כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

התנחמתי בעובדה שאי שם בראשון יש לי חברים.

וכשאני בראשון, אין לי עם מה להתנחם.

זה לא שאין חברים, אבל פתאום אני קולטת שהחיבור ההוא זה לא משהו שנמצא בכל פינה,

אני קולטת שהגעגוע שהלם בי כשהיא בדיוק עברה לא היה ארעי, לא היה זמני, לא היא רגע קצר,

אני מצליחה להכניס לראש שלי, שאני באמת צריכה אותה, ושהיא באמת אחת שאני יכולה להזמין אותה לצימר כשיש מקום פנוי, ושאני יכולה ללכת איתה לבית ספר, ולהיות האחת הזו שכיף כל כך לראות בימי שישי, שתבין, ושהיא אחת שאני רואה אותה איתי עוד עשר שנים, ושלא איכפת לי לגור איתה בשותפות למרות האנטיפתיות המשוועת שלי, ושאני לא רק רוצה אותה, לפעמים זה כאילו אני צריכה אותה.

אני לא כותבת קטעים כאלה.

שלכם, צריכה,

טיפקס מיתר

It's my life
It's now or never
I ain't gonna live forever
I just want to live while I'm alive

אני שמחה בשבילך. באמת. אבל אני תוהה אם יכלת לראות כאביי. אני שמה עצמי במקומך, ותוהה אם הייתי שואלת. הייתי שואלת. אז את בסדר, אבל אני איבדתי את טיפת האמונה שלאמא עוד היתה בי. כשרצנו לא רציתי אותה, צעד לפניה, לא ראיתי אותה, קצבי כשלה, נשימותיי כבדות משלה, לא שמעתי אותה. הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו זה אם אני צריכה להיות זהירה יותר, או כנה יותר. ההחלטה שמהיום לא יישמרו יותר היסטוריות במחשב, הבהירה לי מה היתה ההחלטה שלי.

אמרתי לה שנמאס לי לבכות. כי נמאס לי לבכות. זה משגע אותי. הדמעות. כי אין לזה ממש סיבה. טוב יש. אבל זה עובר. for de har mamma sagt. ועל אמא סומכים. עד כמה זה יעיל שזה עובר?

כשאתה ילד אתה אגוסנטרי.

כשאתה מתבגר אתה מתפלל להרגיש אגוסנטרי.

כשאתה מזדקן אתה מודה לאל שכבר עוזבים אותך לנפשך.

אם אני אעלם, בבקשה תרגישו שאני חסרה.

שלכם, שאמא שלה מנסה למצוא נקודות אור קטנות לכך שהילדה שלה לא בדכאון,

טיפקס בדיכאון

הוא אמר שהוא מקנא בי. שולי על מה הוא מקנא, אבל עצם העובדה שהוא מקנא בי, זה, זה העיקר. עצם העובדה שמישהו מקנא בי על משהו נראית לי מגוחכת. זה לא שאין על מה, יש לי קצת מהכל, אבל זה עדיין לא הכל. יש עוד כל כך הרבה אנשים בעולם שאפשר לקנא בהם, ודווקא בי? אני באמת לא שווה אני ההרגשה הזוועתית הזו.

רציתי לסתור לו, שיתעורר. שיבין שהוא מסתכל עלי כשהוא אומר קנאה. עלי. עם השומן, ההתנשאות, הסתימות הרגשית, חסרת הביטחון, פטתית, חסרת היכולת להרגיש שלמה עם עצמי, עצלנית, ואלוהים, למה זה לא נגמר?

רציתי להסביר לו, שהדבר שהוא מקנא בו, זה רק משחק. אני משחקת את היכולת הזו. אני לא באמת מרגישה ככה. זה שאני אומרת שאני עושה הפרדה, זה לא נכון. אני לא יכולה לומר מה נכון, כי אני לא יכולה להשלים עם זה שאני מתאבססת לאנשים.

