעת לאן להסתכל.

היא יודעת שהיא לא כמו כולם.

היא בוגרת לגילה. חיצונית ופנימית. היא אוהבת לדבר פוליטיקה, שונאת לשמוע כמה הישראלים שונאים את ישראל, רק בגלל המדינה. אין דבר שטיפקס אוהבת יותר מאת ארץ ישראל. האנשים, האווירה בימי שישי שבת, ההסטוריה והיחידיות של השפה והדת.

לטיפקס השחור אין פוביות. למרות שהיא לא אוהבת חושך. יש בזה הגיון, בסלידה מהחושך. הטיפקס השחור תמיד סלדה מהלא נודע.

היא הפכפכית למדי. שונאת את עצמה ואוהבת את עצמה, ככה היא גם עם אחרים. תמיד נעה בין שונאת לאוהבת.

אל תעליבו את טיפקס שחור. היא יכולה ממש להפגע, ויכולה גם לענות ברשעות.

הטיפקס השחור מצליחה לחשוב הרבה על אנשים מסויומים. היא אף פעם לא מתאבססת, אבל היא תמיד בדרך הנכונה.

בעקבות קשר אחד, היא השכילה המון.

שקרים? ובכן, תלוי למי. במחשבה שניה, כמעט לכולם. אם היתה חיה לפי החוקים של הוריה, ולפי ציפיות החברה, היא היתה כיום בן אדם טוב יותר, והיא היתה יותר שלמה עם עצמה.

כדי להיות ממש שלמה עם עצמה, היא היתה מוחקת כמה החלטות ואירועים בחייה הקצרים, 10 קילו, ואת החצ'קונים.

הטיפקס השחור שונאת שצוחקים כשהיא אומרת "כשהייתי קטנה יותר". כן. 5 זה קטן מ15. היא יודעת שהיא קטנה.

הטיפקס השחור דיברה [כתבה] הרבה, וזה הרגע שלה להרגיש פטפטנית לשתוק. היא לא אוהבת להיות במרכז העניינים.

 

שלכם, שאין לה ממש מה להוסיף,

טיפקס שחור

ואני מאמינה בשלום.

אני מאמינה שמצב רוח זה דבר פנימי, ואף אחד לא יכול באמת להשפיע עליו יותר מהאדם עצמו.

אני חושבת שההנאות הגדולות ביותר של החיים הם להשתין כשממש חייבים, לאכול אוכל טוב כשממש רעבים, ושוקולד.

אני לא מאמינה ביהדות, בנצרות, באיסלאם, או בכל דת אחרת.

ואני לא אתאיסטית.

אני חושבת שאנשים גזענים, הומופובים, נאצים, וכל שאר שונאי החינם, זה האנשים היחידים שאני אשנא לפני שאני אכיר.

אני מאמינה באופטימיזם כדרך חיים נעלה, והפתרון האמיתי לחיים טובים.

אני חושבת שמוזיקה שהיא באמת טובה, היא תרופה לכל דבר.

אני חושבת את אותו דבר על שוקולד.

אני משוכנעת שכל אחד הוא קצת מזוכיסט וקצת סדיסט, אבל יותר מהנורמלי.

הכתיבה, עבורי היא פיתרון לכל דבר.

אני יודעת שלכל אדם יש את התשוקה שלו שעבורו היא פתרון לכל דבר.

אני חושבת שאובססיה זה לא טוב, אבל בלתי נמנע.

אני סבורה כי חומרנות זה דבר טבעי בימינו, אבל זה הופך להיות שלילי רק כאשר היא משתלטת עליך.

אני מאמינה שכולם מסוגלים לאהוב את כולם, רק בתנאי שלא נהיה עם אלה שאנחנו פחות אוהבים.

אני משוכנעת שאף בן אדם לא נולד רע, זה רק החיים שהפכו אותו לכאלה.

אני תוהה מדי פעם, אם יש שאלה שהתשובה לה היא החיים.

אני גרועה בויכוחים, אבל מקפידה להתווכח כדי לשמוע דעות אחרים, ולנסות להשפיע על אחרים.

אני מאמינה שיום אחד הנקבות ימצאו דרך לייצר זרע, והזכרים ייכחדו מעל פני העולם.

אני מקווה, עמוק בלב, שיום אחד, כולנו נשנא אנשים רק לפי האישיות שלהם, ולא לפי שום דבר אחר.

שלום, אני גילה,

ואני עדיין מאמינה בשלום.