כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

ממש בכניסה לנחלת בינימין, צהריים של יום שישי והשמש הזורחת מאירה אנשים מוארים, המולת הדיבורים הרכה מתנגנת באוזן, משתלבת בעדינות עם כנר רחוב. בחור אוחז זוגתו, תופס את שתי ידיה המעודנות, מקרב אותה אל גופו ומתחיל להזיז את רגליו לקצב הקשת המלטפת את מיתרי הכינור, מראה לה צעדיו, מנחה אותה בדרכיו בעוד היא שוקעת אל תוך ידיו, נענית לתנועותיו, מתמוגגת אל תוך הילת הרומנטיקה הקלילה שנוצרה סביבם.

הוא מקרב את פיו לאוזנה, ולוחש לה שהוא אוהב אותה. הוא לוחש לה שהוא יקטוף עבורה את הירח, שבשביל הרגעים האלה הוא חי, שאיתה הוא רוצה לעשות ילדים, ושהגיע הזמן שהם ילכו לשיעורי ריקוד. או שהוא לא לוחש לה דבר, אולי הוא רק נשך את תנוך אוזנה, או נישק את צווארה.

הוא לחש לה אושר, הוא לחש לה שמחה ואהבה שנצצה אל תוך עיניה  בשניה, שטיפסה במורד פניה לחיוך ענק שהתרחב על שפתיה, גילגל מפיה צחוק שקט, גלש אל תוך גופה שנמס אף יותר אל תוך זרועותיו החובקות, ממשיכות להנחות אותה בתנועות קטנות ומתוקות.

אנשים מסביב מפחדים להפריע. רואים מבחוץ אהבה צעירה ונזכרים במיטב שנותיהם. לא מעזים להתמרמר על זוג שמפריע להם להכנס, מחייכים אליהם, רואים טוהר, נותנים להם הילה קטנה של רומנטיקה, ממש בכניסה לנחלת בנימין.

[אמיתי, אגב, חוויות וקניות מת"א - מחר]

שלכם, נחשפה לרומנטיקה,

טיפקס מקנא בקטנה

על הכל. על איך שאני מבינה את עצמי פתאום, וכל מה שאני עושה כל כך ברור, ואיך האחד נובע מהשני, והכל יוצר רשת מסודרת שאפשר לתאר בטבלת זרימה נוחה לשינון. ואני גם יכולה להסביר לכם הכל, ואיך זה תורם לי לחיים שלי, בין אם אני אוהבת את זה ובין אם לא, ובין אם את תבינו את זה ובין לי אם לא, זה ברור כל כך.

אבל אני מתביישת.

ונ.ב, אפילו כשרע קצת, טוב לי. גם כשרע.

שלכם, מובנת,

טיפקס ביישן

אני אוהבת לצלם, אני טובה בזה, אני גאה בעצמי, והתמונה פה למעלה בדרך כלל יותר טובה בלי העריכה של ישרא, אבל היא יפה בכל מקרה.

חיפושיות :)

כמה שעות לפני, נשלח אליי לפלאפון Knocing On Heavens Door, וברגע שחזרתי הביתה והתחלתי לנקות, המערכת ניגנה מהפלאפון את השיר.

אבא נכנס, הסתכל על המערכת.

הסתכל עליי.

הסתכל על המערכת.

הסתכל עליי.

וברגע הבא ראיתי דיסק של בוב דילן נזרק עבורי, וקולו של אבא מאחור "את תאהבי אותו!"

בלית ברירה דחפתי את הדיסק  הישן למקום המאובק שמכניסים בו דיסקים, לחצתי על המשולש בשלט, והתאהבתי.

מהצליל הראשון של הוריקן הבנתי שהוא מצוין.

הוא גאון.

-

הפה שלי נראה כמו ווסת.

אני שונאת דלקות חניכיים, ולרוע מזלי, אני משערת שזכיתי, כמו אמי וסבי, לנטייה לדבר הדוחה הזה.

הדם לא מספיק לזרום לי מהשיניים. זה מתחיל להיות חולני.

אני פשוט רוצה שהם יפסיקו להדהד.

-

א נ י    ב א ר ץ   ב ע ש ו ר   ש ל   ח ל ו ל י ם.

אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אאאההה!!!

