כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

אני עומדת מולך ומדברת. צועקת. לוחשת. שותקת.

אתה בוהה בי. המילים חודרות ונעלמות. נכנסות ומתכנסות. עמוק בתוכך.

שפתיי נעות בצלילים כואבים. חודרים. פוצעים.

ואתה חסין. אתה לא מרגיש כאב. אתה לא מראה כאב. שואף הכל אל תוך תוכך.

דבריי קשים הם. לא קלים. כסכין חותכת בטנך, חושפת שקריך.

ואתה, שותק, לא מכחיש, לא מאמת, שומע.

ואני, רק רוצה לדעת, דבר אחד, שואלת שאלה.

ואתה, מישיר אליי מבטך, סוף סוף פוצה שפתיך

"סליחה, אמרת משהו?"

לא אהבתי. דעתכם?

ככה:

זה נגמר.

היה לי טוב, והידיעה שזה קצה הקרחון מרעיד אצלי משהו.

משהו, שבניגוד לכל שאר הדברים, המשהו הזה שלילי.

אולי, אולי כשאמרת לי שאתה לא לבד.

ואולי כשצעקת עלי. ודיברת לא יפה. אפילו שאולי הייתי צריכה את זה.

ואיך אומרים את זה לבנאדם?

ממש בכניסה לנחלת בינימין, צהריים של יום שישי והשמש הזורחת מאירה אנשים מוארים, המולת הדיבורים הרכה מתנגנת באוזן, משתלבת בעדינות עם כנר רחוב. בחור אוחז זוגתו, תופס את שתי ידיה המעודנות, מקרב אותה אל גופו ומתחיל להזיז את רגליו לקצב הקשת המלטפת את מיתרי הכינור, מראה לה צעדיו, מנחה אותה בדרכיו בעוד היא שוקעת אל תוך ידיו, נענית לתנועותיו, מתמוגגת אל תוך הילת הרומנטיקה הקלילה שנוצרה סביבם.

הוא מקרב את פיו לאוזנה, ולוחש לה שהוא אוהב אותה. הוא לוחש לה שהוא יקטוף עבורה את הירח, שבשביל הרגעים האלה הוא חי, שאיתה הוא רוצה לעשות ילדים, ושהגיע הזמן שהם ילכו לשיעורי ריקוד. או שהוא לא לוחש לה דבר, אולי הוא רק נשך את תנוך אוזנה, או נישק את צווארה.

הוא לחש לה אושר, הוא לחש לה שמחה ואהבה שנצצה אל תוך עיניה  בשניה, שטיפסה במורד פניה לחיוך ענק שהתרחב על שפתיה, גילגל מפיה צחוק שקט, גלש אל תוך גופה שנמס אף יותר אל תוך זרועותיו החובקות, ממשיכות להנחות אותה בתנועות קטנות ומתוקות.

אנשים מסביב מפחדים להפריע. רואים מבחוץ אהבה צעירה ונזכרים במיטב שנותיהם. לא מעזים להתמרמר על זוג שמפריע להם להכנס, מחייכים אליהם, רואים טוהר, נותנים להם הילה קטנה של רומנטיקה, ממש בכניסה לנחלת בנימין.

[אמיתי, אגב, חוויות וקניות מת"א - מחר]

שלכם, נחשפה לרומנטיקה,

טיפקס מקנא בקטנה

שואפת אני לשקוע אליךָ

לטבוע בים מילותיךָ

לנשום אוויר שקריךָ

לבלוע נוזלי גניחותךָ

משתוקקת ליפול אליךָ

לנשור ממרום שפתיךָ

להאחז בחום ידיךָ

לנחות באדמת עיניךָ

חושקת אני לטפס מעליךָ

לאחוז בעוז את צוקיךָ

לפצוע עצמי בקוציךָ

להרוג עצמי בכאביךָ

חביב +

אני ואיתי ביחד כבר שנתיים, ואנחנו מאוד אוהבים בינתיים,

אני ואיתי קונים מתנות, מחבקים, מנשקים, מחייכים,

אנחנו לא מדברים ואז לא רבים על הדברים הקטנים.

