כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

אני עומדת מולך ומדברת. צועקת. לוחשת. שותקת.

אתה בוהה בי. המילים חודרות ונעלמות. נכנסות ומתכנסות. עמוק בתוכך.

שפתיי נעות בצלילים כואבים. חודרים. פוצעים.

ואתה חסין. אתה לא מרגיש כאב. אתה לא מראה כאב. שואף הכל אל תוך תוכך.

דבריי קשים הם. לא קלים. כסכין חותכת בטנך, חושפת שקריך.

ואתה, שותק, לא מכחיש, לא מאמת, שומע.

ואני, רק רוצה לדעת, דבר אחד, שואלת שאלה.

ואתה, מישיר אליי מבטך, סוף סוף פוצה שפתיך

"סליחה, אמרת משהו?"

לא אהבתי. דעתכם?

ממש בכניסה לנחלת בינימין, צהריים של יום שישי והשמש הזורחת מאירה אנשים מוארים, המולת הדיבורים הרכה מתנגנת באוזן, משתלבת בעדינות עם כנר רחוב. בחור אוחז זוגתו, תופס את שתי ידיה המעודנות, מקרב אותה אל גופו ומתחיל להזיז את רגליו לקצב הקשת המלטפת את מיתרי הכינור, מראה לה צעדיו, מנחה אותה בדרכיו בעוד היא שוקעת אל תוך ידיו, נענית לתנועותיו, מתמוגגת אל תוך הילת הרומנטיקה הקלילה שנוצרה סביבם.

הוא מקרב את פיו לאוזנה, ולוחש לה שהוא אוהב אותה. הוא לוחש לה שהוא יקטוף עבורה את הירח, שבשביל הרגעים האלה הוא חי, שאיתה הוא רוצה לעשות ילדים, ושהגיע הזמן שהם ילכו לשיעורי ריקוד. או שהוא לא לוחש לה דבר, אולי הוא רק נשך את תנוך אוזנה, או נישק את צווארה.

הוא לחש לה אושר, הוא לחש לה שמחה ואהבה שנצצה אל תוך עיניה  בשניה, שטיפסה במורד פניה לחיוך ענק שהתרחב על שפתיה, גילגל מפיה צחוק שקט, גלש אל תוך גופה שנמס אף יותר אל תוך זרועותיו החובקות, ממשיכות להנחות אותה בתנועות קטנות ומתוקות.

אנשים מסביב מפחדים להפריע. רואים מבחוץ אהבה צעירה ונזכרים במיטב שנותיהם. לא מעזים להתמרמר על זוג שמפריע להם להכנס, מחייכים אליהם, רואים טוהר, נותנים להם הילה קטנה של רומנטיקה, ממש בכניסה לנחלת בנימין.

[אמיתי, אגב, חוויות וקניות מת"א - מחר]

שלכם, נחשפה לרומנטיקה,

טיפקס מקנא בקטנה

שואפת אני לשקוע אליךָ

לטבוע בים מילותיךָ

לנשום אוויר שקריךָ

לבלוע נוזלי גניחותךָ

משתוקקת ליפול אליךָ

לנשור ממרום שפתיךָ

להאחז בחום ידיךָ

לנחות באדמת עיניךָ

חושקת אני לטפס מעליךָ

לאחוז בעוז את צוקיךָ

לפצוע עצמי בקוציךָ

להרוג עצמי בכאביךָ

חביב +

עם סיגריה ביד

ועשן באוויר

ריח של כלום

מתנדף אל תוך הכל.

בין בית גנעדן וציפור גיא-בן-הנום

עם עלים ביד

ועשן באוויר

ריח של סיגריות

מתנדף אל תוך הכלום.

זוכר אותי? חלום ישן שנשכח.

זוכר את עיני, כחולות כמים? היית אומר, כאוקיינוס גדול ואין סופי.

הייתי פוטרת אותך מעלי, "טפשי", אומרת.

זוכר אותי? חלום שחלף זמנו.

זוכר שערי, כצבע השני? היית אומר שהוא מזכיר לך דם.

הייתי פוטרת אותך מעליי, "אימתני", אומרת.

זוכר אותך? חלום נושן שלא יקום לתחייה.

זוכר רוחי, נעלה כיופיי? היית אומר שעוצמתית אני במילותיי.

ואני, מתמוגגת במחמאותיך, איני פוטרת.

