כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

זה שכולן אותו הדבר.

במהלך על תשעת שנתיי [בפתח העשירית], נתקלתי באופן שבו יצא לי לנהל איתן שיחה, שלוש יועצות. ולכולן יש בדיוק את האותו הקול, ובדיוק את אותו החיוך שגורם לי לרצות לבעוט בבן אדם או שניים [מעניין אם החיוך הזה הוא איזה תנאי התקבלות ללימודים. שווה בדיקה].

הראשונה, ענת, היועצת בחטיבת הביניים בה למדתי. ניגשתי אליה כשלראשונה חוויתי בחיי את מה שאני מזהה כיום כדכאון, אני עדיין סבורה שעוד לא חוויתי אחד כזה אמיתי, אבל בגיל ההוא, ההרגשה של לקום בבוקר ולחשוב שאין שום דבר שיעשה אותי באמת שמחה, מצאתי כנורא מדכא, זר, תחושה שלא תואמת את תפיסת עולמי האופטימית. בכתה ח' נפגשתי איתה פעם בשבוע. אני חייבת לציין שהיא עזרה לי מאוד. ואמנם, הפעם הראשונה כשהמתנתי מחוץ למשרדה, ישבה שם נערה נוספת בשכבתי. "אם תגידי מה יש לך, אני אגיד מה יש לי" המחשבה על לומר "אני נורא עצובה לאחרונה, יש לי חשק עז למות" נראתה לי כבדה מדי, אז מלמלתי משהו כמו "לא משנה", בתקווה שתרפה ממני "לי יש כאבים ביד" היא אמרה, ומיהרה לאחוז בפרק כף ידה הימנית, "אני לא יכולה לכתוב. מה יש לך?". ברגע שהיא אמרה את זה הרגשתי מגוחכת, האם אלו העניינים בהם היועצת מטפלת? בכאבים בפרקי כף היד?

לא זכור לי איך יצאתי מזה, או למה לא קמתי וברחתי, אבל זכור לי שהתיישבתי במשרדה. "כן?" היא שאלה במעין קול מתקתק עדין ושברירי, שגרם לי לרחם על ילדיה שהם צריכים לשמוע את הקול הזה כל יום, וחייכה חיוך שנראה מזויף להפליא, ותוהה אם זה החיוך שגרם לבעלה להתאהב בה, כי אם הייתם שואלים אותי, לפי החיוך הזה הוא לא באמת מכיר אותה.

התחלתי לדבר, סיפרתי לה, על החשק שאובד, ובלה בלה בלה, ולפי דעתי נתתי לה מספיק מרווחים בכדי לקחת את השיחה, אך היא לא לקחה, אז הייתי מחויבת להמשיך ולהמשיך, עד ששתקתי.

והיא התחילה לשאול. היא לא אמרה דבר, היא לא קבעה דבר, היא לא סיפרה לי מה יש לי, כי ידעתי שזה לא בסדר להיות פסימית בגיל הזה, שכולם אומרים שהוא כזה נפלא.

אחרי שסיימתי את השבועות אצלה, והחיוך האמיתי חזר לפניי היא אמרה בקול השברירי שלה, "וגילה, יקירתי, באמת, כל דבר שאת רוצה עזרה, אני פה בשבילך"

