כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

שואפת אני לשקוע אליךָ

לטבוע בים מילותיךָ

לנשום אוויר שקריךָ

לבלוע נוזלי גניחותךָ

משתוקקת ליפול אליךָ

לנשור ממרום שפתיךָ

להאחז בחום ידיךָ

לנחות באדמת עיניךָ

חושקת אני לטפס מעליךָ

לאחוז בעוז את צוקיךָ

לפצוע עצמי בקוציךָ

להרוג עצמי בכאביךָ

חביב +

זוכר אותי? חלום ישן שנשכח.

זוכר את עיני, כחולות כמים? היית אומר, כאוקיינוס גדול ואין סופי.

הייתי פוטרת אותך מעלי, "טפשי", אומרת.

זוכר אותי? חלום שחלף זמנו.

זוכר שערי, כצבע השני? היית אומר שהוא מזכיר לך דם.

הייתי פוטרת אותך מעליי, "אימתני", אומרת.

זוכר אותך? חלום נושן שלא יקום לתחייה.

זוכר רוחי, נעלה כיופיי? היית אומר שעוצמתית אני במילותיי.

ואני, מתמוגגת במחמאותיך, איני פוטרת.

מ-ת-ע-נ-ג-ת.

אני ואיתי ביחד כבר שנתיים, ואנחנו מאוד אוהבים בינתיים,

אני ואיתי קונים מתנות, מחבקים, מנשקים, מחייכים,

אנחנו לא מדברים ואז לא רבים על הדברים הקטנים.

אני ואיתי נשואים כבר חודשיים, ואנחנו מאוד אוהבים בינתיים,

אני ואיתי עושים אהבה, אצלנו בבית, בדירה החדשה,

אנחנו ישנים בחדרים נפרדים ואז לא רבים על מקום במיטה.

אני ואיתי במשבר כבר שבועיים, כי ניסינו לדבר ולא הצלחנו בינתיים,

אני ואיתי קונים מתנות, כי אז אין יותר מדי מילים מתחלפות,

אנחנו מנסים להבין מה קרה כאן פתאום, כי לפני, הסתדרנו עם הכל.

אני ואיתי מדברים כבר יומיים, ואנחנו מאוד אוהבים בינתיים,

אני ואיתי שוכבים במיטה, עושים אהבה, מחבקים מנשקים, מחייכים,

אנחנו למדנו איך מסתדרים, אהבה אוטומטית, משומנת להפליא.

החזק בה, אחוז בה בכנפיה המטורפות הנעות בקצבן שלן.

אחוז בה בטרפיה האימתניות, המאיימות לחדור ללב אנשים.

את מקורה המצווח קשור, כי זעקתה פולחת את אוזני התמימים.

ואת עיניה כסה, גזול ממנה ראייתה, שלא תראה היא זוועות שיצרה.

ובשושו, אגל לכם סוד ייסורי, אני לא מרוצה מהכותרת. יש רעיונות?

אם בכך תחשוק, אתנה לך את גופי, אעניק לך מכאוביי ואהבותיי,

אם תחפוץ נפשך, כמנחה תקבל שמחותיי ואושריי,

על מגש כסוף אגיש לך זיכרונותיי וחלומותיי, עד אשר תדע שובע,

אך גם אם תרד על ברכיך, ומרותך תהפוך לתחינה לא תזכה לחיי.

לא אדע עוד טעם שפתיים,

ולא אדע עוד תשוקה.

על גופי לא יטיילו עוד ידיים,

ופי לא יזעוק עוד אנחה.

לא אדע עוד אהבה מלוכלכת,

מהולה בזכרונות מהעבר.

לא אזכור עוד תווי פניך,

לאחר שיוטמנו בעפר.

עברתי את ה10,000. סתם מגניב.

לראשונה [24.1.09]

כי בין האור לשחור נמצא מבטך.

והאור לא תראי, ומהשחור לא תראי.

עינייך אפלות ופולחות הן רוגע, אך מבטך כה מואר, אראך מהלילה.

את אינך מסתכלת, דוממת.

שותקת בעינייך, קוסמת בשפתייך.

התראי אותי?

כי בין השחור לאור נמצא מבטך.

ומהשחור תראי, ואת האור לא תראי.

ולאן יופנו כעת מבטייך, אם אינך מסתכלת, דוממת?

משותקת בעינייך, קוסמת בשפתייך.

ראי אותי.

אני חייבת תודה ענקית על המוזה לשיר הזה, שנלקחת מבלוגה של קובית קֶרַח, בפוסט הצילומים המשגע. [אין שום קשר לאדם, אלא רק לתמונה].

[הו, מיתר, אנא אל תרצחי אותי בדם קר על כך שגזלתי ממך תמונה זו ללא רשות.]

שלכם, חזרה לכתוב באופן רשמי,

טיפקס כתבן.

אך את שמה לא תדע,

תזכור רק חיוך מעורפל בראשך,

וגוף הנחשף משמלתה הקצרה,

ואיפור המרוח, מקצה עינה.

ימים יעברו,

אך את עיניה לא תראה,

בראשך ייוותר רק מבטה הנאה,

תזכור רק צליל קולה התמה,

למשמע שפיתך הנעות בצליל רפה.

עונות יחלפו,

אך אותה לא תזכור,

תזכור רק לילה שחלף כה קסום,

בראשך יוותר רק תחושת המכאוב,

שנוצרה לה לפתע כמכה בחלום.

הסר מבטך. מבט זה אינו רצוי בגופי.

איני רוצה לחוש מבטך צורב בי, רואה אותי, הינך מביך אותי. אני איני ענוגה כפי שמשקרות שפתיך. נעל את פיך לכל לחישות האהבה כי פולחות הן אוויר בדרכם אליי. אוויר טהור, נטול שקרים ודברי זימה, האוויר היחיד שאני יכולה להאחז בו לנישמתי, שעוד לא נטמאה. גם את ידיך קשור לצידך, כי ליטופך הפכו כואבות. את רכות ידיך איבדת עם רכות ונכונות מילותיך.

כל תשוקתי אליך

אבדה לה

במכה.