אני ואיתי נשואים כבר חודשיים, ואנחנו מאוד אוהבים בינתיים,

אני ואיתי עושים אהבה, אצלנו בבית, בדירה החדשה,

אנחנו ישנים בחדרים נפרדים ואז לא רבים על מקום במיטה.

אני ואיתי במשבר כבר שבועיים, כי ניסינו לדבר ולא הצלחנו בינתיים,

אני ואיתי קונים מתנות, כי אז אין יותר מדי מילים מתחלפות,

אנחנו מנסים להבין מה קרה כאן פתאום, כי לפני, הסתדרנו עם הכל.

אני ואיתי מדברים כבר יומיים, ואנחנו מאוד אוהבים בינתיים,

אני ואיתי שוכבים במיטה, עושים אהבה, מחבקים מנשקים, מחייכים,

אנחנו למדנו איך מסתדרים, אהבה אוטומטית, משומנת להפליא.

זה רשמי.

אז נכון, לא תמיד יש קשר ישיר בין מה שאנחנו אומרות לבין מה שאנחנו רוצות,

ונכון, אנחנו נוטות לומר "אם אתה לא יודע על מה אני כועסת אז אני בכלל לא אספר לך" [אכן משפט מעורפל],

אבל המשפט "בחורה לא יודעת מה היא רוצה עד שהיא לא תקבל אותו" שגוי בהחלט!

אתם החלטתם שאנחנו מתוסבכות באשר אנו נקבות, שאנחנו לא יודעות מה אנחנו רוצות, ואתם כל כך בטוחים בכך, שאפילו הצלחתם לשכנע אותנו [], אבל בואו נתחיל מההתחלה.

שמעתם פעם על אומנות הפיתוי? נו, הדבר הזה שמלמד בנים איך להתנהג נכון עם בחורה, ואיך להזרים אותה לכיוונו? עם האלפא, והביתא? ובכן, נתקלתי בכמה אלפות בחיי, טבעיים או לא?, לא ניחנתי בידע להבדיל ביניהם, ובכל זאת, משהו בדפוס התנהגות שלהם, משך אליהם בנות.

האחד לדוגמה, השתיק הנייד המצלצל בזמן ששחוחחנו, בטענה שזה לא מנומס לענות בזמן שיחה, ושהוא יחזור אל חברו היקר אחר כך; האחר לקח אותי לצד, רק בשביל לשוחח, כי בין שאר החברים יש יותר מדי רעש; בעוד השלישי, לא רק שחבק אותי כשטענתי שקר לי, אלא אפילו הסיר את מעילו בהצהרה ג'נטלמית למדי, הניח אותו על כתפיי ורעד מקור עד ששכנעתי אותו לקחת בחזרה את מעילו.

אני לא יודעת אם שמתם לב מה היה העיקר בכל אחת מהדוגמאות הנ"ל, למרות שחדי ההבחנה בינכם בטח שמו לב כי שלושת הבחורים, ללא יוצא מין הכלל, הניח אותי במרכז, והעדיף אותי על פני החבר בטלפון, הכיף שעם החבר'ה וטמפרטורת גוף ראויה. שלושתם, עם כל הדברים שעשו, ודרך הדיבור שלהם, עשו לי חשק לזרוק כל דבר שקיים בעולם, ולחיות את שארית חיי עמם [הגזמה, כמובן].

אני לא יודעת בדיוק מה רשום בספרים של אומנות הפיתוי, או מה בדיוק התאוריה שלהם, שכן, מעולם לא באמת התעניינתי, אבל ממה ששמעתי [ושמעתי], אני יכולה להבין, בין אם זה נאמר במפורשות ובין אם לא, מביא בעצם הנסוחה הפשוטה שרוב הנשים [שימו לב, הסתייגות], יסיכמו איתה והיא [*תופים*] להרגיש חשובות.

כמובן שזה לא פשוט כמו שזה נראה, שהרי זה משתנה מבחורה לבחורה, וברוב המקרים זה דורש לוגיקה.

לא תמיד יש קשר בין מה שאנחנו אומרות לבין מה שאנחנו רוצות, הרי, אם אני מספיק חשובה לך, אזי אתה אמור לדעת מה אני רוצה, ובכל זאת, תמיד, אבל תמיד [ללא הסתייגות] יהיה קשר בין מה רוצות, לבין הטון הדיבור [לוגיקה].