השנייה, שהשם שלה הוא משהו עם מ' או אפרת, היתה היועצת שלי עד היום, כי כרגע עברתי תיכון. היא גרה ברחובות, ואני גרה בראשון, משמע נסענו יחד בהסעות. אמא התקשרה אלי לפני שההסעה הגיעה, ובשיחה משותפת החלטתי שאולי אעבור תיכון בגלל הרמה הנמוכה. אמרתי לה שאדבר עם היועצת בכדי, נו טוב, להתייעץ, והתיישבתי לידה כשההסעה הגיעה. התחלתי לספר לה על הדילמה, על הרצון שלי ללמוד רפואה, ועל הסיפוק שאני לא מקבלת בבית הספר מבחינת אתגר בלימודים ויחידות, ושנכון שבית הספר הזה נחמד והכל, אבל הוא חרא בכל הנוגע ללימודים. היא שתקה וחייכה. חייכה. היא המשיכה לשאול. ולשאול. ולשאול. "ואיך את יודעת שלא תשני את דעתך?" "את בטוחה שאת רוצה להעביר עכשיו שלוש שנים שלמות בהתרכזות על מטרה שאת לא בטוחה בה?" "את יודעת שיש המון מקומות להשלים לפני צבא?". כשעניתי תשובות בוגרות ויפות לפי דעתי ["אי אפשר לדעת, אבל בינתיים אני שואפת להגשים את חלומותיי" "זו לא רק מטרה, אני אהנה בכל מקום שאליו אלך, זו דרך חיים" "אני רוצה שנה של שקט לפי צבא"] היא המשיכה לחייך חיוך שבאמת גרם לי לרצות לכוון את הרגל שלי בדיוק על האף שהמכונית עצרה, היא ירדה, ולא שכחה לציין "אם עדיין לא החלטית, אני אהיה ביום רביעי במשרד, אם את רוצה עזרה, כל דבר פה, אני פה בשבילך"

בסופו של דבר, היא לא באמת נתנה לי תשובה, היא אמנם פסקה "זה עניין של או דרך או מטרה, תלוי מה חשוב לך", והייעוץ שלה רק השאיר אותי עם עוד דילמות.

השלישית, דווקא נראית יותר סבירה, את שמה לא קלטתי ממש, היא מלמדת בתיכון החדש אליו עברתי היום, אמנם כן יצא לי להתקל בשיחה קצרה עמה, וגם לה היה חיוך, והקול שלה אמנם לא שברירי להחריד, אבל הוא בהחלט ענה על הדרישות [לא שידוע שיש כאלה, אבל כאמור, שווה בדיקה.] כמובן שלא הספקנו להאריך במילים, אבל היא הציעה עזרה, בימים הראשונים של בית הספר, ואז, ממש לפני שיצאתי מהחדר, כשרגלי כבר במסדרון "אה, וגילה, אל תשכחי, אם את צריכה עזרה, אני פה בשבילך"

שלכם, אם אתם צריכים עזרה, כל דבר, אני פה בשבילכם,

טיפקס מייעץ

לזלמן.

הקירות הללו כבר הפכו לבית שני, שלא משנה כמה ששנאתי, הם היו לבית שני.

הכרתי שם אנשים, אנשים שלא סבלתי, והם הכירו אותי, ולא סבלו אותי.

ולא היה איש בשכבה שלא ידע מי אני, כי היה לי שער קצר.

והיו לי הרבה חברים. חברים כיפיים.

והמורות היו מעבצנות.

ולא למדתי שום דבר מעניין.

אבל זה המקום שלא פחדתי להיות אני.

אני חושבת שהתחושה הזו, לפחד להיות עצמך, זו תחושה נוראית. לאזן את עצמך ומילותייך. בדרך כלל זה קורה לי באופן אוטומטי, אבל כשלא? זה כואב.

אולי קצת באיחור, אבל שלושת שנות הצואה שהיו בזלמן, לא היו עד כדי כך צואה טהורה.

שלכם, מתגעגעת(?),

טיפקס שכבר לומד בתיכון

משפטים כאלה חייבים להפסיק להיות הקטע שלי.