[אני אשמח אם לפחות מישו ישמח בשמחתי. ספיר לא נחשבת]

-

ערן, מתאר את שירותי הבצפר [לשעבר, אני חייבת לציין]

"אגם הפיפי והברבורים הרדיואקטביים".

-

וואו. זה נגמר. זהו. תופסים את זה בכלל?

זו היתה הפעם האחרונה שנכנסתי לבצפר ההוא.

הפעם האחרונה שראיתי את אילנה.

פעם אחרונה שהסתובבתי בחוסר מעש-מעש בחצר.

פעם אחרונה שודאי ראיתי כל כך הרבה אנשים.

הייתי יכולה להתחיל לדמוע,

אבל אני יודעת שאני אכיר חדשים.

מוזר לחשוב שאני אחליף אתכם.

-

זה יהיה פוסט ארוך.

מסקנות השבוע, וגמרנו.

1. להשיג קבל פשוט של 2 USB, זה מסובך.
2. למצוא בגד ים במחלקת הגברים, זה לא מפתיע.
3. שתיקות זה לא דבר מביך כשלא חושבים עליהם.
4. גם הפעם האחרונה, לא תמיד אחרונה.
5. אתה ישראלי כאשר יש לך מאוורר.
6. לקוחות ישראלים זה דבר מתסכל.
7. גם בגד שנמצא במחלקת הגברים יכול להיות סקסי.
8. יש אנשים טיפשים בעולם.

שלכם, ששמחה לקבל את האינטרנט בחזרה,

טיפקס שחור

ואני מאמינה בשלום.

אני מאמינה שמצב רוח זה דבר פנימי, ואף אחד לא יכול באמת להשפיע עליו יותר מהאדם עצמו.

אני חושבת שההנאות הגדולות ביותר של החיים הם להשתין כשממש חייבים, לאכול אוכל טוב כשממש רעבים, ושוקולד.

אני לא מאמינה ביהדות, בנצרות, באיסלאם, או בכל דת אחרת.

ואני לא אתאיסטית.

אני חושבת שאנשים גזענים, הומופובים, נאצים, וכל שאר שונאי החינם, זה האנשים היחידים שאני אשנא לפני שאני אכיר.

אני מאמינה באופטימיזם כדרך חיים נעלה, והפתרון האמיתי לחיים טובים.

אני חושבת שמוזיקה שהיא באמת טובה, היא תרופה לכל דבר.

אני חושבת את אותו דבר על שוקולד.

אני משוכנעת שכל אחד הוא קצת מזוכיסט וקצת סדיסט, אבל יותר מהנורמלי.

הכתיבה, עבורי היא פיתרון לכל דבר.

אני יודעת שלכל אדם יש את התשוקה שלו שעבורו היא פתרון לכל דבר.

אני חושבת שאובססיה זה לא טוב, אבל בלתי נמנע.

אני סבורה כי חומרנות זה דבר טבעי בימינו, אבל זה הופך להיות שלילי רק כאשר היא משתלטת עליך.

אני מאמינה שכולם מסוגלים לאהוב את כולם, רק בתנאי שלא נהיה עם אלה שאנחנו פחות אוהבים.

אני משוכנעת שאף בן אדם לא נולד רע, זה רק החיים שהפכו אותו לכאלה.

אני תוהה מדי פעם, אם יש שאלה שהתשובה לה היא החיים.

אני גרועה בויכוחים, אבל מקפידה להתווכח כדי לשמוע דעות אחרים, ולנסות להשפיע על אחרים.

אני מאמינה שיום אחד הנקבות ימצאו דרך לייצר זרע, והזכרים ייכחדו מעל פני העולם.

אני מקווה, עמוק בלב, שיום אחד, כולנו נשנא אנשים רק לפי האישיות שלהם, ולא לפי שום דבר אחר.

שלום, אני גילה,

ואני עדיין מאמינה בשלום.

מהפינה של הרחוב עד הבית.

אמנם מחשבות ארוכות הציפו את ראשי.

חשבתי על היום הזה, איך התחיל, ואיך הוא עתיד להגמר.

במיטה בעשר, בתוך בועת שינה בסביבות אחד, שתיים.

אבל מקדימה אני את המאוחר.

ברגע שהגענו למכללה למנהל אנחנו מעצבים את הדוכן, אנחנו בולטים, אני גאה בנו.

מוכרים טוב ויפה.