ומאחורי המשפט המעורפל "אם אתה לא יודע על מה אני כועסת אז אני בכלל לא אספר לך", קיים המון הגיון [] שאם אני כל כך חשובה לך אתה אמור לדעת למה אני כועסת, כי מי אם לא אתה מכיר אותי, ויודע הכי טוב מה מרגיז אותי?

אני אישית לא אוהבת לעשות זאת, אבל אני אביא לכם מספר דוגמאות חומריות לתאוריה שלי.

זר פרחים קנוי, זה מקסים, אבל זר פרחים שקטפת לבד, מקסים עוד יותר.

ארוחה במסעדה זה רומנטי לאללה, אבל ארוחה שבישלת, ואפילו אם קצת נכשלת, זה מתקון מעולה לכיוון המיטה.

סמס רומנטי של "אני אוהב אותך" זה ממס, אבל למצוא פתק חמדמד וצבוע, שהכנת מבעוד מועד, והשחלת לי לכיס שלא הסתכלתי, יהפוך אותי לנוזל בין רגע.

אנחנו רוצות לדעת שיש לנו ערך עיקרי וחשוב בחייכם. שאתם משקיעים בנו זמן, ולא רק כסף.

שאתם מקריבים מעצמכם עבורנו.

זה הכל.

כמובן שיש צורך להעמיק, וזה רק על קצו של המזלג, אבל זו התמונה הכללית.

שלכם, לא מאמינה בנשים  מתוסבכות,

טיפקס פשוט.

אם בכך תחשוק, אתנה לך את גופי, אעניק לך מכאוביי ואהבותיי,

אם תחפוץ נפשך, כמנחה תקבל שמחותיי ואושריי,

על מגש כסוף אגיש לך זיכרונותיי וחלומותיי, עד אשר תדע שובע,

אך גם אם תרד על ברכיך, ומרותך תהפוך לתחינה לא תזכה לחיי.

ומאז חלפו ימים של אופוריה. אם בטבעיות או בעזרת טבעיים אחרים. החריד אותך כמה בנות פגשת אשר דמו לה. אולי היו לה פנים ממוצעות, או שעוד לא השכלת לשכוח אותה. שמת לב גם, שהדיבור של רובן הזכיר לך אותה.

עוד לא השכלת לשכוח אותה.

מישהי  מחייכת ברחוב.

"יש לך סיגריה?" היא שואלת

"זה תלוי."

"במה?"

"מה את מעשנת."

"הכל" ההחלטיות הביישנית שלה הזכירה לך אותה.

אז אתם מתיישבים לעשן, והיו לה נעליים כאלה. היא אהבה מגפיים.

"את יודעת" אתה אומר, בעוד עקב מועך בדיל דולק "סיגריות זה לא הדבר היחיד שאני מעשן."

היא חייכה.

קמת, וכמו מזמין אישה נעלה לריקוד, הצעת לה ידך.

והיא, שלא ידעה כי יד זה הדבר היחיד של לך להציע, הניחה ידה החיננית על ידך והסכימה לריקוד.

ריח עשב מתקתק, מוכר שגרתי חודר לנחירי אפיך כשנפתחת הדלת.

היא התיישבה על ספת האהבה כאילו היתה מלאת פרעושים. משהו בהתנשאות המוצנעת שלה, הזכיר לך אותה.

השאיפה העמוקה חודרת לריאות, ושניכם נשענים לאחור, איש איש בעננו העוטף את שניכם.

"ימים של אופוריה" היא לוחשת.

יהיה המשך? בינתיים לא.

לא אדע עוד טעם שפתיים,

ולא אדע עוד תשוקה.

על גופי לא יטיילו עוד ידיים,

ופי לא יזעוק עוד אנחה.

לא אדע עוד אהבה מלוכלכת,

מהולה בזכרונות מהעבר.

לא אזכור עוד תווי פניך,

לאחר שיוטמנו בעפר.

עברתי את ה10,000. סתם מגניב.