שחר הבר התקשר. מי מכם מכיר את שחר הבר? שחקן כדוריד. שחקן כדוריד במכבי ראשון שעבר מהפועל ראשון. זה נחשב למעין בגידה. בנוסף לכך שהוא שחקן כדוריד, הוא גם מורה. מורה שיהיה המחנך של מגמת הוטרינריה בכנות. והוא שאל שאלות. לדוגמה, בין היתר, איפה אני גרה, כדי לדעת מאיפה ההסעה אמורה לקחת אותי לכנות. והיה לי כל כך הרבה לשאול, אבל אני אקבל את התשובות ביום שלישי. או רביעי. הוא יתקשר שוב, כדי לומר לי. הוא יתקשר כדי לומר לי מתי מתחילה שנת הלימודים. שנת הלימודים מתחילה. שנת הלימודים מתחילה, ואני אתחיל בכנות. אני אתחיל בבית ספר שכולו ירוק, בעוד אתם תתחילו בבתי ספר מגודרים ומרוצפים. אני אתחיל בבית ספר, שבהפסקות אני יכולה לקפוץ לאן שבא לי, לראות סוסים, פרות, ציפורים וירוק. אני אתחיל בבית ספר ירוק. והוא יהיה מיוחד, ויהיה לי שם טוב. ואתם תמשיכו להיות סטנדרטיים. ולא איכפת לי שזה נשמע מתנשא. ולא איכפת לי שזה נשמע מוזר. ולא. לא איכפת לי. כי אני, החל משנה הבאה, אאלץ לחכות בתחנה המרכזית הישנה של ראשון החביבה, כל יום, בשעה שבע ורבע, כי הנהג הקבוע שגר בראשון יבוא לאסוף אותי בדרך לרחובות. ושחר הבר יהיה המחנך שלי. ואני אלמד במקום של עבריינים. כי זו פנימיה. אבל לא איכפת לי. כי זה ירוק. ולא. לא איכפת לי מכלום.

אני שמחה.

תשמחו בשבילי?

שלכם, מאושרת כמעט עד הגג,

טיפקס כנות

בואו נעבור על היומיים האחרונים.

יום שני, היתה לי ארוחת צהרייםארבעערב במקדונלס על חשבון היזמים צעירים. נחמד לי.

מאוחר יותר באותו הערב, בזמן שבנות עלו על שמלות, הלכו לספר לעשות תסרוקת מקצועית, וכנ"ל בנוגע לאיפור, אני יושבת לי כאן מול המחשב ורואה לראשונה את החברה של אחי, מתקלחת, עולה על המכנס, מכפתרת את החולצה הלבנה, קושרת עניבה, שמה כובע, מתאפרת, והופ הופ, יוצאת לדרך.

מיתר למטה, סרוס ורותם לא. מחכים להם, מחכים להם, בינתיים מתברר לי שבניין של סרוס יש 186 בלטות, לא כולל מקלט, ושמיתר נראית כמו אגס עם השמלה הירוקה.

במסיבה, ככל הנראה, היתה תחרות השמלה-הכי-קצרה, והעקב-הכי-גבוה.

לא היייתי היחידה עם כובע, אבל הייתי היחידה עם עניבה [דאמ, אני סקסית].

רקדתי.

Mytar, knows hoe to move it

Adi, knows how to move it

Even Nadav, knows how to move it

And I? Don't know how to move it

אבל למי איכפת? רקדתי כמו מטרופת. סרוסי הזיע כמו חמור. הכובע שלי רוב הערב לא היה עליי. אבל נהניתי. והסטנדאפ היה ענק. [מי צריך ביצים?! לפחות הזין מצדיע לנו בבוקר!].

אני שונאת לעבוד.

אחרי העבודה הלכתי לי לאיטי עם מיתר, גל ושמוליק [אני עדיין לא מאמינה שהיא אמרה לה אתזה], לכיוון הנאפיס הנצחי.

אז מה אם חיכינו שעה בחוץ?!

אז מה אם מיתר סירבה להזמים פתות על חשבוננו?!

אז מה אם יש זבובים בעולם?! [אבל זה באמת לא קשור]

אני נהנתי.

אלון רואה בתפריט צ'יצולינה. "מגישים פה צ'ינצ'ילות?"

גל אומרת משהו בסגנון "בא לי, אבל לא נעים לי לבקש"

מיתר לוקחת את הצלחת של גל, ושמה לה בעזרת המזלג פסטה על הצלחת.

קאסי מסיימת בטלפון - "איפה המזלג שלי לעזאזל?!"

אלון מסתכל בתפריט, רואה משקה "סָטלַה"

חן: "זה סטֵלַה, דביל!"

מיתר מסתכלת על הדף הזה עם השאלון:"איפה?!"

[והכל היה הרבה יותר מצחיק באותו רגע]

שלכם, שבעה ומרוצה,

טיפקס שחור

כמה שעות לפני, נשלח אליי לפלאפון Knocing On Heavens Door, וברגע שחזרתי הביתה והתחלתי לנקות, המערכת ניגנה מהפלאפון את השיר.