מ-ת-ע-נ-ג-ת.

אני ואיתי ביחד כבר שנתיים, ואנחנו מאוד אוהבים בינתיים,

אני ואיתי קונים מתנות, מחבקים, מנשקים, מחייכים,

אנחנו לא מדברים ואז לא רבים על הדברים הקטנים.

אני ואיתי נשואים כבר חודשיים, ואנחנו מאוד אוהבים בינתיים,

אני ואיתי עושים אהבה, אצלנו בבית, בדירה החדשה,

אנחנו ישנים בחדרים נפרדים ואז לא רבים על מקום במיטה.

אני ואיתי במשבר כבר שבועיים, כי ניסינו לדבר ולא הצלחנו בינתיים,

אני ואיתי קונים מתנות, כי אז אין יותר מדי מילים מתחלפות,

אנחנו מנסים להבין מה קרה כאן פתאום, כי לפני, הסתדרנו עם הכל.

אני ואיתי מדברים כבר יומיים, ואנחנו מאוד אוהבים בינתיים,

אני ואיתי שוכבים במיטה, עושים אהבה, מחבקים מנשקים, מחייכים,

אנחנו למדנו איך מסתדרים, אהבה אוטומטית, משומנת להפליא.

החזק בה, אחוז בה בכנפיה המטורפות הנעות בקצבן שלן.

אחוז בה בטרפיה האימתניות, המאיימות לחדור ללב אנשים.

את מקורה המצווח קשור, כי זעקתה פולחת את אוזני התמימים.

ואת עיניה כסה, גזול ממנה ראייתה, שלא תראה היא זוועות שיצרה.

ובשושו, אגל לכם סוד ייסורי, אני לא מרוצה מהכותרת. יש רעיונות?

את עולה בגרם מדרגות ופוגשת מבט מזוגג.

"שלום" הוא אומר לך, ואת מגיבה בהנהון אדיש.

"אני מצטער" לא, הפעם את לא תגידי שזה בסדר, כי זה לא היה בסדר בפעם הראשונה, או השניה, ובכל הפעמים העוקבות להן והקודמות לזו.

"אולי פשוט תתני לי מפתח ואז..."

"אתה לא גר פה." את פולטת, והפעם לא איכפת לך שזה יפגע בו. ואת תוהה מה יהיה יותר נורא, לעזוב הכל באמצע, כמו את הצבע אצל הספר, כדי לפגוש את המבט המוזגג שלו בחדר מדרגות, או לחזור הביתה, לגלות שהדלת פתוחה, לפתח תקווה, ואז לפגוש את המבט המזוגג יושב לך על הספה.

את מוציאה את המפתח מהתיק, עוזרת לו לקום, ותומכת-דוחפת אותו לתוך הדירה.

"יש לך משהו לאכול?"

"אני אכין לך. תתקלח. אתה מסריח."

כי זה בדיוק מה שמתחשק לך לעשות. להתחיל לבשל לו.

"אני לא אצליח" הוא אומר.

יופי.

אז את מחליפה לטרנינג, מפשיטה אותו, וכשהוא בתוך האמבטיה את חושבת שזה תפקיד של אמא, וכמה שאת צריכה אמא, ופתאום, כל הסיפורים האלה של האמא שמטביעה את הילד שלה, נשמעים כל כך הגיוניים, ואת מתפטה.

"להתנגב, אתה יכול?"

"לא" הוא אומר, בלי בושה, בלי התנצלות, פשוט מישיר אלייך מבט מזוגג, ועונה לך בתשובה שגוזלת ממך עוד זמן.

אז את מנגבת, ועוזרת לו ללבוש בחזרה את הבגדים המסריחים שלו, ונותנת לו לדדה לכיוון הסלון, לא תעזרי לו, יש עוד תקווה שהוא ייפול, שיכאב לו, והוא לא נופל.

ואת זורקת גבינה צהובה, מפזרת קצת בולגרית וגם חותכת בצל, ומכניסה לטוסטר.

"אני לא אוהב בצל"

חתיכת כפוי טובה, הלוואי שתשרף.

ואת זורקת גבינה, מפזרת קצת בולגרית ולא חותכת בצל, ומכניסה לטוסטר.

הוא אוכל ונרדם.

בלי תודה, בלי התנצלות, בלי שאלה של כמה זמן הוא יכול להשאר פה, וכן, זה מאוד יפריע לך אם הוא יישן פה, תודה ששאלת.