הכל מתיישבים באולם.

מקריאים נאומים שנקראו בעבר.

אומרים מילים שנאמרו בעבר.

מודים תודות שהודו בעבר.

אנחנו בציפייה לא לקבל את תעודות ההצטיינות, כי אחרי הכל, זה פרס ניחומים.

אמנם כן זכינו ברך ישירה ליריד, שממנו עתידים אנחנו ליסוע ליריד באירופה.

זה לא כמו מקום ראשון [שק תיק מזורגג].

או מקום שני [צמידים מטומטמים שלא ממש היו יזמות, אבל NVM].

או מקום שלישי [תופסנים לגרב?! מה?!]

אבל היי! אני גאה בנו!

ספיר בוכה. את האמת אני מבינה. ולא ממש מופתעת.

כשאני נכנסת בדרך הקטנה שמובילה לבניין אני מופתעת לגלות כמה שזה מוכר לי. הבלאגן בין הלבנים בהתחלה. השבר בלבנה האדומה.

אני פותחת את הדלת באותו רעש מטריד.

מעיפה מבט באותה מראה, עם אותה המסגרת.

עולה במדרגות, והמעקה השחור יוצר אותו צלצול, קרקוש, מעיק.

אותם הדלתות, אותם השלטים. במיוחד השלט של הקומה הראשונה שרשום עליו "גפן" במעין חריטת עץ.

אפילו אותם שטחונים בכניסה.

חוץ מהקיר שנצבע אחת לשלוש [חמש] שנים, שום דבר לא באמת משתנה פה.

ואני מתחרפנת מללכת 3 שנים לאותו הבית ספר?

שלכם, שעדיין מרוצה מהתחרות,

טיפקס שחור

ויוצאים לדרך.

מחכים, יושבים, נרדמים, מתעוררים, יוצאים, הולכים, צוחקים על הראש של סרוסי, של ליאל, ומשלבים פרעושים וכינים בדרך, מחליקים, אוכלים, חוזרים, נוסעים, המזגן מתקלקל, יורדים, מחכים, עולים, נוסעים לתל חי, מגלים מוזיקה חדשה, אוכלים, מגיעים, אוכלים, מחכים, נכנסים, אוכלים, מתארגנים, מסבירים שלא, אין איפור, אין בגדים, אין עגילים, אין נעליים שתואמות לבגדים שלך, וראבק! זה כולה חדר אוכל, רואים תור, מים במנה חמה, חוזרים לחדר, אוכלים, רואים חדשות, לא הולכים לדיסקו, מנסים להרדם, אוכלים, בנים מוזמנים לחדר, חלק מסרבים, חלק מסכימים, בסוף המסכימים עוברים, אוכלים, מתעוררים, מתארגנים, הולכים לחדר אוכל, אוכלים, יוצאים, נוסעים, מגיעים, אוכלים, הולכים, אוכלים, הולכים, מגיעים, נוסעים, אוכלים, נוסעים, נוסעים, מגיעים, אוכלים, רואים נשרים, נהנים, חוזרים, עייפים, מותשים.

הממ.

במילה אחת - אוכל. פחות או יותר.

הטיול השנתי שלנו.

יום למחרת, מתעוררת, מסדרת לעצמי תחפושת של הודית, גם ככה חרשתי את הדוסית הזו מכל כיוון, היה דווקא נחמד.

מגיעה לבית הספר, פתיחה של טארוט למיתר.

היא מספרת לי. שזהו.

הטארוט, מתברר, הלך חזק.

ואחרי שכל מי שהספיק יצא, מרוצה או לא, עידו הגיע. היה נחמד לראות אותו. דיברנו קצת, צחקנו. חזרתי הביתה.

התארגנתי קצת, והופ, אני בדרך לדניאל.

הוא מחכה בתחנה, יפה כמו תמיד, שוכב על הספסל, לא יכולה שלא לצחוק.

כשאני מתחילה ללכת לכיוון ביתו, הוא שואל אותי "לבית?" "למה לא? יש לך תוכניות אחרות?" והיד שחובקת אותי, מסובבת אותי לכיוון השני, לטיילת. הולכים קצת. אני מתלהבת מהטבעת שלו, שמתחלקתי ל2, ובהגיענו לחוף, למדרגות, הוא מספר לי, שאת הטבעת קנה לפני כחמישה חודשים, ושהוא אף פעם לא ענד אותה קודם, ועכשיו הוא עונד, מכיוון שהוא מתחלק ל2. לא יכולה שלא לנשק אותו, וחצי טבעת עוברת אלי.