אבא נכנס, הסתכל על המערכת.

הסתכל עליי.

הסתכל על המערכת.

הסתכל עליי.

וברגע הבא ראיתי דיסק של בוב דילן נזרק עבורי, וקולו של אבא מאחור "את תאהבי אותו!"

בלית ברירה דחפתי את הדיסק  הישן למקום המאובק שמכניסים בו דיסקים, לחצתי על המשולש בשלט, והתאהבתי.

מהצליל הראשון של הוריקן הבנתי שהוא מצוין.

הוא גאון.

-

הפה שלי נראה כמו ווסת.

אני שונאת דלקות חניכיים, ולרוע מזלי, אני משערת שזכיתי, כמו אמי וסבי, לנטייה לדבר הדוחה הזה.

הדם לא מספיק לזרום לי מהשיניים. זה מתחיל להיות חולני.

אני פשוט רוצה שהם יפסיקו להדהד.

-

א נ י    ב א ר ץ   ב ע ש ו ר   ש ל   ח ל ו ל י ם.

אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אאאההה!!!

[אני אשמח אם לפחות מישו ישמח בשמחתי. ספיר לא נחשבת]

-

ערן, מתאר את שירותי הבצפר [לשעבר, אני חייבת לציין]

"אגם הפיפי והברבורים הרדיואקטביים".

-

וואו. זה נגמר. זהו. תופסים את זה בכלל?

זו היתה הפעם האחרונה שנכנסתי לבצפר ההוא.

הפעם האחרונה שראיתי את אילנה.

פעם אחרונה שהסתובבתי בחוסר מעש-מעש בחצר.

פעם אחרונה שודאי ראיתי כל כך הרבה אנשים.

הייתי יכולה להתחיל לדמוע,

אבל אני יודעת שאני אכיר חדשים.

מוזר לחשוב שאני אחליף אתכם.

-

זה יהיה פוסט ארוך.

מסקנות השבוע, וגמרנו.

1. להשיג קבל פשוט של 2 USB, זה מסובך.
2. למצוא בגד ים במחלקת הגברים, זה לא מפתיע.
3. שתיקות זה לא דבר מביך כשלא חושבים עליהם.
4. גם הפעם האחרונה, לא תמיד אחרונה.
5. אתה ישראלי כאשר יש לך מאוורר.
6. לקוחות ישראלים זה דבר מתסכל.
7. גם בגד שנמצא במחלקת הגברים יכול להיות סקסי.
8. יש אנשים טיפשים בעולם.

שלכם, ששמחה לקבל את האינטרנט בחזרה,

טיפקס שחור

מה שנחמד ביומנים משרדיים כאלה, עם העטיפה של העור, זה שהם נורא רכים. היום בשיעור מתמטיקה פינתי את כל הדברים הלא נחוצים מין השולחן בשטתיות, שמתי את היומן שחור של חברת "הגליל" במרכז. קיפלתי את ידי סביבו והנחתי עליו את הראש. ניסיתי להרדם. באמת שניסיתי. אפילו עצמתי את העיניים. אני לא טובה בלהרדם.

כשהמורה ציינה שעכשיו בודקים את התרגיל, נזכרתי להרים את הראש, לצפות בקשקושים על הלוח ולהישאר בעניינים כדי לא לשכוח איך עושים בעיות עם אחוזים.

אני מתרוממת, מזדקפת, וממשיכה להרגיש מנומנמת. מעיפה מבט חטוף על היומן השחור, גלמוד על השולחן האפור והגדול, שלפני רגע היה הכרית שלי, וכמה רגעים לפני זה קושקש בו פעמיים, בשני לוחות הייאוש שלי.

במעבר בין השעורים יצא לי לעבור ליד השירותים.

עכשיו זו רק שעה שניה, ניקו אותם אתמול, זה אומר שהם נקיים יחסית.

יום שלישי היום, זה אומר שיש שיעור מילון באנגלית. אני לא צריכה את זה.

יש הזדמנות לתפוס תנומה קטנה בשירותים? אני כמעט שסותרת לעצמי, אבל ברגע האחרון נזכרת שזו לא פעולה שאני מרשה לעצמי לעשות בפומבי.