אני פשוט לא יכולה.

אני טיפקס שחור. וטיפקס שחור לעולם, אבל לעולם לא ישים את עצמו במודע במצב של חולשה.

ולומר למישהו, או להבהיר למישהו שאני חושבת עליו יותר מהרגיל זה מניח אותי במצב של חולשה, כי פתאום אני תלויה בו. ושטיפקס שחור יהיה תלוי במישהו? חה. נראה לכם?

שלכם, שלפי דעתה לא אמור להיות לה שום קשר לקנאה [אלא אם כן היא מקנאה במישהו],

טיפקס קנאי

התחלנו עוד חודש, הא?

בואו נעבור על היומיים האחרונים.

יום שני, היתה לי ארוחת צהרייםארבעערב במקדונלס על חשבון היזמים צעירים. נחמד לי.

מאוחר יותר באותו הערב, בזמן שבנות עלו על שמלות, הלכו לספר לעשות תסרוקת מקצועית, וכנ"ל בנוגע לאיפור, אני יושבת לי כאן מול המחשב ורואה לראשונה את החברה של אחי, מתקלחת, עולה על המכנס, מכפתרת את החולצה הלבנה, קושרת עניבה, שמה כובע, מתאפרת, והופ הופ, יוצאת לדרך.

מיתר למטה, סרוס ורותם לא. מחכים להם, מחכים להם, בינתיים מתברר לי שבניין של סרוס יש 186 בלטות, לא כולל מקלט, ושמיתר נראית כמו אגס עם השמלה הירוקה.

במסיבה, ככל הנראה, היתה תחרות השמלה-הכי-קצרה, והעקב-הכי-גבוה.

לא היייתי היחידה עם כובע, אבל הייתי היחידה עם עניבה [דאמ, אני סקסית].

רקדתי.

Mytar, knows hoe to move it

Adi, knows how to move it

Even Nadav, knows how to move it

And I? Don't know how to move it

אבל למי איכפת? רקדתי כמו מטרופת. סרוסי הזיע כמו חמור. הכובע שלי רוב הערב לא היה עליי. אבל נהניתי. והסטנדאפ היה ענק. [מי צריך ביצים?! לפחות הזין מצדיע לנו בבוקר!].

אני שונאת לעבוד.

אחרי העבודה הלכתי לי לאיטי עם מיתר, גל ושמוליק [אני עדיין לא מאמינה שהיא אמרה לה אתזה], לכיוון הנאפיס הנצחי.

אז מה אם חיכינו שעה בחוץ?!

אז מה אם מיתר סירבה להזמים פתות על חשבוננו?!

אז מה אם יש זבובים בעולם?! [אבל זה באמת לא קשור]

אני נהנתי.

אלון רואה בתפריט צ'יצולינה. "מגישים פה צ'ינצ'ילות?"

גל אומרת משהו בסגנון "בא לי, אבל לא נעים לי לבקש"

מיתר לוקחת את הצלחת של גל, ושמה לה בעזרת המזלג פסטה על הצלחת.

קאסי מסיימת בטלפון - "איפה המזלג שלי לעזאזל?!"

אלון מסתכל בתפריט, רואה משקה "סָטלַה"

חן: "זה סטֵלַה, דביל!"

מיתר מסתכלת על הדף הזה עם השאלון:"איפה?!"

[והכל היה הרבה יותר מצחיק באותו רגע]

שלכם, שבעה ומרוצה,

טיפקס שחור

כמה שעות לפני, נשלח אליי לפלאפון Knocing On Heavens Door, וברגע שחזרתי הביתה והתחלתי לנקות, המערכת ניגנה מהפלאפון את השיר.

אבא נכנס, הסתכל על המערכת.

הסתכל עליי.

הסתכל על המערכת.

הסתכל עליי.

וברגע הבא ראיתי דיסק של בוב דילן נזרק עבורי, וקולו של אבא מאחור "את תאהבי אותו!"

