כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

קוברת את עצמי.

נכנעת. לחלוטין.

מדברת בצורה כל כך לא אופינית.

וכותבת. כותבת.

חושבת. 24/7. על אדם שאני בספק אני מכירה שבוע שלם.

משחקת.

כמה שאני משחקת.

לא יאומן.

מפזרת על עצמי עוד קצת חול.

נושפת עוד קצת אוויר במים.

ואם הוא ייגמר?

לא ייגמר.

כי הוא תמיד ידאג לעוד.

ועוד.

ועוד.

ועוד.

ואם יהיה יותר מדי?

הוא יודע בדיוק מה את צריכה.

וזה מדהים כמה שלא, בדיוק באותה המידה.

ואת רוצה לעבור עליהם, אחד אחת.

לסטור לכל אחד ואחת מהם בפנים.

להסביר לה, על למה היא ככה,

ולהסביר לה, שאני בסדר,

ולהסביר לה, שתצא מהסרט,

ולהסביר לו, שלא, אני לא אוהבת אותו, ולא מתחברת אליו, ושילך להזדיין כבר, רחוק ממני. סעומו.

ואני מרגישה טוב.

כל כך כל כך טוב שזה מדהים.

ראיתם שהשתניתי?

ראיתם?

מה אתם חושבים? שעשיתי את זה לבד?

מפגרים.

זה הכל זה.

כן, זה.

זה שאף אחד מכם לא יוכל לאכול.

זה השמלה במידה 42 שלכם.

ואני במידה 42?

ומה כבר ביקשתי? מה ביקשתי? שתתמכו? שתעזרו? שתבינו?

מה כבר ביקשתי?! חבורה של חארות.

מילים קשות אני כותבת ומוחקת.

ומוחקת.

אוהבת אתכם.

את הנעימות אני משאירה.

שלכם, מרגישה מצוין,

טיפקס לבן

על הכל. על איך שאני מבינה את עצמי פתאום, וכל מה שאני עושה כל כך ברור, ואיך האחד נובע מהשני, והכל יוצר רשת מסודרת שאפשר לתאר בטבלת זרימה נוחה לשינון. ואני גם יכולה להסביר לכם הכל, ואיך זה תורם לי לחיים שלי, בין אם אני אוהבת את זה ובין אם לא, ובין אם את תבינו את זה ובין לי אם לא, זה ברור כל כך.

אבל אני מתביישת.

ונ.ב, אפילו כשרע קצת, טוב לי. גם כשרע.

שלכם, מובנת,

טיפקס ביישן

אני אוהבת לצלם, אני טובה בזה, אני גאה בעצמי, והתמונה פה למעלה בדרך כלל יותר טובה בלי העריכה של ישרא, אבל היא יפה בכל מקרה.

חיפושיות :)

אני

או אתם.

היום

או מחר.

50 עמודים

או 30.

כאבי גב

או בחילות.

הוא

או הוא.

43

או 43.

שלכם, ריקנית,

טיפקס שחור

It's my life
It's now or never
I ain't gonna live forever
I just want to live while I'm alive

אני שמחה בשבילך. באמת. אבל אני תוהה אם יכלת לראות כאביי. אני שמה עצמי במקומך, ותוהה אם הייתי שואלת. הייתי שואלת. אז את בסדר, אבל אני איבדתי את טיפת האמונה שלאמא עוד היתה בי. כשרצנו לא רציתי אותה, צעד לפניה, לא ראיתי אותה, קצבי כשלה, נשימותיי כבדות משלה, לא שמעתי אותה. הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו זה אם אני צריכה להיות זהירה יותר, או כנה יותר. ההחלטה שמהיום לא יישמרו יותר היסטוריות במחשב, הבהירה לי מה היתה ההחלטה שלי.

אמרתי לה שנמאס לי לבכות. כי נמאס לי לבכות. זה משגע אותי. הדמעות. כי אין לזה ממש סיבה. טוב יש. אבל זה עובר. for de har mamma sagt. ועל אמא סומכים. עד כמה זה יעיל שזה עובר?

כשאתה ילד אתה אגוסנטרי.

כשאתה מתבגר אתה מתפלל להרגיש אגוסנטרי.