את אוכלת את הבצל שהוא לא אכל, ואחרי שעה את מעירה אותו, ויש לו מבט מזוגג ועייף בעיניים.

"תעוף."

"אה..." הוא נראה מבולבל, עדיין לא פיקח.

"תעוף!"

"אני הולך... הולך..." הוא אומר ונרדם.

את רוצה להרביץ לו, אבל את לא.

"תעוף מפה כבר!" את צורחת.

הוא קם, מועד לכיוון הדלת, ולא איכפת לך אם הוא יסתדר או לא, בעיה שלו.

"את יודעת ש..." הוא מתחיל "ש... אני אוהב אותך, נכון?"

"נכון, זה המשפט." את אומרת באדישות.

הוא לא הבין את הסרקזם, נראה מרוצה מעצמו, כי  הרי מבחינתו יש לו מישהי בעולם הזה שיודעת שהוא אוהב אותה.

אחרי חצי שעה אמא חוזרת, מסתכלת על שתי הצלחות המונחות על השולחן בסלון,

"אבא היה פה?" היא שואלת במבט מזוגג.

"לא." את משקרת.

אם בכך תחשוק, אתנה לך את גופי, אעניק לך מכאוביי ואהבותיי,

אם תחפוץ נפשך, כמנחה תקבל שמחותיי ואושריי,

על מגש כסוף אגיש לך זיכרונותיי וחלומותיי, עד אשר תדע שובע,

אך גם אם תרד על ברכיך, ומרותך תהפוך לתחינה לא תזכה לחיי.

ומאז חלפו ימים של אופוריה. אם בטבעיות או בעזרת טבעיים אחרים. החריד אותך כמה בנות פגשת אשר דמו לה. אולי היו לה פנים ממוצעות, או שעוד לא השכלת לשכוח אותה. שמת לב גם, שהדיבור של רובן הזכיר לך אותה.

עוד לא השכלת לשכוח אותה.

מישהי  מחייכת ברחוב.

"יש לך סיגריה?" היא שואלת

"זה תלוי."

"במה?"

"מה את מעשנת."

"הכל" ההחלטיות הביישנית שלה הזכירה לך אותה.

אז אתם מתיישבים לעשן, והיו לה נעליים כאלה. היא אהבה מגפיים.

"את יודעת" אתה אומר, בעוד עקב מועך בדיל דולק "סיגריות זה לא הדבר היחיד שאני מעשן."

היא חייכה.

קמת, וכמו מזמין אישה נעלה לריקוד, הצעת לה ידך.

והיא, שלא ידעה כי יד זה הדבר היחיד של לך להציע, הניחה ידה החיננית על ידך והסכימה לריקוד.

ריח עשב מתקתק, מוכר שגרתי חודר לנחירי אפיך כשנפתחת הדלת.

היא התיישבה על ספת האהבה כאילו היתה מלאת פרעושים. משהו בהתנשאות המוצנעת שלה, הזכיר לך אותה.

השאיפה העמוקה חודרת לריאות, ושניכם נשענים לאחור, איש איש בעננו העוטף את שניכם.

"ימים של אופוריה" היא לוחשת.

יהיה המשך? בינתיים לא.

לא אדע עוד טעם שפתיים,

ולא אדע עוד תשוקה.

על גופי לא יטיילו עוד ידיים,

ופי לא יזעוק עוד אנחה.

לא אדע עוד אהבה מלוכלכת,

מהולה בזכרונות מהעבר.

לא אזכור עוד תווי פניך,

לאחר שיוטמנו בעפר.

עברתי את ה10,000. סתם מגניב.

לראשונה [24.1.09]

כי בין האור לשחור נמצא מבטך.

והאור לא תראי, ומהשחור לא תראי.

עינייך אפלות ופולחות הן רוגע, אך מבטך כה מואר, אראך מהלילה.

את אינך מסתכלת, דוממת.

שותקת בעינייך, קוסמת בשפתייך.

התראי אותי?

כי בין השחור לאור נמצא מבטך.

ומהשחור תראי, ואת האור לא תראי.

ולאן יופנו כעת מבטייך, אם אינך מסתכלת, דוממת?

משותקת בעינייך, קוסמת בשפתייך.

ראי אותי.