בלית ברירה דחפתי את הדיסק  הישן למקום המאובק שמכניסים בו דיסקים, לחצתי על המשולש בשלט, והתאהבתי.

מהצליל הראשון של הוריקן הבנתי שהוא מצוין.

הוא גאון.

-

הפה שלי נראה כמו ווסת.

אני שונאת דלקות חניכיים, ולרוע מזלי, אני משערת שזכיתי, כמו אמי וסבי, לנטייה לדבר הדוחה הזה.

הדם לא מספיק לזרום לי מהשיניים. זה מתחיל להיות חולני.

אני פשוט רוצה שהם יפסיקו להדהד.

-

א נ י    ב א ר ץ   ב ע ש ו ר   ש ל   ח ל ו ל י ם.

אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אאאההה!!!

[אני אשמח אם לפחות מישו ישמח בשמחתי. ספיר לא נחשבת]

-

ערן, מתאר את שירותי הבצפר [לשעבר, אני חייבת לציין]

"אגם הפיפי והברבורים הרדיואקטביים".

-

וואו. זה נגמר. זהו. תופסים את זה בכלל?

זו היתה הפעם האחרונה שנכנסתי לבצפר ההוא.

הפעם האחרונה שראיתי את אילנה.

פעם אחרונה שהסתובבתי בחוסר מעש-מעש בחצר.

פעם אחרונה שודאי ראיתי כל כך הרבה אנשים.

הייתי יכולה להתחיל לדמוע,

אבל אני יודעת שאני אכיר חדשים.

מוזר לחשוב שאני אחליף אתכם.

-

זה יהיה פוסט ארוך.

מסקנות השבוע, וגמרנו.

1. להשיג קבל פשוט של 2 USB, זה מסובך.
2. למצוא בגד ים במחלקת הגברים, זה לא מפתיע.
3. שתיקות זה לא דבר מביך כשלא חושבים עליהם.
4. גם הפעם האחרונה, לא תמיד אחרונה.
5. אתה ישראלי כאשר יש לך מאוורר.
6. לקוחות ישראלים זה דבר מתסכל.
7. גם בגד שנמצא במחלקת הגברים יכול להיות סקסי.
8. יש אנשים טיפשים בעולם.

שלכם, ששמחה לקבל את האינטרנט בחזרה,

טיפקס שחור

שאני יושבת מדי שיעור משעמם, ומקשקשת על הבלוק הצהוב ולא מחפשת איך לעזאזל מתחמקים מהשיעור הזה, הפוך אותי לדי חנונית מנקודת מבט חיצונית. המוזה שלי במצב רוח טוב לאחרונה. אולי זו הפרידה, אולי זה בלוק הצהוב ש"פילחתי" מהמשרד [זה לא ממש פילוח, והייתי מספרת לכם את הסיפור המלא, אבל הוא ארוך וחסר משמעות], שהפך למין תעשיית כתיבה בלתי פוסקת, שהמוזה פשוט חוגגת עליה.

השיעורים מתחילים להריאות חסרי תכלית בעיני. אין בשביל מה ללמוד. למרות שגם אם היה, זה לא היה משנה. אולי פשוט אזל הדלק. אין כבר רגשות.

עצם העובדה שאני נוסעת לעבודה עברית יום חמישי, סתמית.

עצם העובדה שאני מעלה הצגה יום שישי, חברת משמעות.

המעבר, של מיתר, נראה כל כך רחוק, עד כדי כך שהוא אפילו לא שווה את צומת הלב שלי.

הטיסה לשוודיה, בסוף החודש הזה, לבד, שטותית.

עוד מעט זה ייפול עלי.

כדאי שאני אתחיל להרגיש. לא חושבים?