ידו מעולם לא ליטפה את שערך, שפתיו מעולם לא נשכו את צווארך, גופו מעולם לא נצמד לגופך.

אבל הוא בכל זאת הצליח לגעת בך.

באורך פלא, בכל פעם שציין כמה שיופיך מרתק, הרגשת כאילו ידו הרכה לוטפת את שערך.

ובכל פעם ששמך הטהור נתמא בין שפתיו, הרגשת כאילו צווארך הוא זה שננשך, ולא שפתו התחתונה מהעונג שבשמך.

ובכל פעם שציין כמה שחשק, רק להרגישך, ולו להעביר את קצה ידו, על קצה ידך, הרגשת איך גופיכם נצמדים זה לזה.

מספיק שרק תשמעי את קולו, ותוכלי להרגיש את שפתיו מסיטות את שערך, ומרפרפות על אוזנך בזמן שהוא לוחש לך.

את אינך צריכה יותר משיגיד כי מאוהב הוא בקולך, כדי שתרגישי אותו חובק אותך ומקשיב.

הוא מעולם לא נגע בך פיזית.

טכנית, כמובן.

את מסתכלת עליו. יושב שם מולך, מייצר צילילים ענוגים בין אצבעותיו, והספק, שאת מאוהבת בכלי שבין ידיו, ולא בו, מתחיל לבעבע בראשך. בליבך.

הוא שולח לך מבט, רואה אותך נעה קדימה ואחורה בהתאם לניגון, מזיזה את שפתייך בלחש חרישי, שולח לך חיוך מלווה בקריצה. הסומק מתחיל לטפס על לחייך, כמו ששיח מטפס על קירות. והוא שם לב ומחייך חיוך מוכר. עיניו בורקות לשניה, הברק נעלם, השפתיים נפתחות במקצת, חושפות שיניים לבנות - צהובות, עם דלקת חנכיים, ואת מבינה לפתע, עד כמה הוא אנושי.

הטעות באקורד כמעט שמבלבלת אותו, אבל הקול הרך שלו ממשיך את המנגינה, כאילו לא נקתעה לעולם.

הוא בוהה בך. יודע בעל פה את השיר, את הניגון, את הצלילים.

את עוצמת עיניים. נשענת לאחור, רק בראשך.

הוא מסיים את השיר.

מה רצונך שאנגן לך, יקירתי?

אינך יודע?

רמזי נא לי.

את שיר השירים אני דורשת, אינך יודע במה מדובר?

יודע, רק רוצה לשמוע את קולך הענוג אומר זאת.

היא מחייכת. אתה מחייך ומתחיל לנגן לה. הה.. כמה שאתה מאוהב בה. כמה שקימורי גופה מענגים אותך במבטך, כמה ששפתיה הדקות שלוחשים בלחש עדין את מילות השיר, גורמות לך להאמין כי היא שרה אותם לך, כמה שעיניה הרפויות, והשלווה בפניה נותנות לך לדעת כי אותך היא רואה במבטה הסגור.

אתה מתחיל לשיר, ואתה רואה עד כמה שהיא מכורה לצלילים האלה, איך שגופה נמתח, האגרופים מתקמצים, הליחשה הופכת לשירה חזקה, מבטה מופנה לשמיים, פיה נפתח במקצת.

אתה לא יכול שלא לחייך, שלא ליפול לתוך הרשת שהיא מניחה, שלא להתמכר אליה, כפי שהיא מתמכרת שלשיר, שלא להזיל דמעה מתוך הפחד שייתכן שאולי ביום מין הימים היא לא תהיה שם, שלא תוכל לנגן לה שוב את השיר האהוב, שאצבעותיך על המיתרים, והצלילים שהם ייצרו, ילכו לאיבוד באוויר בעולם.

שאני יושבת מדי שיעור משעמם, ומקשקשת על הבלוק הצהוב ולא מחפשת איך לעזאזל מתחמקים מהשיעור הזה, הפוך אותי לדי חנונית מנקודת מבט חיצונית. המוזה שלי במצב רוח טוב לאחרונה. אולי זו הפרידה, אולי זה בלוק הצהוב ש"פילחתי" מהמשרד [זה לא ממש פילוח, והייתי מספרת לכם את הסיפור המלא, אבל הוא ארוך וחסר משמעות], שהפך למין תעשיית כתיבה בלתי פוסקת, שהמוזה פשוט חוגגת עליה.