יושבים על ספסל מול הים. אותי זה לא מספק, אני רוצה להרגיש את החול על הרגליים. בקפצוצים קלים אני מקפצת למטה, כדי שלא יכאב יותר מדי, והוא צוחק.

חולצת נעליים, פשוטת גרביים, מרגישה את החול בין אצבעותיי. חבוקה בין זרועותיו, והמים מפכפכים על רגליי, ההרגשה היא פחות או יותר... חלומית...

כשעולים למעלה, שטופת רגליים ונעולת נעליים, פונים אלינו כמה דוסים קטנים, מבני עקיבא, הם צריכים חתימות צבע. אני ודניאל הקרבנו את אצבעותינו הנקיות, וחתמנו בכתם ירוק. עם הצבע שנותר על האצבע, קיפצתי לעמוד והתחלתי לכתוב שG, ו 3> ו לD לא היה לי יותר, אז דניאל השלים עם הצבע שלו. ולא צילמנו.

משם לבית קפה.

ומשם לקיוסק [נסטי + גרעינים מלוחים בחמש שקל, אחי].

יושבים קצת על הדשא, בטיילת. צוחקים.

היונים רוצות גם.

נתנו לנם גרעינים.

פתיחה בטארוט.

היה כיף.

כל כך כל כך כיף.

אניאוהבתאותך.

שלכם, שמעולם לא הייתה שמחה יותר להיות בעלת חצי טבעת,

טיפקס שחור.

כבר נהיה לי חם.

-

"הלכת לים, חיכית לי ולא באתי,

כי ראיתי כבר יותר מדי זריחות

צעקת לכוכבים שמעלייך

בואי רוח"

האין זו טעות? הרי בים יש שיקעות. [כן ספיר. תהיות שלך]

וכשהשיר התנגן היום ברדיו, הסבתי את צומת ליבו של אחי לטעות הקטנה הזו.

ואחרי מספר דקות, הוא תהה בקול, אם ייתכן שהים זו הזוגיות שלהם.

והזריחה, הוא מין חלק בנאלי של התחלות בתוך אותה הזוגיות.

והיא צועקת לכוכבים שתבוא הרוח, ותרענן אותם.

-

אתה מושלם. אין שלמות. נכון. הרי אתה אינך יודע מה זה גניקולוג, אתה גבוה, וגם קצת חנון [טיפש]. אבל אתה מושלם.

אתה לא תבין את זה דניאל. אתה לא תבין את מה שהיה ברצוני להסביר לך.

לא תבין את פשר הדמעות.

גם אילו ניסית, ואני יודעת שניסית, לא היית מבין.

לא שזה יותר מדי חכם עבורך. ההפך הוא הנכון. זה טיפשי מדי. זה הזוי מדי. זה חסר תכלית. דבר שאני מוצאת בו הגיון, ואף מספיק עבור דמעות, כמעט שבטוח שהאחרים לא ימצאו.

כששאלת אם זה מפריע לי, עניתי לך שלא.

הלא שזינק משפתי באותו הרגע, היה הלא הכי אמיתי שאי פעם אמרתי, אך נשמע כל כך רוטט, כל כך טיפשי, כאילו הכן מסתתר בתוכו ומת להתפרץ החוצה.

הלא היה אמיתי. זה באמת ובתמים לא מפריע לי.

לא כי אני רוצה לעשות לך טוב. זה פשוט לא מפריע לי. כבר התרגלתי לזה. לעצמי. פחות או יותר.

אנחנו מספיק דומים, כדי להנות זה עם זה, ומספיק שונים כדי להשלים זה את זה.

אני חושבת על הפרידה. כזו אני. לא מסוגלת. תהיה פרידה. וזה מה שהכי כואב לי. אני מפחדת. טוב לי איתך. ואני לא רוצה שזה ייגמר. גם אם זה ייגמר, עבור הטוב ביותר של שנינו, זה עדיין חבל. כי אתה טוב לי.