אני אוהבת לרכב, כמעט כפי שאני אוהבת לשחות. אלו הרגעים היחידים שאין לי זמן לחשוב בהם. בין שוט לישיבה, בין שאיפה לצלילה כל מה שיש זו רק הספירה. העוצמה. ההתמכרות. הכל קורה, וחוסר התרכזות לא בא בחשבון. אין זמן - דירבון, עמידה, קפיצה - לשטויות, אי אפשר לחשוב על האובססיות להן פיללתי, ולבסוף מכות בי בחוסר רצון. אין זמן לאהבות נכזבות - צלילה, הגעה לקצה, עוברים לחטירה - שכבר ממזמן עבר זמנם - קאנטר, מרפקים ישרים, עקבים למטה, לשמור על קצב - אין זמן להבין מה יש, מה פספסתי, להתחרטויות, לכמה שאני שונאת התחרטויות - העיניים בפתוחות בכלור הופכות לצריבה, שאני מאמנת לסגור-

מעבר להליכה, עצירה, הרגליים יוצאות מהארכובות, ובגלישה קצרה, הרגליים שוב על האדמה.

עצירה בקצה, המים מתקלפים מהגוף, אשר מתכסה במגבת, הרגליים שוב יציבות.

צריך לחזור לחשוב.

אתמול רכבתי. אחח. התענוג. כבר מהרגע שאני עולה על הסוס, אני כמעט שנמסה מהאושר שמציף אותי, מהרגע הזה, של להפוך להיות חלק ממנו. מהסוס. מהעוצמה. החימום נראה ארוך כל כך לפני הקאנטר, אני מתחילה כמעט שלהתגעגע לתחושה הזו, שאתה מרגיש כל כך יציב בו, כל כך שקוע וקופצני בו זמנית. והקפיצות, הה.. הקפיצות שבהם אתה הופך להיות חלק מהסוס, חלק מהדהירה שלפני, חלק מההכנה, חלק מהאוויר שאותו אתה מפלח בזינוק עוצמתי, חלק מהזינוק מעל המכשול, חלק מהנחיתה.

אני לא מבינה את זה. באמת שלא.

אתם לא שטחיים. זה הדבר האחרון שאני אוכל להגיד עליכם אי פעם.

אבל אתם מפתיעים אותי כמעט כל פעם מחדש.

אני... ההערכה שלי אליכם.

האמונה שלי בכם.

נמאס לי לשמוע שאתם חושבים שאני חופרת.

נמאס לי.

כן. אני חופרת.

נמאס לי לשמוע שאני חופרת כשאני מדברת על עקרונות.

נמאס לי לשמוע שאני חופרת, כשאתם אלה ש...

זהו. מאסתי מלשכנע אתכם.

זה לא יעזור. אני מנסה לשכנע את עצמי להאמין, שאם תמשיכו בדיעה שלכם, משהו רע יקרה. נו, קרמה.

אבל איזה דבר רע יכול לנבוע מזה?

אתם מוצאים פתרון להרג, בדרך הכי טפשית שיכולה להיות.

אתם מוצאים את הדבר הנוראי ביותר שקרה לפי דעתי על פני כדור הארץ הזה כ"חופר".

אתם...

גם מהמילה הזו ספגתי כבר די. מעולם לא אהבתי אותה. את המשמעות. את הדרך בה היא מוצגת.

מצאנו דרך מהירה יותר לתאר אדם שמדבר הרבה, בלי לחפור.

יאי.

שלכם, חופרת, ובאמת שזה מעניין את ה***,

טיפקס שחור

כלכך הרבה תסכול בימים האחרונים.

ספק שלי, ספק של אחרים.

בכיתי אתמול. גם במהלך השיחה.

בכיתי מרוב אושר,

בכיתי מרוב תסכול.

בשלב מסוים לומדים לבכות בשקט.

אחרי שנים שאי אפשר להזיל דמעה כי אמא נכנסת לבדוק, הבנתי איך בוכים בשקט.

אתמול אמא נכנסה להגיד לי לילה טוב, אחרי שבכיתי. עצמתי עיני, וכיביתי את האור.