כשאתה מזדקן אתה מודה לאל שכבר עוזבים אותך לנפשך.

אם אני אעלם, בבקשה תרגישו שאני חסרה.

שלכם, שאמא שלה מנסה למצוא נקודות אור קטנות לכך שהילדה שלה לא בדכאון,

טיפקס בדיכאון

הוא אמר שהוא מקנא בי. שולי על מה הוא מקנא, אבל עצם העובדה שהוא מקנא בי, זה, זה העיקר. עצם העובדה שמישהו מקנא בי על משהו נראית לי מגוחכת. זה לא שאין על מה, יש לי קצת מהכל, אבל זה עדיין לא הכל. יש עוד כל כך הרבה אנשים בעולם שאפשר לקנא בהם, ודווקא בי? אני באמת לא שווה אני ההרגשה הזוועתית הזו.

רציתי לסתור לו, שיתעורר. שיבין שהוא מסתכל עלי כשהוא אומר קנאה. עלי. עם השומן, ההתנשאות, הסתימות הרגשית, חסרת הביטחון, פטתית, חסרת היכולת להרגיש שלמה עם עצמי, עצלנית, ואלוהים, למה זה לא נגמר?

רציתי להסביר לו, שהדבר שהוא מקנא בו, זה רק משחק. אני משחקת את היכולת הזו. אני לא באמת מרגישה ככה. זה שאני אומרת שאני עושה הפרדה, זה לא נכון. אני לא יכולה לומר מה נכון, כי אני לא יכולה להשלים עם זה שאני מתאבססת לאנשים.

אני פשוט לא יכולה.

אני טיפקס שחור. וטיפקס שחור לעולם, אבל לעולם לא ישים את עצמו במודע במצב של חולשה.

ולומר למישהו, או להבהיר למישהו שאני חושבת עליו יותר מהרגיל זה מניח אותי במצב של חולשה, כי פתאום אני תלויה בו. ושטיפקס שחור יהיה תלוי במישהו? חה. נראה לכם?

שלכם, שלפי דעתה לא אמור להיות לה שום קשר לקנאה [אלא אם כן היא מקנאה במישהו],

טיפקס קנאי

התחלנו עוד חודש, הא?

איך שאני אפעם לא מסכימה עם שומדבר שאי פעם עשיתי.

זה מתחיל להיות קצת מאוס.

באותו הרגע כל דבר מרגיש כמו הדבר הכי נכון לעשות, אבל החרטות מגיעות אחרי מחשבה של חצי שנה, שעה, שיחה איתו, שבוע, או אחרי סמס תשובה מהצד השני.

פתאום אני מבינה. שכל מה שאני עושה זה טעויות רבות ונוסופות שנערמות להן בערימה, וכשיש לי כוח אני גם מדפדפת בהן ובוכה. לא הרבה, אבל אני בוכה. אני שונאת לבכות. לא בגלל הנזלת, ולא בגלל שזה לא נעים, וכואב בעיניים. אני שונאת לבכות בגלל ההרגשה. אני מרגישה ילדותית ומטומטמת כל פעם שאני בוכה. במיוחד שזה מדפדוף בעבר.

כתבתי קטע מדהים וכל כך חושפני שאני מפחדת לתת למישהו לקרוא אותו. זה מביך אותי לדעת שתדעו, אבל אני מספרת בכל מקרה. למה אנשים נוטים עוד לאהוב אותי, אם בכלל?

למה הם בכלל טורחים להעמיד פנים?

אני היחידה שנראית לי כזו. כל אחת שאני מסתכלת עליה, אני מסתכלת עליה בהתנשאות. אני צלחתי במשימתי בטרם עת. לי יש חיים שלמים כרגע לחיות באיזי, ולך יש חשש מסוים למות בתולה.

זה די נוח.

זו הפעם הראשונה שאי פעם התוודתי על זה בבלוג? כשאני חושבת על זה אין לי ממי לחשוש.

אין לי ממה לחשוש, ואני בכל זאת חוששת.

חוששת מזה שמישהו חס וחלילה יתאהב בי, ואז צוחקת לעצמי בפנים, כי... טוב, חוץ מזוג דניאלים, אפחד לא ממש הראה לי שאני שווה איזו התאהבות.