השיעורים מתחילים להריאות חסרי תכלית בעיני. אין בשביל מה ללמוד. למרות שגם אם היה, זה לא היה משנה. אולי פשוט אזל הדלק. אין כבר רגשות.

עצם העובדה שאני נוסעת לעבודה עברית יום חמישי, סתמית.

עצם העובדה שאני מעלה הצגה יום שישי, חברת משמעות.

המעבר, של מיתר, נראה כל כך רחוק, עד כדי כך שהוא אפילו לא שווה את צומת הלב שלי.

הטיסה לשוודיה, בסוף החודש הזה, לבד, שטותית.

עוד מעט זה ייפול עלי.

כדאי שאני אתחיל להרגיש. לא חושבים?

היא יכולה לשבת איתך שעות על גבי שעות.

לשנוא ולאהוב אותך.

רגע אחרי רגע.

לא מעניין אותה.

שניות, שנים, דקות, ימים, שעות, הכל הולך מבחינתה.

עכשיו היא תופסת אותך.

היא מחזיקה בך.

אתה שלה כרגע.

היא תרפה ממך ברגע שתפסיק לשקר לה.

בכל הזמן שישבתם פה, נפשותיכם נקשרו, והיא לא מסכימה לפרום את הקשר.

אתם קשורים, נעולים, אחוזים זה בזה.

ואתה ממהר.

אתה חייב ללכת, לרוץ, לברוח!

להתחמק ממנה, ממה שהיא משדרת ולהתפנות לעיסוקיך.

יש לך עוד דברים לעשות.

לחיות.

בין היתר.

היא מצחקקת להאנתה.

העולמות שלכם משתלבים בחריץ דק.

אתה שומע את האנחה שלה.

האנחה הממכרת, העדינה, הנשית, והכל כך גסה בו זמנית.

אנקת האושר שלה מהדהדת בחדר.

היא פה!

היא בחדר!

היא כאן!

הראש שלך זועק ללבך.

מלקה את עצמך פעם אחרי פעם.

הדמעות זולגות מעיניך הפצועות.

היא כבר לא פה.

תשלים עם זה.

לא!

היא חיה! היא קיימת!

היא חיה? היא קיימת?

שלכם, שאמא שלה עשתה פרצוף עקום,

טיפקס שחור

ידיך הארוכות עטפו אותי בקור מסוים. קור של בלבול. קר פתאום. הייתי צריכה את זה. אתה החיבוק. קר ככל שיהיה. אני צריכה מגע ממישהו שיאהב אותי, ולא איכפת לי אם זה לא אמיתי, ולא איכפת לי אם זה קר. אני רק חושבת על זה, שמישהו יסכים לחבק אותי מתוך אהבה מזויפת. אהבה מזויפת מעידה על בחינה מסוימת, ולא משנה מאיזו בחינה.

אולי זה יקח קצת זמן. להבין שכן אוהבים אותי, להסכים עם זה, ואולי כבר הבנתי שאני רצויה. ובכל זאת?

ההרגשות הפטתיים חוזרים אלי בעלטת הלילה, רגשות השנאה העצמית התיעוב, מציפים את נדודי השינה שלי.

אני לא מאמינה שאני חוזרת לזה. שאני חוזרת לעצמי.

זה, כלומר אני, מעוררת בי בחילה.

זו מין נוסטלגיה שלילית שכזו.

תחבק אותי. למרות שאתה מזייף. תחבק אותי בידיך הקרות והארוכות שסולדות ממני. תשקר לי. ולא איכפת לי כמה. תן לי להאמין שאתה אוהב אותי במילותיך. זו הפעם הראשונה שאני מוצאת עצמי מתחננת לאחד כזה, לֵשקר. אני בטח אמצא את עצמי מתחננת הרבה בזמן הקרוב.

שלכם, שנתנה לדמין להתפרע עם המציאות,

טיפקס שחור

איך שפתאום שלושה וחצי זכרים שמים לב פתאום שהם חושבים עלי [החצי פשוט לא הודה, עדיין].