לא רציתי לדבר איתה.

בזמן האחרון אני בכלל לא רוצה להיות בבית.

הוא מבולגן מדי.

הכל מבולגן.

הסיבה היחידה שאני לא עושה את מה שהלב מורה לי, זה בגלל שאני אנושית מדי. אני לא מסוגלת לעשות את זה.

לקח לי קצת זמן [ועדיין לוקח] להבין שאני לא לבד פה. וגם אם ארצה, אני עדיין לא לבד.

נמאס לי להיות אנושית.

למרות הצבעים החמים שעל הקירות, ולמרות ההורים החמים, בבית שוררת אווירה קרה.

אני רוצה לצבוע את החדר בכחול.

אני רוצה לתלות עליו תמונות בשחור - לבן.

אני רוצה שהחום יבוא ממני,  ולא מהקירות. ולא מההורים.

שלכם, שקצת מפחדת להעלות את הפוסט הזה,

טיפקס שחור

בא לי צ'יזברגר ><

אני רעב

תודה

תסלחו לו על זה, הוא משתמש בצרפתית ואנגלית, רוב חייו.

שלכם, בעלת חבר טיפש ורעב,

טיפקס שחור

ויוצאים לדרך.

מחכים, יושבים, נרדמים, מתעוררים, יוצאים, הולכים, צוחקים על הראש של סרוסי, של ליאל, ומשלבים פרעושים וכינים בדרך, מחליקים, אוכלים, חוזרים, נוסעים, המזגן מתקלקל, יורדים, מחכים, עולים, נוסעים לתל חי, מגלים מוזיקה חדשה, אוכלים, מגיעים, אוכלים, מחכים, נכנסים, אוכלים, מתארגנים, מסבירים שלא, אין איפור, אין בגדים, אין עגילים, אין נעליים שתואמות לבגדים שלך, וראבק! זה כולה חדר אוכל, רואים תור, מים במנה חמה, חוזרים לחדר, אוכלים, רואים חדשות, לא הולכים לדיסקו, מנסים להרדם, אוכלים, בנים מוזמנים לחדר, חלק מסרבים, חלק מסכימים, בסוף המסכימים עוברים, אוכלים, מתעוררים, מתארגנים, הולכים לחדר אוכל, אוכלים, יוצאים, נוסעים, מגיעים, אוכלים, הולכים, אוכלים, הולכים, מגיעים, נוסעים, אוכלים, נוסעים, נוסעים, מגיעים, אוכלים, רואים נשרים, נהנים, חוזרים, עייפים, מותשים.

הממ.

במילה אחת - אוכל. פחות או יותר.

הטיול השנתי שלנו.

יום למחרת, מתעוררת, מסדרת לעצמי תחפושת של הודית, גם ככה חרשתי את הדוסית הזו מכל כיוון, היה דווקא נחמד.

מגיעה לבית הספר, פתיחה של טארוט למיתר.

היא מספרת לי. שזהו.

הטארוט, מתברר, הלך חזק.

ואחרי שכל מי שהספיק יצא, מרוצה או לא, עידו הגיע. היה נחמד לראות אותו. דיברנו קצת, צחקנו. חזרתי הביתה.

התארגנתי קצת, והופ, אני בדרך לדניאל.

הוא מחכה בתחנה, יפה כמו תמיד, שוכב על הספסל, לא יכולה שלא לצחוק.

כשאני מתחילה ללכת לכיוון ביתו, הוא שואל אותי "לבית?" "למה לא? יש לך תוכניות אחרות?" והיד שחובקת אותי, מסובבת אותי לכיוון השני, לטיילת. הולכים קצת. אני מתלהבת מהטבעת שלו, שמתחלקתי ל2, ובהגיענו לחוף, למדרגות, הוא מספר לי, שאת הטבעת קנה לפני כחמישה חודשים, ושהוא אף פעם לא ענד אותה קודם, ועכשיו הוא עונד, מכיוון שהוא מתחלק ל2. לא יכולה שלא לנשק אותו, וחצי טבעת עוברת אלי.