אני חייבת תודה ענקית על המוזה לשיר הזה, שנלקחת מבלוגה של קובית קֶרַח, בפוסט הצילומים המשגע. [אין שום קשר לאדם, אלא רק לתמונה].

[הו, מיתר, אנא אל תרצחי אותי בדם קר על כך שגזלתי ממך תמונה זו ללא רשות.]

שלכם, חזרה לכתוב באופן רשמי,

טיפקס כתבן.

אך את שמה לא תדע,

תזכור רק חיוך מעורפל בראשך,

וגוף הנחשף משמלתה הקצרה,

ואיפור המרוח, מקצה עינה.

ימים יעברו,

אך את עיניה לא תראה,

בראשך ייוותר רק מבטה הנאה,

תזכור רק צליל קולה התמה,

למשמע שפיתך הנעות בצליל רפה.

עונות יחלפו,

אך אותה לא תזכור,

תזכור רק לילה שחלף כה קסום,

בראשך יוותר רק תחושת המכאוב,

שנוצרה לה לפתע כמכה בחלום.

הסר מבטך. מבט זה אינו רצוי בגופי.

איני רוצה לחוש מבטך צורב בי, רואה אותי, הינך מביך אותי. אני איני ענוגה כפי שמשקרות שפתיך. נעל את פיך לכל לחישות האהבה כי פולחות הן אוויר בדרכם אליי. אוויר טהור, נטול שקרים ודברי זימה, האוויר היחיד שאני יכולה להאחז בו לנישמתי, שעוד לא נטמאה. גם את ידיך קשור לצידך, כי ליטופך הפכו כואבות. את רכות ידיך איבדת עם רכות ונכונות מילותיך.

כל תשוקתי אליך

אבדה לה

במכה.

בין מציאות לדמיון מונח פאזל לא גמור.

אי שם, בין הפסטורליות המורכבת של הפאזל, לפשטות של המציאות.

אי שם, איפה שהשביל מתחיל, אך לא נגמר, לראש שקודח בין פיסה לפיסה.

אי שם, בין הציפור העפה ללא מטרה, לרצון להרכיב את המשכה, או לעוף איתה.

אי שם, בין הספסל עם הזוג החובק זגותו הלא מורכבת, לחתיכה של חיוך.

אי שם, בין רומנטיקה מקובעת, לנשיקה מהירה.

אי שם, בין גן שלא יידע עונות השנה, לעונות הלב.

אי שם, בין המציאות לדמיון, אני אוהבת אותך.

קצרצר, אני יודעת, אבל אחד הטובים.

אני בקטע של פירסום טיוטות. זו אחת היפות, שנכתבה לראשונה ב3.8.2009, ועדיין נותרה יתומה מסיום.

אם תסתובב, התוכל לזהות פניה?

בין המון סואן, התוכל לראות את יופיה המשווע כל כך לעיני האחרים, אך הכל כך לוחש בעבורך?

אתה בספק.

אתה חושב כל הזמן, שיש לה משמעות חזקה ועצומה עבורך. אתה הרי אוהב אותה. נכון? איך אפשר שלא?

הרי אתה לא יכול שלהוריד מגופה הקסום את מבטך.

אתה נאלץ כמעט שלקלף את מבטך משערה הגולש על כתפיה.

וכשאתם ביחד, אתם הרי הופכים אחד! שני אנשים שבעזרת המגע הפשוט והרגוע ביותר, יכולים להסחף לעולם אחר, הרי חייב להיות בינכם משהו מיוחד. הלא כן?

היא חסרה לך שאתה לא איתה!

אתה תמיד חושק במגעה, בשפתיה הלוחשות, באף המתקווץ בחיוך. האף מתקווץ בחיוך?

ולפתע אתה בכלל מבין, שאינך יודע כיצד היא נראית.

עולמך מתהפך ומתערפל בעוד אתה עסוק במעין ניסיון קלוש לשחזר את תווי פניה.

והם חוזרים, אבל אתה לא מצליח לחבר אותם לפרצוף.

קטעים קטעים מפניה צפים בראשך.

ואם היא תתקשר עכשיו? אם שמך יקרא ברחוב, התוכל לזהות קולה?

התוכל לזהות את ניגונה העדין בקריאת שמך? האם קולה מנגן בדרך כלל שהיא קוראת בקולך?

קולות של נשים שונות ורבות מחייך ששמעת מנגנות שמך בין שפתיהן חוזרות בך בין רגע.