3 [5 בפועל, 2 כפולים] דיסקים חדשדשים למדי של MUSE.

אוזנגזמות [אתם שמעתם את המילה הזו בעבר?] הולכות פה חופשי.

Mamma Mia!, אמנם סרט נשי, אבל... כיפי. יצאתי מהקניון עם חיוך עצום [ולא רק בגלל הדיסקים].

אני ואמא שלי נזמר אבבא עוד כמה זמן, כאילו שעד עכשיו לא עשינו את זה, שוודים שכמותנו.

שמות. חרוטים בזכרון. יום אחד אאבד אותם?

שלכם.

ורק שלכם. עכשיו קחו אותי ותאהבו אותי.

ואגב, האנשים שמחפשים "טיפקס שחור" בגוגל? אני לא אוהבת אתכם כל עוד אתם לא מתוודים.

"ועוד הריח שלך, עלי

מאתמול"

מאז שמישהו אמר לי שהוא אוהב אותי.

אל תגיבו לי "אני אוהב אותך".

אולי בגלל זה אני עושה את הטעויות האלה.

אולי מישהו.

אני מופתעת כל פעם מחדש כמה שאני חשובה לו, וכמה שאני דוחה אותו בו זמנית.

את האמת שדי נמאס להיות אני.

אני טיפוס די מתיש בסופו של דבר.

אני תמיד חושבת שלא אוהבים אותי.

ובכל זאת לא מוצאת את עצמי עושה דברים קיצוניים כדי להרגיש שייכת.

מעניין אם יום אחד אעלם, מישהו, חוץ מאמאבא והמורה בבית ספר ישימו לב.

מעניין אם יום אחד פשוט אפסיק לצאת להפסקות, אם אפסיק לצאת בימי שישי, מישהו ישאל "איפה גילה?".

ההרגשה והידיעה שאף אחד לא ישאל שאלה כזו הורגת אותי.

רוצחת אותי.

נמאס להיות אני.

אני אף פעם לא אהיה מרוצה ממך. מי שלא תהיה.

כי אני הייתי יכולה לעשות את זה טוב יותר.

אני תמיד אוכל לעשות הכל הרבה יותר טוב ממך. מי שלא תהיה.

ואתה יכול להשתדל, ואני אעריך את זה, אבל אני? אעשה את זה יותר טוב ממך. מי שלא תהיה.

כי כזו אני.

ואני יודעת שישאלו.

היא תשאל.

וההוא, שחימם לי את הלב, ודאג לי, למרות שהוא עצבן אותי, ישאל.

וישאלו.

אבל לא האנשים שארצה.

לא ההמון.

אני שקטה, מתנשאת, מעצבנת ומרגיזה מכדי שלהמון יהיה איכפת ממני.

אני אני.

ואני לא יודעת רוסית.

שלכם, אוהבת, אפשר לומר,

טיפקס שייעלם

כמה שעות לפני, נשלח אליי לפלאפון Knocing On Heavens Door, וברגע שחזרתי הביתה והתחלתי לנקות, המערכת ניגנה מהפלאפון את השיר.

אבא נכנס, הסתכל על המערכת.

הסתכל עליי.

הסתכל על המערכת.

הסתכל עליי.

וברגע הבא ראיתי דיסק של בוב דילן נזרק עבורי, וקולו של אבא מאחור "את תאהבי אותו!"

בלית ברירה דחפתי את הדיסק  הישן למקום המאובק שמכניסים בו דיסקים, לחצתי על המשולש בשלט, והתאהבתי.

מהצליל הראשון של הוריקן הבנתי שהוא מצוין.

הוא גאון.

-

הפה שלי נראה כמו ווסת.

אני שונאת דלקות חניכיים, ולרוע מזלי, אני משערת שזכיתי, כמו אמי וסבי, לנטייה לדבר הדוחה הזה.

הדם לא מספיק לזרום לי מהשיניים. זה מתחיל להיות חולני.

אני פשוט רוצה שהם יפסיקו להדהד.

-

א נ י    ב א ר ץ   ב ע ש ו ר   ש ל   ח ל ו ל י ם.

אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אאאההה!!!

[אני אשמח אם לפחות מישו ישמח בשמחתי. ספיר לא נחשבת]

-

ערן, מתאר את שירותי הבצפר [לשעבר, אני חייבת לציין]

"אגם הפיפי והברבורים הרדיואקטביים".

-

וואו. זה נגמר. זהו. תופסים את זה בכלל?

זו היתה הפעם האחרונה שנכנסתי לבצפר ההוא.

הפעם האחרונה שראיתי את אילנה.

פעם אחרונה שהסתובבתי בחוסר מעש-מעש בחצר.

פעם אחרונה שודאי ראיתי כל כך הרבה אנשים.

הייתי יכולה להתחיל לדמוע,

אבל אני יודעת שאני אכיר חדשים.

מוזר לחשוב שאני אחליף אתכם.

-

זה יהיה פוסט ארוך.

מסקנות השבוע, וגמרנו.

1. להשיג קבל פשוט של 2 USB, זה מסובך.
2. למצוא בגד ים במחלקת הגברים, זה לא מפתיע.
3. שתיקות זה לא דבר מביך כשלא חושבים עליהם.
4. גם הפעם האחרונה, לא תמיד אחרונה.
5. אתה ישראלי כאשר יש לך מאוורר.
6. לקוחות ישראלים זה דבר מתסכל.
7. גם בגד שנמצא במחלקת הגברים יכול להיות סקסי.
8. יש אנשים טיפשים בעולם.

שלכם, ששמחה לקבל את האינטרנט בחזרה,

טיפקס שחור

ואני מאמינה בשלום.

אני מאמינה שמצב רוח זה דבר פנימי, ואף אחד לא יכול באמת להשפיע עליו יותר מהאדם עצמו.

אני חושבת שההנאות הגדולות ביותר של החיים הם להשתין כשממש חייבים, לאכול אוכל טוב כשממש רעבים, ושוקולד.

אני לא מאמינה ביהדות, בנצרות, באיסלאם, או בכל דת אחרת.

ואני לא אתאיסטית.

אני חושבת שאנשים גזענים, הומופובים, נאצים, וכל שאר שונאי החינם, זה האנשים היחידים שאני אשנא לפני שאני אכיר.

אני מאמינה באופטימיזם כדרך חיים נעלה, והפתרון האמיתי לחיים טובים.

אני חושבת שמוזיקה שהיא באמת טובה, היא תרופה לכל דבר.

אני חושבת את אותו דבר על שוקולד.

אני משוכנעת שכל אחד הוא קצת מזוכיסט וקצת סדיסט, אבל יותר מהנורמלי.

הכתיבה, עבורי היא פיתרון לכל דבר.

אני יודעת שלכל אדם יש את התשוקה שלו שעבורו היא פתרון לכל דבר.

אני חושבת שאובססיה זה לא טוב, אבל בלתי נמנע.

אני סבורה כי חומרנות זה דבר טבעי בימינו, אבל זה הופך להיות שלילי רק כאשר היא משתלטת עליך.

אני מאמינה שכולם מסוגלים לאהוב את כולם, רק בתנאי שלא נהיה עם אלה שאנחנו פחות אוהבים.

אני משוכנעת שאף בן אדם לא נולד רע, זה רק החיים שהפכו אותו לכאלה.

אני תוהה מדי פעם, אם יש שאלה שהתשובה לה היא החיים.

אני גרועה בויכוחים, אבל מקפידה להתווכח כדי לשמוע דעות אחרים, ולנסות להשפיע על אחרים.

אני מאמינה שיום אחד הנקבות ימצאו דרך לייצר זרע, והזכרים ייכחדו מעל פני העולם.

אני מקווה, עמוק בלב, שיום אחד, כולנו נשנא אנשים רק לפי האישיות שלהם, ולא לפי שום דבר אחר.

שלום, אני גילה,

ואני עדיין מאמינה בשלום.

מסרטי אימה.

מעולם לא נהניתי, וסביר להניח שגם לעולם לא אהנה.

זה לא שאני איזו פקצה פחדנית. תנו לי מתח. תנו לי סרטי פעולה עם כמה שיותר אלימות, קפיצות, יריות ודם, ואני שלכם.