יושבים על ספסל מול הים. אותי זה לא מספק, אני רוצה להרגיש את החול על הרגליים. בקפצוצים קלים אני מקפצת למטה, כדי שלא יכאב יותר מדי, והוא צוחק.

חולצת נעליים, פשוטת גרביים, מרגישה את החול בין אצבעותיי. חבוקה בין זרועותיו, והמים מפכפכים על רגליי, ההרגשה היא פחות או יותר... חלומית...

כשעולים למעלה, שטופת רגליים ונעולת נעליים, פונים אלינו כמה דוסים קטנים, מבני עקיבא, הם צריכים חתימות צבע. אני ודניאל הקרבנו את אצבעותינו הנקיות, וחתמנו בכתם ירוק. עם הצבע שנותר על האצבע, קיפצתי לעמוד והתחלתי לכתוב שG, ו 3> ו לD לא היה לי יותר, אז דניאל השלים עם הצבע שלו. ולא צילמנו.

משם לבית קפה.

ומשם לקיוסק [נסטי + גרעינים מלוחים בחמש שקל, אחי].

יושבים קצת על הדשא, בטיילת. צוחקים.

היונים רוצות גם.

נתנו לנם גרעינים.

פתיחה בטארוט.

היה כיף.

כל כך כל כך כיף.

אניאוהבתאותך.

שלכם, שמעולם לא הייתה שמחה יותר להיות בעלת חצי טבעת,

טיפקס שחור.

כבר נהיה לי חם.

-

"הלכת לים, חיכית לי ולא באתי,

כי ראיתי כבר יותר מדי זריחות

צעקת לכוכבים שמעלייך

בואי רוח"

האין זו טעות? הרי בים יש שיקעות. [כן ספיר. תהיות שלך]

וכשהשיר התנגן היום ברדיו, הסבתי את צומת ליבו של אחי לטעות הקטנה הזו.

ואחרי מספר דקות, הוא תהה בקול, אם ייתכן שהים זו הזוגיות שלהם.

והזריחה, הוא מין חלק בנאלי של התחלות בתוך אותה הזוגיות.

והיא צועקת לכוכבים שתבוא הרוח, ותרענן אותם.

-

אתה מושלם. אין שלמות. נכון. הרי אתה אינך יודע מה זה גניקולוג, אתה גבוה, וגם קצת חנון [טיפש]. אבל אתה מושלם.

אתה לא תבין את זה דניאל. אתה לא תבין את מה שהיה ברצוני להסביר לך.

לא תבין את פשר הדמעות.

גם אילו ניסית, ואני יודעת שניסית, לא היית מבין.

לא שזה יותר מדי חכם עבורך. ההפך הוא הנכון. זה טיפשי מדי. זה הזוי מדי. זה חסר תכלית. דבר שאני מוצאת בו הגיון, ואף מספיק עבור דמעות, כמעט שבטוח שהאחרים לא ימצאו.

כששאלת אם זה מפריע לי, עניתי לך שלא.

הלא שזינק משפתי באותו הרגע, היה הלא הכי אמיתי שאי פעם אמרתי, אך נשמע כל כך רוטט, כל כך טיפשי, כאילו הכן מסתתר בתוכו ומת להתפרץ החוצה.

הלא היה אמיתי. זה באמת ובתמים לא מפריע לי.

לא כי אני רוצה לעשות לך טוב. זה פשוט לא מפריע לי. כבר התרגלתי לזה. לעצמי. פחות או יותר.

אנחנו מספיק דומים, כדי להנות זה עם זה, ומספיק שונים כדי להשלים זה את זה.

אני חושבת על הפרידה. כזו אני. לא מסוגלת. תהיה פרידה. וזה מה שהכי כואב לי. אני מפחדת. טוב לי איתך. ואני לא רוצה שזה ייגמר. גם אם זה ייגמר, עבור הטוב ביותר של שנינו, זה עדיין חבל. כי אתה טוב לי.