זה לא געגוע לאדם.

זה געגוע למגע.

זה געגוע לשפתיים שמנשקות.

לידיים שחובקות.

לגוף המתקמר.

אין לי כוח כבר.

אני לא אנושית.

אני רעה.

אני אוהבת את זה.

שלכם, שמתחילה להרגיש קצת טוב עכשיו כשרע לה בגלל הגעגוע,

טיפקס שחור

עכשיו הכל נגמר

כן זה קרה

כל כך הרבה זמן הוא כאן

ואולי הוא לא היה שם מעולם

הלב כמו גל, סופו להישבר

גם אם בפנים אתה רוצה להישאר,

לא איתו, לא איתו.

ואם זה לא מהנשמה,

אז אולי מוטב שלא יהיה בכלל

וכל אותו זמן שבחרת להתעלם

הלב לא ויתר וצעק חזק יותר

לא איתו, לא איתו.

וכל המילים שאמרנו היו לשווא

וכל הדמעות שבכינו היו לשווא

עכשיו הכל נגמר

[בית הבובות - לא איתה]

[מומלץ, ככה, באופן כללי.]

-

אני אשרוד את זה. אני חזקה.

-

אתם יודעים מה נורא?

זה נורא שאני יודעת שהוא עצוב עכשיו.

זה נורא שאני רוצה שאני להתקשר אליו.

זה נורא שאני רוצה לנחם אותו.

זה נורא שאני לא מרגישה עצב.

זה נורא שאני מחכה לרגע שבו הוא באמת ייחסר לי, כדי להרגיש אנושית.

זה נורא שאני רק נפרדת מחבר שלי, ופתאום אנשים נזכרים ברגשות אליהם אלי.

זה נורא.

-

זוכרים את העיצוב? חמוד הא?

שלכם, שקצת לא ממש ברור לה איך להרגיש,

טיפקס שחור

ממתי הוא שולח לי הודעות.

אז אולי טעיתי.

אולי הם לא יוצרים קשר פעמיים באופן עקבי...

לא..

הם יוצרים קשר פעמיים, הפעם הזו פשוט לא קשורה.

-

הייתה היום שעה של muse בMtv 2.

היה סקסי.

-

XD.

התחברתי לאיסי.

XD.

-

וואי.

כמה חששות.

וממה?

היה בדיחה. ונחמד.

קטן עלי.

למרות הגודל.

שלכם, שמתנהגת ברשעות,

טיפקס שחור

כלכך הרבה תסכול בימים האחרונים.

ספק שלי, ספק של אחרים.

בכיתי אתמול. גם במהלך השיחה.

בכיתי מרוב אושר,

בכיתי מרוב תסכול.

בשלב מסוים לומדים לבכות בשקט.

אחרי שנים שאי אפשר להזיל דמעה כי אמא נכנסת לבדוק, הבנתי איך בוכים בשקט.

אתמול אמא נכנסה להגיד לי לילה טוב, אחרי שבכיתי. עצמתי עיני, וכיביתי את האור.

לא רציתי לדבר איתה.

בזמן האחרון אני בכלל לא רוצה להיות בבית.

הוא מבולגן מדי.

הכל מבולגן.

הסיבה היחידה שאני לא עושה את מה שהלב מורה לי, זה בגלל שאני אנושית מדי. אני לא מסוגלת לעשות את זה.

לקח לי קצת זמן [ועדיין לוקח] להבין שאני לא לבד פה. וגם אם ארצה, אני עדיין לא לבד.

נמאס לי להיות אנושית.

למרות הצבעים החמים שעל הקירות, ולמרות ההורים החמים, בבית שוררת אווירה קרה.

אני רוצה לצבוע את החדר בכחול.

אני רוצה לתלות עליו תמונות בשחור - לבן.

אני רוצה שהחום יבוא ממני,  ולא מהקירות. ולא מההורים.

שלכם, שקצת מפחדת להעלות את הפוסט הזה,

טיפקס שחור

ראיתי את זה.

ויוצאים לדרך.