אבל הלהיות בפחד הזה כשהגיבור הולך לבד, ורק לחכות לרגע שמשהו קופץ עליו, אם בכלל, מחרפן, מציק, וממש, אבל ממש לא מהנה. זה מלחיץ. ואתם תסכימו איתי כשאומר שאף אחד לא אוהב להיות בלחץ. זו לא הרגשה נעימה. לא כיפית. ומסוג הדברים שאני לא בוחרת לראות.

מסקנות שבוע

1. לשבת על המחשב עד 4 לפנות בוקר, עד שאפילו התחת מתחיל לכאוב, זה יכול להיות נחמד.
2. חופש זה נחמד. כל חופש.
3. להביא כלבים למפגשים חברתיים זה לא נחמד.
4. לאמא זה לא משנה.
5. אני לא צריכה לראות סרטי אימה.
6. "What happens to you, Ragen?" "I'm not Ragen" "So who are you?" "The DEVIL" לא עושה לי את זה.
7. עצם זה שלמיתר יש חבר עושה לה טוב.
8. לפעמים, אפילו ההודעה הכי קטנה, יכולה לעשות לך ת'יום.
9. לא לזנוח דלקות מוזרות שמתפתחות ליד הבוהן ברגל ימין!
10. לא לראות סרטי אימה.

יופי. עכשיו אני לא יכולה ללכת לישון כי יש לי בחדר ילדה שהראש שלה מסתובב ב180 מעלות, ותוקעת לעצמה סכין בכוס בעודה צורחת "LET JEASSUS FUCK YOU".

אני אמרתי להם שאני רוצה ללכת לפני שהסרט התחיל.

-וכן, אפשר להפוך סרטי אימה לקומדיה, אבל למרות שהרהיטים שלה עפו כמו בסרט מצויר, והיא הקיאה על הנזיר משהו ירוק, זה עדיין לא משנה את המבט שלה-

שלכם, שחושבת להפוך את הקטע הזה של מסקנות השבוע לעניין קבוע,

טיפקס שחור

שאני יושבת מדי שיעור משעמם, ומקשקשת על הבלוק הצהוב ולא מחפשת איך לעזאזל מתחמקים מהשיעור הזה, הפוך אותי לדי חנונית מנקודת מבט חיצונית. המוזה שלי במצב רוח טוב לאחרונה. אולי זו הפרידה, אולי זה בלוק הצהוב ש"פילחתי" מהמשרד [זה לא ממש פילוח, והייתי מספרת לכם את הסיפור המלא, אבל הוא ארוך וחסר משמעות], שהפך למין תעשיית כתיבה בלתי פוסקת, שהמוזה פשוט חוגגת עליה.

השיעורים מתחילים להריאות חסרי תכלית בעיני. אין בשביל מה ללמוד. למרות שגם אם היה, זה לא היה משנה. אולי פשוט אזל הדלק. אין כבר רגשות.

עצם העובדה שאני נוסעת לעבודה עברית יום חמישי, סתמית.

עצם העובדה שאני מעלה הצגה יום שישי, חברת משמעות.

המעבר, של מיתר, נראה כל כך רחוק, עד כדי כך שהוא אפילו לא שווה את צומת הלב שלי.

הטיסה לשוודיה, בסוף החודש הזה, לבד, שטותית.

עוד מעט זה ייפול עלי.

כדאי שאני אתחיל להרגיש. לא חושבים?

אני אוהבת לרכב, כמעט כפי שאני אוהבת לשחות. אלו הרגעים היחידים שאין לי זמן לחשוב בהם. בין שוט לישיבה, בין שאיפה לצלילה כל מה שיש זו רק הספירה. העוצמה. ההתמכרות. הכל קורה, וחוסר התרכזות לא בא בחשבון. אין זמן - דירבון, עמידה, קפיצה - לשטויות, אי אפשר לחשוב על האובססיות להן פיללתי, ולבסוף מכות בי בחוסר רצון. אין זמן לאהבות נכזבות - צלילה, הגעה לקצה, עוברים לחטירה - שכבר ממזמן עבר זמנם - קאנטר, מרפקים ישרים, עקבים למטה, לשמור על קצב - אין זמן להבין מה יש, מה פספסתי, להתחרטויות, לכמה שאני שונאת התחרטויות - העיניים בפתוחות בכלור הופכות לצריבה, שאני מאמנת לסגור-

מעבר להליכה, עצירה, הרגליים יוצאות מהארכובות, ובגלישה קצרה, הרגליים שוב על האדמה.