כששכבנו, בחדר, לא רציתי שתלך. לא עניינה אותי השעה. מבחנתי השעה יכלה להיות 2 לפנות בוקר, בכל זאת, לא רציתי שתעזוב, לא רציתי להפרד מהגוף החובק, משכיבת הכפית שאני כלכך סלדתי ממנה עד הכרתי אותך, מהנשימות בעורף, מהשפתיים המדברות. המוזיקה, של עברי לידר, התנגנה ברקע, וכמעט שהתאימה את עצמה לנאמר ביננו.

ודרך אגב. חשבתי על זה. זו לא מסיכה. זו לא דרך ההגנה. ההגנה שלי זה האושר. זה לקבל את כולם, ולא להקשר לאף אחד [ורק האחת הזו, שאני מעזה להקשר, תעזוב אותי, אבל זה לעניין אחר].

אני לא מסכתית.

יש לי עולם אחד.

אישיות אחת.

אנושית למדי.

שלכם, אמיתית, אוהבת, וחסרת מסיכות,

טיפקס שחור

פוסטתמונות. ארוך במיוחד.

-נמחק-

שלכם, טיפקס שחור,

שהייתה בחרמון ממש מזמן, ורק עכשיו נזכרה להעלות תמונות.

ממש לנגד עיני?

משתנה איתי.

היא לא יודעת.

-

סיימנו את הספר המחזור המזויין הזה. אהעה! אין לי כוח.

-

הייתי היום אצל דניאלוש =] () היה כל כך נחמד.

כל כך כל כך כל כך נחמד!

מיתר נפגשה עם נאני.

יש שידוך? בינתיים לא.

עובדים על זה

-

32445

זוכרים?

-

אני שונאת שונאת.

ואוהבת אוהבת.

שונאת אותך, דניאל. שונאת את הדרך הזאת שאתה נראה כל כך מושלם, שזה מרגיש קצת לא פייר, שאני לא מוכיחה לך באותה הדרך אני הרגשתי אליך.

ואוהבת אותך, דניאל יקירי. אוהבת את ההרגשה, ההתרגשות, החיוך, וכל שאר הדברים שמודיעים לנפשי שיש לי עוד פגישה מיוחלת איתך. אוהבת את הקטעים הקטנים והכל כך חמודים שלך, שיכולים להקפיץ אותי לשמיים מרוב אושר.

שלכם, טיפקס שחור,

שמקווה למצוא למיתר שידוך.

אני מרחמת עליה, על חוסר התקשורת במשפחה שלה.

אני מרחמת על ספיר, על זה שלפעמים זה נראה שהיא לא מבינה כמה שהיא באמת שווה.

אני מרחמת עליה, על כמה שהיא חלשה, ועל כמה שהיא נראית מזויפת.

אני מרחמת עלי, על זה שהדברים הכי מדכאים, זה הדברים שהכי משמחים אותי.

ועל זה שאני כל כך... אני.

וכמה שאתם צריכים להודות שאני כותבת עליו רק שורה אחת בפוסט [ואולי יותר], כי הוא החזיר לי את המוזה ברמות.

-

נהיה פה ממש בית ****, הא?

אמרתי לו שיש לי חבר.

אמרתי.

אז למה לעזאזל מוסיפים אותי אנשים זרים?

-נמחק-

שאם תראו אותי בורחת אל תרדפו אחריי.

אל תעצרו אותי.

אל תנסו לתקן אותי.

תנו לברוח אל החופש.

ואל תנסו למנוע בעדי.

תנו לי לחוות על בשרי את הכאב והתענוג שבבידוד.

תנו לי להרגיש את שיכרון החושים שאתה מרגיש כאשר אתה חופשי.

אפילו רק לחשוב עליך עושה לי טוב.