מחכים, יושבים, נרדמים, מתעוררים, יוצאים, הולכים, צוחקים על הראש של סרוסי, של ליאל, ומשלבים פרעושים וכינים בדרך, מחליקים, אוכלים, חוזרים, נוסעים, המזגן מתקלקל, יורדים, מחכים, עולים, נוסעים לתל חי, מגלים מוזיקה חדשה, אוכלים, מגיעים, אוכלים, מחכים, נכנסים, אוכלים, מתארגנים, מסבירים שלא, אין איפור, אין בגדים, אין עגילים, אין נעליים שתואמות לבגדים שלך, וראבק! זה כולה חדר אוכל, רואים תור, מים במנה חמה, חוזרים לחדר, אוכלים, רואים חדשות, לא הולכים לדיסקו, מנסים להרדם, אוכלים, בנים מוזמנים לחדר, חלק מסרבים, חלק מסכימים, בסוף המסכימים עוברים, אוכלים, מתעוררים, מתארגנים, הולכים לחדר אוכל, אוכלים, יוצאים, נוסעים, מגיעים, אוכלים, הולכים, אוכלים, הולכים, מגיעים, נוסעים, אוכלים, נוסעים, נוסעים, מגיעים, אוכלים, רואים נשרים, נהנים, חוזרים, עייפים, מותשים.

הממ.

במילה אחת - אוכל. פחות או יותר.

הטיול השנתי שלנו.

יום למחרת, מתעוררת, מסדרת לעצמי תחפושת של הודית, גם ככה חרשתי את הדוסית הזו מכל כיוון, היה דווקא נחמד.

מגיעה לבית הספר, פתיחה של טארוט למיתר.

היא מספרת לי. שזהו.

הטארוט, מתברר, הלך חזק.

ואחרי שכל מי שהספיק יצא, מרוצה או לא, עידו הגיע. היה נחמד לראות אותו. דיברנו קצת, צחקנו. חזרתי הביתה.

התארגנתי קצת, והופ, אני בדרך לדניאל.

הוא מחכה בתחנה, יפה כמו תמיד, שוכב על הספסל, לא יכולה שלא לצחוק.

כשאני מתחילה ללכת לכיוון ביתו, הוא שואל אותי "לבית?" "למה לא? יש לך תוכניות אחרות?" והיד שחובקת אותי, מסובבת אותי לכיוון השני, לטיילת. הולכים קצת. אני מתלהבת מהטבעת שלו, שמתחלקתי ל2, ובהגיענו לחוף, למדרגות, הוא מספר לי, שאת הטבעת קנה לפני כחמישה חודשים, ושהוא אף פעם לא ענד אותה קודם, ועכשיו הוא עונד, מכיוון שהוא מתחלק ל2. לא יכולה שלא לנשק אותו, וחצי טבעת עוברת אלי.

יושבים על ספסל מול הים. אותי זה לא מספק, אני רוצה להרגיש את החול על הרגליים. בקפצוצים קלים אני מקפצת למטה, כדי שלא יכאב יותר מדי, והוא צוחק.

חולצת נעליים, פשוטת גרביים, מרגישה את החול בין אצבעותיי. חבוקה בין זרועותיו, והמים מפכפכים על רגליי, ההרגשה היא פחות או יותר... חלומית...

כשעולים למעלה, שטופת רגליים ונעולת נעליים, פונים אלינו כמה דוסים קטנים, מבני עקיבא, הם צריכים חתימות צבע. אני ודניאל הקרבנו את אצבעותינו הנקיות, וחתמנו בכתם ירוק. עם הצבע שנותר על האצבע, קיפצתי לעמוד והתחלתי לכתוב שG, ו 3> ו לD לא היה לי יותר, אז דניאל השלים עם הצבע שלו. ולא צילמנו.

משם לבית קפה.

ומשם לקיוסק [נסטי + גרעינים מלוחים בחמש שקל, אחי].

יושבים קצת על הדשא, בטיילת. צוחקים.

היונים רוצות גם.

נתנו לנם גרעינים.

פתיחה בטארוט.

היה כיף.

כל כך כל כך כיף.

אניאוהבתאותך.

שלכם, שמעולם לא הייתה שמחה יותר להיות בעלת חצי טבעת,

טיפקס שחור.