עצירה בקצה, המים מתקלפים מהגוף, אשר מתכסה במגבת, הרגליים שוב יציבות.

צריך לחזור לחשוב.

אתמול רכבתי. אחח. התענוג. כבר מהרגע שאני עולה על הסוס, אני כמעט שנמסה מהאושר שמציף אותי, מהרגע הזה, של להפוך להיות חלק ממנו. מהסוס. מהעוצמה. החימום נראה ארוך כל כך לפני הקאנטר, אני מתחילה כמעט שלהתגעגע לתחושה הזו, שאתה מרגיש כל כך יציב בו, כל כך שקוע וקופצני בו זמנית. והקפיצות, הה.. הקפיצות שבהם אתה הופך להיות חלק מהסוס, חלק מהדהירה שלפני, חלק מההכנה, חלק מהאוויר שאותו אתה מפלח בזינוק עוצמתי, חלק מהזינוק מעל המכשול, חלק מהנחיתה.

אני לא מבינה את זה. באמת שלא.

אתם לא שטחיים. זה הדבר האחרון שאני אוכל להגיד עליכם אי פעם.

אבל אתם מפתיעים אותי כמעט כל פעם מחדש.

אני... ההערכה שלי אליכם.

האמונה שלי בכם.

נמאס לי לשמוע שאתם חושבים שאני חופרת.

נמאס לי.

כן. אני חופרת.

נמאס לי לשמוע שאני חופרת כשאני מדברת על עקרונות.

נמאס לי לשמוע שאני חופרת, כשאתם אלה ש...

זהו. מאסתי מלשכנע אתכם.

זה לא יעזור. אני מנסה לשכנע את עצמי להאמין, שאם תמשיכו בדיעה שלכם, משהו רע יקרה. נו, קרמה.

אבל איזה דבר רע יכול לנבוע מזה?

אתם מוצאים פתרון להרג, בדרך הכי טפשית שיכולה להיות.

אתם מוצאים את הדבר הנוראי ביותר שקרה לפי דעתי על פני כדור הארץ הזה כ"חופר".

אתם...

גם מהמילה הזו ספגתי כבר די. מעולם לא אהבתי אותה. את המשמעות. את הדרך בה היא מוצגת.

מצאנו דרך מהירה יותר לתאר אדם שמדבר הרבה, בלי לחפור.

יאי.

שלכם, חופרת, ובאמת שזה מעניין את ה***,

טיפקס שחור

איך שפתאום שלושה וחצי זכרים שמים לב פתאום שהם חושבים עלי [החצי פשוט לא הודה, עדיין].

זה לא געגוע לאדם.

זה געגוע למגע.

זה געגוע לשפתיים שמנשקות.

לידיים שחובקות.

לגוף המתקמר.

אין לי כוח כבר.

אני לא אנושית.

אני רעה.

אני אוהבת את זה.

שלכם, שמתחילה להרגיש קצת טוב עכשיו כשרע לה בגלל הגעגוע,

טיפקס שחור

עכשיו הכל נגמר

כן זה קרה

כל כך הרבה זמן הוא כאן

ואולי הוא לא היה שם מעולם

הלב כמו גל, סופו להישבר

גם אם בפנים אתה רוצה להישאר,

לא איתו, לא איתו.

ואם זה לא מהנשמה,

אז אולי מוטב שלא יהיה בכלל

וכל אותו זמן שבחרת להתעלם

הלב לא ויתר וצעק חזק יותר

לא איתו, לא איתו.

וכל המילים שאמרנו היו לשווא

וכל הדמעות שבכינו היו לשווא

עכשיו הכל נגמר

[בית הבובות - לא איתה]

[מומלץ, ככה, באופן כללי.]

-

אני אשרוד את זה. אני חזקה.