בעצם אני כן.

-

פרו.

ייפי יאי.

-

מעולם לא הייתי מאושרת יותר.

דניאל.

חנון שלי.

-

מה זה תמצית לקטע?

-

אני יודעת שאני חורשת סמיילים.

זדיינו.

תנו להתלהב.

-

אני פשוט לא יכולה לתאר את ההרגשה שעוברת בי מתוך מחשבה עליך.

לא יכולה להסביר במילים את הרעד מלחשוב על העיניים שלך.

לא יכולה להוציא על דף את התחושה הזאת שאני חושבת על השפתיים שלך.

אני כל כך כל כך פטתית.

ואני כל כך כל כך מפחדת להשתמש במילה אהבה, מתוך ידיעה שאני בת 14, ושאני לא יודעת כלום על אהבה, אבל בכל זאת חושדת שזו ההרגשה שלי אליך.

[אני באמת חייבת לציין שזה מוגדש לדניאל?]

-

יש לי את כל הסיבות להיות מדוכאת, אבל בכל זאת אני שמחה.

[למרות שאפעם לא ממש ראיתי בזה לב...:]

3>

But I didn't want you to take.

יש בזה משהו. אבל כל כך הרבה מעבר למה שאתם אי פעם מסוגלים לנסות להבין.

או לאהוב.

-

זה מרגיש. רק מרגיש.

אם זה מרגיש נכון או שגוי, זה כבר מעבר לתודעה שלי.

אבל זה מרגיש.

-

אל תטען.

אל.

עוד מעט זה ייפסק.

ואתה לא תבין מאיפה זה נחת לך.

והסבל וההלם שלך, יהיו העונג הקטן שלי.

והאובססיה הפיצפונת שהתפתחה אליך, תתמוגג לה באוויר העולם.

ופתאום, ואולי לראשונה בחיי, אחשוק לראות אותך בוכה. וסובל. [למרות שאני יכולה לגרום לך לא מעט סבל, אבל אני רחמנית לאחרונה, או שמה רחמנית אליך].

-

אם היה לי האומץ.

אם רק היה לי האומץ.

It is all about to SMILE

זה היה כלכך כלכך הזוי. ומצחיק. מי היה מאמין, שזה מה שאני אמצא שם ><

אוי.

ההלם והצחוק התערבבו.

זה בטח השני.

הוא כלכך תיפש.

אינלי כוח אליו כבר.

היה לי פעם כיף איתו.

אמנם בעקבות האירועים האחרונים...

-

פמפמ...

הוא רוקד!!:

>/-(:

>\-(:

-

סורי.

אז מה?

-

היה כלכך מגניב.

-נמחק-

אחוות הג'ינס, הא?

[אם אני לא טועה [ואני לא טועה]- מקסים, נדב, אתי, צור]

צור. וויג'י. =]].

ואל תשכחו אנשים.

Peace&Love

לא יודעת למה. אבל אני אוהבת אותך, אבל מעניין לי את ה*******[מספר בלתי מוגבל של כוכביות, כדי שתוכלו למלא כל איבר שעולה לראשכם]. זה לא שמעולם לא עניינת אותי. תמיד אהבתי אותך, אהבת אחים, וכך גם שנאתי אותך, שנאת אחים. אבל עכשיו אני מבינה, שלא משנה כמה אהבתי אותך, וכמה נתתי לך ממני אני לעולם לא אקבל בחזרה.

-

הולכת.

נעצרת.

בולמת, יותר נכון.

אני אעצור כאן. טוב לי כאן. ממש כאן.

Muse ברקע.

פגישה עתידית עם דניאל.

ניתוק קשר עם כל ה32245 המעפן הזה.

טוב לי ממש כאן.

-

I want the peace and the joy in your mind

Give me the peace and joy in your mind

-

אנשים מוזרים באמצע הדרך

אנשים מוזרים מאוד.

אנשים בלי מוזריות הם מוזרים