כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

אני לא חושבת שזה מצדיק לסיים עם ההליכון.

יום חמישי. לקראת ערב. יוצאת (נכנסת?) לרוץ על ההליכון במכון כושר. לקחתי איתי את הספר שאני קוראת, כי בשורה התחתונה משעמם שם.

עולה ומתחילה לרוץ. הבחור שלידי (20+?) מציץ על הספר הפשוט ומגחך.

אני מסבירה לו שחייבים ללמוד, ואני בין כה וכה אוהבת לקרוא.

וחוץ מהפס על ההליכון, מתחילה גם שיחה להתגלגל. מסתבר שהוא בכלל בגילי, ושהוא פשוט מתעצל להתגלח.

מפה לשם, כמו שאומרים, קרה מה שקרה, והתחלנו לדבר דת (שיט!).

הוא דתי. מאוד. וכדי להסיר דאגה מלבכם, הוא לא מהאלה שחוזרים בשאלה אחרי זמן קצר, הוא כבר שש שנים בקטע (ולא, זה לא היה רלוונטי לשיחה).

"אני מאמינה במדע" אני אומרת (לגמרי תחת הכותרת של "משפטים שלא אומרים לדתי עם ראש נעול").

הוא צוחק.

"המפץ הגדול הוא די סביר"

הוא צוחק.

"המדע לא שולל את התנ"ך"

"אז הנה עוד הוכחה שהתנ"ך הגיוני".

אז אני לא שונאת דוסים באשר הם. אני לא נוטה לשנוא אנשים.

אני שונאת אנשים עם ראש סגור. כאלה שחושבים שהם צודקים ולא מוכנים להרחיב אופקים.

כן, אותם אני שונאת.

צריך להרוג אותם, וזהו זה.

אל תתרגלו,

טיפקס שחור

ואני מאמינה בשלום.

אני מאמינה שמצב רוח זה דבר פנימי, ואף אחד לא יכול באמת להשפיע עליו יותר מהאדם עצמו.

אני חושבת שההנאות הגדולות ביותר של החיים הם להשתין כשממש חייבים, לאכול אוכל טוב כשממש רעבים, ושוקולד.

אני לא מאמינה ביהדות, בנצרות, באיסלאם, או בכל דת אחרת.

ואני לא אתאיסטית.

אני חושבת שאנשים גזענים, הומופובים, נאצים, וכל שאר שונאי החינם, זה האנשים היחידים שאני אשנא לפני שאני אכיר.

אני מאמינה באופטימיזם כדרך חיים נעלה, והפתרון האמיתי לחיים טובים.

אני חושבת שמוזיקה שהיא באמת טובה, היא תרופה לכל דבר.

אני חושבת את אותו דבר על שוקולד.

אני משוכנעת שכל אחד הוא קצת מזוכיסט וקצת סדיסט, אבל יותר מהנורמלי.

הכתיבה, עבורי היא פיתרון לכל דבר.

אני יודעת שלכל אדם יש את התשוקה שלו שעבורו היא פתרון לכל דבר.

אני חושבת שאובססיה זה לא טוב, אבל בלתי נמנע.

אני סבורה כי חומרנות זה דבר טבעי בימינו, אבל זה הופך להיות שלילי רק כאשר היא משתלטת עליך.

אני מאמינה שכולם מסוגלים לאהוב את כולם, רק בתנאי שלא נהיה עם אלה שאנחנו פחות אוהבים.

אני משוכנעת שאף בן אדם לא נולד רע, זה רק החיים שהפכו אותו לכאלה.

אני תוהה מדי פעם, אם יש שאלה שהתשובה לה היא החיים.

אני גרועה בויכוחים, אבל מקפידה להתווכח כדי לשמוע דעות אחרים, ולנסות להשפיע על אחרים.

אני מאמינה שיום אחד הנקבות ימצאו דרך לייצר זרע, והזכרים ייכחדו מעל פני העולם.

אני מקווה, עמוק בלב, שיום אחד, כולנו נשנא אנשים רק לפי האישיות שלהם, ולא לפי שום דבר אחר.