-

אתם יודעים מה נורא?

זה נורא שאני יודעת שהוא עצוב עכשיו.

זה נורא שאני רוצה שאני להתקשר אליו.

זה נורא שאני רוצה לנחם אותו.

זה נורא שאני לא מרגישה עצב.

זה נורא שאני מחכה לרגע שבו הוא באמת ייחסר לי, כדי להרגיש אנושית.

זה נורא שאני רק נפרדת מחבר שלי, ופתאום אנשים נזכרים ברגשות אליהם אלי.

זה נורא.

-

זוכרים את העיצוב? חמוד הא?

שלכם, שקצת לא ממש ברור לה איך להרגיש,

טיפקס שחור

ממתי הוא שולח לי הודעות.

אז אולי טעיתי.

אולי הם לא יוצרים קשר פעמיים באופן עקבי...

לא..

הם יוצרים קשר פעמיים, הפעם הזו פשוט לא קשורה.

-

הייתה היום שעה של muse בMtv 2.

היה סקסי.

-

XD.

התחברתי לאיסי.

XD.

-

וואי.

כמה חששות.

וממה?

היה בדיחה. ונחמד.

קטן עלי.

למרות הגודל.

שלכם, שמתנהגת ברשעות,

טיפקס שחור

כלומר לא.

אבל כן.

נמאס לי מהחוסר החלטיות הזו.

נמאס לי מהאכפתיות שלי.

אני נפש פצועה.

ובריאה.

כלכך הרבה תסכול בימים האחרונים.

ספק שלי, ספק של אחרים.

בכיתי אתמול. גם במהלך השיחה.

בכיתי מרוב אושר,

בכיתי מרוב תסכול.

בשלב מסוים לומדים לבכות בשקט.

אחרי שנים שאי אפשר להזיל דמעה כי אמא נכנסת לבדוק, הבנתי איך בוכים בשקט.

אתמול אמא נכנסה להגיד לי לילה טוב, אחרי שבכיתי. עצמתי עיני, וכיביתי את האור.

לא רציתי לדבר איתה.

בזמן האחרון אני בכלל לא רוצה להיות בבית.

הוא מבולגן מדי.

הכל מבולגן.

הסיבה היחידה שאני לא עושה את מה שהלב מורה לי, זה בגלל שאני אנושית מדי. אני לא מסוגלת לעשות את זה.

לקח לי קצת זמן [ועדיין לוקח] להבין שאני לא לבד פה. וגם אם ארצה, אני עדיין לא לבד.

נמאס לי להיות אנושית.

למרות הצבעים החמים שעל הקירות, ולמרות ההורים החמים, בבית שוררת אווירה קרה.

אני רוצה לצבוע את החדר בכחול.

אני רוצה לתלות עליו תמונות בשחור - לבן.

אני רוצה שהחום יבוא ממני,  ולא מהקירות. ולא מההורים.

שלכם, שקצת מפחדת להעלות את הפוסט הזה,

טיפקס שחור

אין לי כוח לזה שאני כל הזמן מאכזבת אותו.

אין לי כוח לשנוא את כולם.

אין לי כוח לזה שהיא לא יודעת שהוא יודע שהיא יודעת.

איו לי כוח לזה שאני כל הזמן מושפלת על ידי עצמי.

אין לי כוח לזה שאני כל הזמן מושפלת על ידי כולם.

אין לי כוח לזה שאני כל הזמן חושבת על פילוסופיות.

אין לי כוח לבעיות הנפשיות שלי.

אין לי כוח לבעיות הפיזיות שלי.

אין לי כוח לבעיות.

אין לי כוח לזה שיום האישה פמניסטי לכאורה, שובניסטי באמין.

אין לי כוח לזה שאני כל הזמן מתעצבנת עליו.

אין לי כוח לזה שהוא כל הזמן קצת יותר מושלם ממני.

אין לי כוח לאנשים שמתקשרים כל הזמן.

אין לי כוח לאנשים.

אין לי כוח לאנשים ספציפיים.

אין לי כוח לזה שהיא רוצה אותו, בעקיף, והוא לא רוצה אותה, בישיר.

אין לי כוח להיות במתח אם התקבלתי או לא למחוננים.

