כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

לראשונה [24.1.09]

כי בין האור לשחור נמצא מבטך.

והאור לא תראי, ומהשחור לא תראי.

עינייך אפלות ופולחות הן רוגע, אך מבטך כה מואר, אראך מהלילה.

את אינך מסתכלת, דוממת.

שותקת בעינייך, קוסמת בשפתייך.

התראי אותי?

כי בין השחור לאור נמצא מבטך.

ומהשחור תראי, ואת האור לא תראי.

ולאן יופנו כעת מבטייך, אם אינך מסתכלת, דוממת?

משותקת בעינייך, קוסמת בשפתייך.

ראי אותי.

אני חייבת תודה ענקית על המוזה לשיר הזה, שנלקחת מבלוגה של קובית קֶרַח, בפוסט הצילומים המשגע. [אין שום קשר לאדם, אלא רק לתמונה].

[הו, מיתר, אנא אל תרצחי אותי בדם קר על כך שגזלתי ממך תמונה זו ללא רשות.]

שלכם, חזרה לכתוב באופן רשמי,

טיפקס כתבן.

אך את שמה לא תדע,

תזכור רק חיוך מעורפל בראשך,

וגוף הנחשף משמלתה הקצרה,

ואיפור המרוח, מקצה עינה.

ימים יעברו,

אך את עיניה לא תראה,

בראשך ייוותר רק מבטה הנאה,

תזכור רק צליל קולה התמה,

למשמע שפיתך הנעות בצליל רפה.

עונות יחלפו,

אך אותה לא תזכור,

תזכור רק לילה שחלף כה קסום,

בראשך יוותר רק תחושת המכאוב,

שנוצרה לה לפתע כמכה בחלום.

הסר מבטך. מבט זה אינו רצוי בגופי.

איני רוצה לחוש מבטך צורב בי, רואה אותי, הינך מביך אותי. אני איני ענוגה כפי שמשקרות שפתיך. נעל את פיך לכל לחישות האהבה כי פולחות הן אוויר בדרכם אליי. אוויר טהור, נטול שקרים ודברי זימה, האוויר היחיד שאני יכולה להאחז בו לנישמתי, שעוד לא נטמאה. גם את ידיך קשור לצידך, כי ליטופך הפכו כואבות. את רכות ידיך איבדת עם רכות ונכונות מילותיך.

כל תשוקתי אליך

אבדה לה

במכה.

ואל תגידו שלא.

ליאור D:

בין מציאות לדמיון מונח פאזל לא גמור.

אי שם, בין הפסטורליות המורכבת של הפאזל, לפשטות של המציאות.

אי שם, איפה שהשביל מתחיל, אך לא נגמר, לראש שקודח בין פיסה לפיסה.

אי שם, בין הציפור העפה ללא מטרה, לרצון להרכיב את המשכה, או לעוף איתה.

אי שם, בין הספסל עם הזוג החובק זגותו הלא מורכבת, לחתיכה של חיוך.

אי שם, בין רומנטיקה מקובעת, לנשיקה מהירה.

אי שם, בין גן שלא יידע עונות השנה, לעונות הלב.

אי שם, בין המציאות לדמיון, אני אוהבת אותך.

קצרצר, אני יודעת, אבל אחד הטובים.

על הכל. על איך שאני מבינה את עצמי פתאום, וכל מה שאני עושה כל כך ברור, ואיך האחד נובע מהשני, והכל יוצר רשת מסודרת שאפשר לתאר בטבלת זרימה נוחה לשינון. ואני גם יכולה להסביר לכם הכל, ואיך זה תורם לי לחיים שלי, בין אם אני אוהבת את זה ובין אם לא, ובין אם את תבינו את זה ובין לי אם לא, זה ברור כל כך.

אבל אני מתביישת.

ונ.ב, אפילו כשרע קצת, טוב לי. גם כשרע.

שלכם, מובנת,

טיפקס ביישן

אני אוהבת לצלם, אני טובה בזה, אני גאה בעצמי, והתמונה פה למעלה בדרך כלל יותר טובה בלי העריכה של ישרא, אבל היא יפה בכל מקרה.

חיפושיות :)

אני בקטע של פירסום טיוטות. זו אחת היפות, שנכתבה לראשונה ב3.8.2009, ועדיין נותרה יתומה מסיום.

אם תסתובב, התוכל לזהות פניה?

בין המון סואן, התוכל לראות את יופיה המשווע כל כך לעיני האחרים, אך הכל כך לוחש בעבורך?

אתה בספק.

אתה חושב כל הזמן, שיש לה משמעות חזקה ועצומה עבורך. אתה הרי אוהב אותה. נכון? איך אפשר שלא?

הרי אתה לא יכול שלהוריד מגופה הקסום את מבטך.

אתה נאלץ כמעט שלקלף את מבטך משערה הגולש על כתפיה.

וכשאתם ביחד, אתם הרי הופכים אחד! שני אנשים שבעזרת המגע הפשוט והרגוע ביותר, יכולים להסחף לעולם אחר, הרי חייב להיות בינכם משהו מיוחד. הלא כן?

היא חסרה לך שאתה לא איתה!

אתה תמיד חושק במגעה, בשפתיה הלוחשות, באף המתקווץ בחיוך. האף מתקווץ בחיוך?

ולפתע אתה בכלל מבין, שאינך יודע כיצד היא נראית.

עולמך מתהפך ומתערפל בעוד אתה עסוק במעין ניסיון קלוש לשחזר את תווי פניה.

והם חוזרים, אבל אתה לא מצליח לחבר אותם לפרצוף.

קטעים קטעים מפניה צפים בראשך.

ואם היא תתקשר עכשיו? אם שמך יקרא ברחוב, התוכל לזהות קולה?

התוכל לזהות את ניגונה העדין בקריאת שמך? האם קולה מנגן בדרך כלל שהיא קוראת בקולך?

קולות של נשים שונות ורבות מחייך ששמעת מנגנות שמך בין שפתיהן חוזרות בך בין רגע.

ואתה מנסה לחבר את קולה לפניה, אך אינך יודע פניה!

הקנאה כואבת בין רגליי

עשו אותך כבר לפני

את יותר יפה כשאת לא נאמנה אלי,

כי הקנאה כואבת, וזה קשה

עושים אותך ברגע זה

[יוני בלוך, הקנאה]

עובדה שאני עדיין פה.

אני פה באיזור, מסתובבת, מתרועעת, קיימת. אתם תראו אותי, כי אני פה, וסטנדרטית להחריד. אמא אומרת שאני אפֵלה, היא אומרת שאני דיכאונית.

אני לא.

דיכאוניים הם מתוסבכים ואני לא מתוסבכת הרי מעטים הם המתוסבכים ולא אחמיא לעצמי עד כדי כך.

אז אני פה, ואני לא בורחת.

אבל אולי, אם תחפשו מספיק טוב, תראו שאני פה, רק פיזית. הגוף שלי לא בורח, אבל המחשבות שלי הרחק מכאן. המחשבות שלי כבר עברו את גיל 18, כבר עברו את הרגע שאני לא גרה פה, בבית משלי, אי שם בתל אביב, או משהו כזה, ואני חיה.

וזה נשמע כל כך טוב, המושג הזה, חיה.

שלכם, חושקת לחיות,

טיפקס חיה מתה

אני

או אתם.

היום

או מחר.

50 עמודים

או 30.

כאבי גב

או בחילות.

הוא

או הוא.

43

או 43.

שלכם, ריקנית,

טיפקס שחור

היה פה? אחד הטובים.