כששכבנו, בחדר, לא רציתי שתלך. לא עניינה אותי השעה. מבחנתי השעה יכלה להיות 2 לפנות בוקר, בכל זאת, לא רציתי שתעזוב, לא רציתי להפרד מהגוף החובק, משכיבת הכפית שאני כלכך סלדתי ממנה עד הכרתי אותך, מהנשימות בעורף, מהשפתיים המדברות. המוזיקה, של עברי לידר, התנגנה ברקע, וכמעט שהתאימה את עצמה לנאמר ביננו.

ודרך אגב. חשבתי על זה. זו לא מסיכה. זו לא דרך ההגנה. ההגנה שלי זה האושר. זה לקבל את כולם, ולא להקשר לאף אחד [ורק האחת הזו, שאני מעזה להקשר, תעזוב אותי, אבל זה לעניין אחר].

אני לא מסכתית.

יש לי עולם אחד.

אישיות אחת.

אנושית למדי.

שלכם, אמיתית, אוהבת, וחסרת מסיכות,

טיפקס שחור

ממש לנגד עיני?

משתנה איתי.

היא לא יודעת.

-

סיימנו את הספר המחזור המזויין הזה. אהעה! אין לי כוח.

-

הייתי היום אצל דניאלוש =] () היה כל כך נחמד.

כל כך כל כך כל כך נחמד!

מיתר נפגשה עם נאני.

יש שידוך? בינתיים לא.

עובדים על זה

-

32445

זוכרים?

-

אני שונאת שונאת.

ואוהבת אוהבת.

שונאת אותך, דניאל. שונאת את הדרך הזאת שאתה נראה כל כך מושלם, שזה מרגיש קצת לא פייר, שאני לא מוכיחה לך באותה הדרך אני הרגשתי אליך.

ואוהבת אותך, דניאל יקירי. אוהבת את ההרגשה, ההתרגשות, החיוך, וכל שאר הדברים שמודיעים לנפשי שיש לי עוד פגישה מיוחלת איתך. אוהבת את הקטעים הקטנים והכל כך חמודים שלך, שיכולים להקפיץ אותי לשמיים מרוב אושר.

שלכם, טיפקס שחור,

שמקווה למצוא למיתר שידוך.

ככה זה תמיד היה.

וכך זה תמיד יהיה.

לא משנה לאן נסתכל.

זה תמיד אותם האנשים.

זה תמיד אותם ההבעות.

אותה ההליכה.

אותם הדברים.

אותם האימרות.

אותן השאלות.

אותם המבטים.

אותן הרגשות.

אותו הכאב.

אותו החרא.

אנחנו לא משתנים. כפי שגם לעולם לא נשתנה - אנחנו חוזרים על עצמנו. ולא מתוך חוסר יצירתיות. מתוך יתר אנושיות. כאלה אנחנו. אנושיים מדי מכדי להתעוות. אנושיים מכדי להשתנות. אנושיים מכדי להיות אנחנו.

זו תמיד אותה המוזיקה.

כפי שזה תמיד אותם הבגדים.

ותמיד אותם המשפטים.

כפי שתמיד נישאר אנחנו.

וככה זה טוב.

וככה אני רוצה את זה.

הנורמה היתר נורמאלית הזו, עם מספיק מקום כדי להיות אנחנו.

זה טוב.

שאם תראו אותי בורחת אל תרדפו אחריי.

אל תעצרו אותי.

אל תנסו לתקן אותי.

תנו לברוח אל החופש.

ואל תנסו למנוע בעדי.

תנו לי לחוות על בשרי את הכאב והתענוג שבבידוד.

תנו לי להרגיש את שיכרון החושים שאתה מרגיש כאשר אתה חופשי.

אפילו רק לחשוב עליך עושה לי טוב.

זה היה כלכך כלכך הזוי. ומצחיק. מי היה מאמין, שזה מה שאני אמצא שם ><

אוי.

ההלם והצחוק התערבבו.

זה בטח השני.

הוא כלכך תיפש.

אינלי כוח אליו כבר.

היה לי פעם כיף איתו.

אמנם בעקבות האירועים האחרונים...

-

פמפמ...

הוא רוקד!!:

>/-(:

>\-(:

-

סורי.

אז מה?

-

היה כלכך מגניב.

-נמחק-

אחוות הג'ינס, הא?

[אם אני לא טועה [ואני לא טועה]- מקסים, נדב, אתי, צור]

צור. וויג'י. =]].