ואתה מנסה לחבר את קולה לפניה, אך אינך יודע פניה!

היה פה? אחד הטובים.

הם אומרים שהיא משהו מיוחד. שהיא באמת לא כמו כולם, ושקצת לא ברור מה היא עושה פה. המקום הזה הוא אכן למיוחדים, אבל היא מיוחדת בצורה יוצאת דופן. היא כל כך שונה מכל אחד פה, הרבה יותר עמוקה מהם. היא פשוט יודעת שהיא לא צריכה להיות פה, ושהם בכלל לא שווים את הרגשות שלה. היא אינטלגנטית. אין פלא שאין לה פה חברים. למרות שאפשר לומר שתומר קורץ לה פה ושם, אבל הם אומרים שהיא לא יודעת לזהות אהבות, אפילו שהם ממש מתחת לאפה. אלה שאומרים את זה, הם אלה שאומרים שהיא חסרת רגשות, שהיא אדישה, לא בגלל שהיא מיוחדת ושונה, אלא בגלל שהיא פשוט אדישה, מטומטמת, סתומה מבחינה רגשית.

יש אומרים שהיא בכלל לא אנושית.

[פה נגמר השיעור, ושקלתי להמשיך, אבל קראתי שוב, וזה נראה לי כל כך מקסים ככה. דעתכם?]

לא, אל תטעו, לא מוזה ולא נעליים, קטע שנכתב ממזמן, ובקריאה ראשונה לא נהנתי ממנו, אבל עכשיו, שאני קוראת אותו, הוא עוצמתי. וקצת חולני. מתרגלים. מקווה שתבינו את הדו משמעות. אייאייאיי. שיעורי לשון.

נשקת לשפתיה הבתוליות וקרעת נפשה.

הרסת תחושתה בגשמיותך המבוגרת והנוראית.

במבט חד נעצת בה אהבתך השקרית. דרשת ממנה לציין אהבתה, לזעוק הנאתה בעוד עיניך עמוק בתוכה.

שפתיה נעו בגלי ההנאה והכאב שחרצת לגורלה.

בוגרת היא, משכנע אתה עצמך.

מילותיכם מתחלפים, חודרים זה לזו בשיחותיכם הארוכות. אינה טיפשה היא. אינה תמימה היא!

אילו אינן דמעות המצבצות בשלוי עיניה, זה אינו זיק עצבות, זהו אינו עווית כאב בפניה.

אינך קורע ילדותה במילות תשוקתך המזוהמות.

אינך משמיד טוהרהּ בדרכי התועבה שלך.

אינך הורס עדינותה בגסותך.

אינך מחריב תמימותה.

אינך מנתץ את בועת חייה.

ילדה קטנה וטמאה.

מזוהמת.

איבדת טוהר גופך, עוד לפני שאיבדת את תימומתך.

קרעת שערי ילדותך, עוד לפני שהפכת לנערה בגופך.

דמעות לא עוזרות. לא כאן ילדה. לבכות דמעות חרטה, לא יחזיר את גלגל החיים לאחור.

בנבכי נפשך הינך יודעת כי דבר לא יחזיר את גלגל החיים לאחור.

אבל זה לא משנה לך. נחלים של דמעות מתפרצים מעיניך דמויות השקד.

זו הכל באשמתך.

ואולי זו לא אשמה?

אולי את שונה.

חה. את צוחקת לעצמך בפנים.

החרטה היא חלק ממך.

חרטה מעולם לא היה פתרון.

ולא משנה. לא משנה, כי החרטה היא חלק ממך.

בכל פעימת ליבך, זורמת החרטה והטומאה עם דמך בעורקייך.

חוזר ללבך בורידייך.

הפסיקי לבכות, ילדה מזוהמת.

טוהרך, העדין, היפהפה, עליו נודעות בנות גילך, הרגילות, חולל.

ולרגע, לרגע זעיר, הרגשת שלמות חותרת במעלה עמוד שדרתך.

נותנת לך איזו הרגשת חמימות מהירה.

לרגע, נתת לעצמך להחליט כי את מי שאת.

אהובה. אנושית. בוגרת בנפשה. מיוחדת. שונה.

רגש הזוהמה חוזר להשליט בך קור.

ואת מנסה להבין, איך גרמת לעצמך להרגיש אהובה על ידי עצמך?

זה ללא ספק אחד האהובים עלי עד כה.