אני נואשת. אני פשוט לא נרדמת בלילה. אני הולכת לישון בזמן. אבל לא נרדמת.

לפני כמה אפילו הלכתי לישון בשמונה!!

זה לא עוזר. אני עיפה. אני רוצה לישון. להרדם.

זה לא שאני מדוכאת, כי אחרי הכל גם הרעב צנח. אפילו את הלחמניה הטעימה עם הקוויאר דחסתי לתוך פי בחוסר רצון כי אני יודעת שאני ודאי אהיה רעבה אחר כך. בזמן האחרון זה לא קרה.

הדיכאון זו אופציה רק שאחד המאפיינים של דיכאון, הוא ירידה במצב הרוח, ואני...

שלהחביא עיפרון בשיער, זה הרבה יותר מגניב ממה שזה נשמע [וחרוש].

-

אז סידרנו את העניינים. יופי. pojkvenen

-

45 בבוחן בערבית. הו, הגאווה הבושה.

-

פמפמפמ... מה עוד..?

ביום ראשון יש לי פגישה [שעדיין עומדת על סימן שאלה] עם דניאל.

-

וואי! איזה פוסטים קצרצרים. מה שמציף את החיים שלי עכשיו אלו דברים שעדיף שלא יעלו על הדף, ועדיף שאשכח, ועדיף שלא תדעו. אין לי  על מה לכתוב בנתיים.

-

בכיתי. רק שתדעו. ושאדע.

-

350 שקל על הפאלפון. פאק. אני אהרוג את האשמים.

יום נפלא לכולכם. אני אופטימית ונדיבה לאחרונה. תנצלו את זה. =]

עריכה:

תגידו, אתם רואים את הרשימות?

התקבלתי.

למצוינות.

מה שאומר שגם ספיר התקבלה.

יש.

-

אם רק היית יודעת, כמה שאני שונאת אותך...

מי רוצה לקפוץ אלי? אפשר לחתוך ורידים ביחד...

מקצוע            ציון    התנהגות

תנ"ך            |  85  | טוב מאוד

ספרות          |  92  | טוב מאוד

לשון             |  100 | טוב מאוד

היסטוריה       |  90  | טוב מאוד

מתמטיקה א'  |  90   | טוב מאוד

מדעים          |  82   | טוב מאוד

אנגלית א'1   |  87   | טוב מאוד

ערבית א'      |  90   | טוב מאוד

חנ"ג            |  90   | טוב מאוד

מורשת         |  92   | טוב מאוד

אחלה תעודה, לא?

"חיים שלמים משקיות של פלסטיק

והם מושכים לי בקצה של החולצה" (החברים הישנים שלי, מילים ולחן-עברי לידר)

אני מרגישה שהחיים שלי מנסים להפוך אותי ליותר רדודה. כאילו החיים רוצים אותי יותר רדודה, ויותר שטחית. כאילו החיים מושכים אותי לרדודים כדי להפוך אותי למה שאני לא.

אח שלי עכשיו בטח כבר על המטוס להודו (הוא היה אמור לעצור איפשהו בדרך בירדן, נשבעת!). ואמא שלי התעקשה להישאר שם עד שהמטוס המריא! כאילו משלוש היינו שם, עד ארבע וחצי עשינו "צ'ק אין" (chek in, סתומים) ושתינו קפה. ולאבא שלי (הלחוץ) היה נורא חשוב שהוא ילך באיזה 4 וחצי לטרמינל (שאח שלי היה צריך לטוס לעלות למטוס ב5), אז האווירה היתה קצת לחוצה, אבל בסופו של דבר נתקענו שם עד 5 וחצי.

והיתה לי התקפת מוזה היום. 3 סיפורים חדשים! והחלטתי שאני מפסיקה לפרסם פה סיפורים, מתוך חשש לזכויות יוצרים. ולמרות שכתוב למטה שזכויות היוצרים שייכים אך ורק ל"זאת ש"מנסה" להיות אופטימית" אני עדיין קצת דואגת. אז זה סיפור פרידה (כמו השיר "זה שיר פרידה" הבנתם? משחק מילים שנון ביותר!)

מקום