ואל תשכחו אנשים.

Peace&Love

לא יודעת למה. אבל אני אוהבת אותך, אבל מעניין לי את ה*******[מספר בלתי מוגבל של כוכביות, כדי שתוכלו למלא כל איבר שעולה לראשכם]. זה לא שמעולם לא עניינת אותי. תמיד אהבתי אותך, אהבת אחים, וכך גם שנאתי אותך, שנאת אחים. אבל עכשיו אני מבינה, שלא משנה כמה אהבתי אותך, וכמה נתתי לך ממני אני לעולם לא אקבל בחזרה.

-

הולכת.

נעצרת.

בולמת, יותר נכון.

אני אעצור כאן. טוב לי כאן. ממש כאן.

Muse ברקע.

פגישה עתידית עם דניאל.

ניתוק קשר עם כל ה32245 המעפן הזה.

טוב לי ממש כאן.

-

I want the peace and the joy in your mind

Give me the peace and joy in your mind

-

אנשים מוזרים באמצע הדרך

אנשים מוזרים מאוד.

אנשים בלי מוזריות הם מוזרים

שלהחביא עיפרון בשיער, זה הרבה יותר מגניב ממה שזה נשמע [וחרוש].

-

אז סידרנו את העניינים. יופי. pojkvenen

-

45 בבוחן בערבית. הו, הגאווה הבושה.

-

פמפמפמ... מה עוד..?

ביום ראשון יש לי פגישה [שעדיין עומדת על סימן שאלה] עם דניאל.

-

וואי! איזה פוסטים קצרצרים. מה שמציף את החיים שלי עכשיו אלו דברים שעדיף שלא יעלו על הדף, ועדיף שאשכח, ועדיף שלא תדעו. אין לי  על מה לכתוב בנתיים.

-

בכיתי. רק שתדעו. ושאדע.

-

350 שקל על הפאלפון. פאק. אני אהרוג את האשמים.

יום נפלא לכולכם. אני אופטימית ונדיבה לאחרונה. תנצלו את זה. =]

עריכה:

תגידו, אתם רואים את הרשימות?

מישו: "ואם אני אגיד לך שאת כוסית?"

אני: "זה יהיה עלבון עבורי, אני לא כוסית. כוסית זה עניין של אופי."

~כעבור כמה דקות~

מישו אחר: "הזמנתי היום חצי מנה לאפה, ואכלתי רק רבע"

אני: "אתה רואה? זה אופי של כוסית!"

אני חושבת על זה וזה עדיין מצחיק אותי. ובאמת שזה לא מצחיק.

-

יופי. בואו ניסע לסוף ראשון לחוג רפואה.

-

מישו הוסיף אותי למסנג'ר מהבלוג כדי להתווכח איתי על זה שאני מעריצה של היטלר.

לא נורא. הסברתי לו.

-

חעחע סרוסע! נדפק לך האיסי! חעחע!

מגיע לך. אחרי שחשבת שאני נאצית P:

-

אז מה? איך החיים? חיים?

-

גשם =[

כלומר..

=]

-

ראש ריק. לא מתאים לי לכתוב סיפורים. אני צריכה להיות עיתונאית. כתבת. וזה מה שאהיה. נקודה.

איך מסבירים לדוסים, שלפי דעתך, אלוהים זה לחלשים בלבד?

חבריי היקרים.

אמנם קיטשי. אבל חיי לא היו חיים לנפלאים שיש לי עכשיו, אלמלא אתם.

אני:"אורן, אני עושה לך את זה?"

אורן:"מה זה זה?"

אני:"נו... זה..."

אורן:"מה זה?!"

-מתחילה לשחק לו בעורף-

אורן:"אבל אני לא אוהב שאת עושה לי את זה"

אני (בשיא ההתלהבות):"אז אני עושה לך את זה?!"

לא היו בי דמעות.

P=

-

אוף.

כוסאמא שלה.

ושלו.

ושלהם.

-

מוחע. נחשו מה נח אצלי בחדר? לפטופ. אני לא כמוכם. אני לא צריכה חיבור לאינטרנט. אני מסתפקת במקום לכתוב את סיפוריי.

(אולי עם קצת ניג'וסים אני אשיג חיבור לאינטרנט).

-

ביקור התזמורת?