אין לי כוח לזה שאני צנועה.

אין לי כוח ללמוד להכשל.

אין לי כוח לא ללמוד ולהצליח.

אין לי כוח לחשוב באיזה גוון אדום לצבוע את השיער.

אין לי כוח להיות חומרנית.

אין לי כוח להתנגדות של אנשים לחומרנות הטבעית של כולנו.

אין לי כוח לזה שאין לי כוח.

שלכם, חסרת כוחות לחלוטין,

טיפקס שחור.

ולפעמים אולי קצת יותר מדי...

הא! יש לי יותר מדי בראש.

בקרוב.

בקרוב.

כבר נהיה לי חם.

-

"הלכת לים, חיכית לי ולא באתי,

כי ראיתי כבר יותר מדי זריחות

צעקת לכוכבים שמעלייך

בואי רוח"

האין זו טעות? הרי בים יש שיקעות. [כן ספיר. תהיות שלך]

וכשהשיר התנגן היום ברדיו, הסבתי את צומת ליבו של אחי לטעות הקטנה הזו.

ואחרי מספר דקות, הוא תהה בקול, אם ייתכן שהים זו הזוגיות שלהם.

והזריחה, הוא מין חלק בנאלי של התחלות בתוך אותה הזוגיות.

והיא צועקת לכוכבים שתבוא הרוח, ותרענן אותם.

-

אתה מושלם. אין שלמות. נכון. הרי אתה אינך יודע מה זה גניקולוג, אתה גבוה, וגם קצת חנון [טיפש]. אבל אתה מושלם.

אתה לא תבין את זה דניאל. אתה לא תבין את מה שהיה ברצוני להסביר לך.

לא תבין את פשר הדמעות.

גם אילו ניסית, ואני יודעת שניסית, לא היית מבין.

לא שזה יותר מדי חכם עבורך. ההפך הוא הנכון. זה טיפשי מדי. זה הזוי מדי. זה חסר תכלית. דבר שאני מוצאת בו הגיון, ואף מספיק עבור דמעות, כמעט שבטוח שהאחרים לא ימצאו.

כששאלת אם זה מפריע לי, עניתי לך שלא.

הלא שזינק משפתי באותו הרגע, היה הלא הכי אמיתי שאי פעם אמרתי, אך נשמע כל כך רוטט, כל כך טיפשי, כאילו הכן מסתתר בתוכו ומת להתפרץ החוצה.

הלא היה אמיתי. זה באמת ובתמים לא מפריע לי.

לא כי אני רוצה לעשות לך טוב. זה פשוט לא מפריע לי. כבר התרגלתי לזה. לעצמי. פחות או יותר.

אנחנו מספיק דומים, כדי להנות זה עם זה, ומספיק שונים כדי להשלים זה את זה.

אני חושבת על הפרידה. כזו אני. לא מסוגלת. תהיה פרידה. וזה מה שהכי כואב לי. אני מפחדת. טוב לי איתך. ואני לא רוצה שזה ייגמר. גם אם זה ייגמר, עבור הטוב ביותר של שנינו, זה עדיין חבל. כי אתה טוב לי.

כששכבנו, בחדר, לא רציתי שתלך. לא עניינה אותי השעה. מבחנתי השעה יכלה להיות 2 לפנות בוקר, בכל זאת, לא רציתי שתעזוב, לא רציתי להפרד מהגוף החובק, משכיבת הכפית שאני כלכך סלדתי ממנה עד הכרתי אותך, מהנשימות בעורף, מהשפתיים המדברות. המוזיקה, של עברי לידר, התנגנה ברקע, וכמעט שהתאימה את עצמה לנאמר ביננו.

ודרך אגב. חשבתי על זה. זו לא מסיכה. זו לא דרך ההגנה. ההגנה שלי זה האושר. זה לקבל את כולם, ולא להקשר לאף אחד [ורק האחת הזו, שאני מעזה להקשר, תעזוב אותי, אבל זה לעניין אחר].

אני לא מסכתית.

יש לי עולם אחד.

אישיות אחת.

אנושית למדי.

שלכם, אמיתית, אוהבת, וחסרת מסיכות,

טיפקס שחור