שלום, אני גילה,

ואני עדיין מאמינה בשלום.

מעולם לא הייתי מנחש עם מי יהיה הקפה האחרון שלי. ישבנו שם. הוא די מצחיק, אמר שהוא מרגיש שהוא מכהן בתפקידו כבר כמה אלפי שנים וצחק צחוק מלא, מגלגל וחסר שיניים. הכרס טפחה עם השנים, ושיערו שפעם היה שופע וארוך, הדלדל, וכיום, את רוב פדחתו מכסה הקרחת האופיינית לגילו.

"אני לא יודע מה אמרו לך, ילד" ילד? אני? את מיטב שנותי עברתי, וילד, אני כבר ממזמן לא "אבל אני לא איזה אל נצחי."

חייכתי, "מעולם לא חשבתי כך, האין זה ברור לכל?"

"מתברר שלא, ילד" אמר וצחק שוב.

"היכן איבדת את שיניך? למה אינך מחזיר אותם אליך שוב?"

הוא לגם לגימה ארוכה וחמה מהקפה. אני יודע מה הסיבה שאיבד את שיניוי, האין זה ברור לכל?

"אני יודע מה אתה חושב, ילד, שנשברו לי כמה שיניים במלחמות הרבות והקרבות האין סופיים בהם נלחמתי, אבל אם באמת הייתי נפגע בהם, אתה חושב שהייתי יושב איתך כיום? האמת שפשוט לא השתמשתי מספיק בחוט דנטלי. לא מגיע לי שיניים חדשות."

צחקתי.

"ומה איתך? היכן איבדת אתה את שיניך?" שאל. "עם הגיל. אני כבר לא ילד."

כרסו רעדה מרוב צחוק. אפילו הרמתי את הקפה שלי, שלא ייפול מהושלחן.

"והכרס? לאן נעלם מכון הכושר"

"אלוהי! כל כך רע היה לי שם, למזלי, יום אחד, פשוט שכחתי את הדרך!" הוא אמר במבט תמים וקרץ לי קריצה שובבה.

חייכתי אליו "ההומור, כמו יין, משתבח עם השנים"

"נתחיל ביזנס?" אמר, כאילו הבחין כי המחמאה הינה מאולצת, ונפגע.

"אתה תזכה לכמעט חיי נצח, תחליף אותי לזמן לא מוגבל, עד שתתעייף ותמצא לך מחליף. את העניינים הקשים כבר סידרתי. בני ישראל בארץ, והבאתי להם את בר רפאלי. המשיח יבוא לא כשכולם יחזרו בתשובה, אלא שכולם יודו בקיומו של אולהים. השחתויות, החמסינים ודנה אינטרנשיונל הם עונשים קולקטיביים לכל אלה שלא מקיימים שבועות. יום כיפור - תקופה עמוסה. אני בדרך כלל סולח לכולם. פעם בשבוע, בימי רביעי עושים מינויים ללידות ומוות. זה הסוף."

אני די גאה בקטע הזה. כתבתי אותו בשיעור ערבית.

את המשפט הזה שמעתי מפי בת 14, דתייה.

ברגע שהמשפט הזה יצא מפיה, ועוד מספר משפטים ב"נאום" הקטן שלה, תהיתי לרגע, האם זוהי באמת דעתה? האם באמת יש בכוונתה, על פי דבריה, להמשיך ב"דרך הישר", או שמה, "דרך הישר" זה חלק משטיפת המוח שעברה?

לפעמים אני מקנאה בדתיים.

כי הרי, לפי משפטה, יש לי נשמה של אור בקצה הלב, והיא כבר מצאה את שלה.

כל לבה מוצף בנשמת האור שלה.

אני מקנאה בדתיים, על הכוח הזה, להיות שמחים בחסדו של אל, דמיוני.

כמובן שבאותה מידה אני מרחמת על דתיים, על הפחד הזה להתלות בעצמם. על הפחד שלהם לא להאמין בעצמם. אלא רק בחסדו של אל, דמיוני.

שלכם. מלאת תקווה שתבינו,

טיפקס שחור.