לא ממולץ. לא.

הצילום מדהים. כרגיל. סרט ישראלי.

-

יהיה יקר הטיול. לא איכפת לי. אני חושקת בזה. יותר מכל דבר אחר כרגע.

-

כוסעמק. הוא נזכר להתקשר אלי רק כשהוא חרמן. ואז מסנן אותי שוב. נהנתי יותר כשדיברנו אחד עם השני קצת.

-

ארג זו מילת כעס.

גרר זו מילת "חשק".

-

דניאל? דניאל דניאל דניאל.

מה כלכך הזוי בזה שאני מוצאת הגיון במוזריות?

האהבה של חיי. אינלי מושג אם הייתי מסתדרת בלעדיה. היא מקסימה.

אמנם התמונה היתה פה בעבר. אבל אני אוהבת אותה.
-

מוחע. חשבון בנק. חשבון בנק. כןכן. עם קוד. והכללל. מוחע.

-

מיתר. אזהרה האחרונה. אספתי את התמונת (כןכן, כולן, ויש הרבה.) אם ביום ראשון אין לי תמונה נורמלית, תצפי לפוסט תמונות משעשע.

-

עוד מישהו שוקל התאבדות, הפעם לא בגללי, אלא בזכותי. עוד כמה אנשים כאלה ואני אוכל להתחיל לומר "אם על כל מי שהתאבד בגללי הייתי מקבלת שקל......."

חח.

חולני. אניודעת. שתקו.

-

מה אני אעשה בלי החברים שלי?

מה אני אעשה ללא אותם האנשים שמקיפים אותי?

מעריכה אותם יותר מכל דבר אחר בעולם.

-

אללה! מי בא לאורן היום? (חוץ ממני?)

-

ולסיום, אני וסרוסי, בידאלוג ארוך, מרגש, וקורע לב.

Why be such a monster?

שאלה טובה.

דיברתי עליו לפני כמה פוסטים.

חיוך.

יום ראשון הבא. 18:30.

אחרי הניתוק צחקתי את נשמתי.

צחקתי כמו שלא צחקתי בחיים.

צחוק כלכך אמיתי.

כלכך טהור.

עד דמעות.

עד שלא יכולתי לחשוב.

רק צחוק נקי.

שלא קרב ללהיות מזויף.

למה צחקתי?

כי אני אוהבת את איתי.

לא אהבה. אהבה כזו אני לא מסוגלת לאהוב.

אני אוהבת את הבנאדם שהוא.

הוא אמר שאני מוכשרת.

כל הדאון.

כולוווו נעלם.

לחמש דקות נקיות של צחוק.

אם רק הייתם מבינים.

איך שצחקתי.

ומאיזו נקודה אמיתי זה הגיע.

לרגע שכחתי הכל.

כל דבר שקיים.

כל הרע והטוב.

רק נשימות אויר קטועות, ודמעות מילאו את חלל החדר.

ואת חלל נפשי.

Feeling Good

אם העם (אתי) דורש עידכון, מי אני שלא אעדכן.

-

לאתי יש כינוי מזעזע.

העם דורש -buffy-!!!!

-

מיטבי הציטוטים משיעור מתמטיקה

אני מראה לנורמן את הפאצ' שהדבקתי לתיק.

הוא אומר ראשון

"מה זה הכוכב הזה?"

"של השטן"

"של סדאם?!"

לואיזה מסבירה משהו

לואיזה:"אל תשחקו אותה ראש קטן"

נורמן:"איך משחקים בזה?"

וציטוט אחד משיעור תנ"ך

מיתר ממלמלת משו לא ברור.

אני:"מה?! מה אמרת?! מה עובר עליך?"

מיתר:"תגידי לי מה את בסדר? אני מדברת לעצמי!"

(זה לא ממש היה ככה, אבל לאנורא)

-

אז.. עבדתי היום.

אני לא לאהוב עבודה.

היה.. משעמם.

-

אתי, אם לא הבנת, תחליפי כינוי!

וסעמק, מה את אומרת לי לעדכן כשאת מעדכנת אחת לשנתיים?!

-

אמרתי הרבה "אתי" בפוסט הזה. זהו. את לא מוזכרת בחמשת הפוסטים הבאים!

תנסו להיות אופטימיים, זה יותר קל ממה שאתם חושבים.