כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

זה שכולן אותו הדבר.

במהלך על תשעת שנתיי [בפתח העשירית], נתקלתי באופן שבו יצא לי לנהל איתן שיחה, שלוש יועצות. ולכולן יש בדיוק את האותו הקול, ובדיוק את אותו החיוך שגורם לי לרצות לבעוט בבן אדם או שניים [מעניין אם החיוך הזה הוא איזה תנאי התקבלות ללימודים. שווה בדיקה].

הראשונה, ענת, היועצת בחטיבת הביניים בה למדתי. ניגשתי אליה כשלראשונה חוויתי בחיי את מה שאני מזהה כיום כדכאון, אני עדיין סבורה שעוד לא חוויתי אחד כזה אמיתי, אבל בגיל ההוא, ההרגשה של לקום בבוקר ולחשוב שאין שום דבר שיעשה אותי באמת שמחה, מצאתי כנורא מדכא, זר, תחושה שלא תואמת את תפיסת עולמי האופטימית. בכתה ח' נפגשתי איתה פעם בשבוע. אני חייבת לציין שהיא עזרה לי מאוד. ואמנם, הפעם הראשונה כשהמתנתי מחוץ למשרדה, ישבה שם נערה נוספת בשכבתי. "אם תגידי מה יש לך, אני אגיד מה יש לי" המחשבה על לומר "אני נורא עצובה לאחרונה, יש לי חשק עז למות" נראתה לי כבדה מדי, אז מלמלתי משהו כמו "לא משנה", בתקווה שתרפה ממני "לי יש כאבים ביד" היא אמרה, ומיהרה לאחוז בפרק כף ידה הימנית, "אני לא יכולה לכתוב. מה יש לך?". ברגע שהיא אמרה את זה הרגשתי מגוחכת, האם אלו העניינים בהם היועצת מטפלת? בכאבים בפרקי כף היד?

לא זכור לי איך יצאתי מזה, או למה לא קמתי וברחתי, אבל זכור לי שהתיישבתי במשרדה. "כן?" היא שאלה במעין קול מתקתק עדין ושברירי, שגרם לי לרחם על ילדיה שהם צריכים לשמוע את הקול הזה כל יום, וחייכה חיוך שנראה מזויף להפליא, ותוהה אם זה החיוך שגרם לבעלה להתאהב בה, כי אם הייתם שואלים אותי, לפי החיוך הזה הוא לא באמת מכיר אותה.

התחלתי לדבר, סיפרתי לה, על החשק שאובד, ובלה בלה בלה, ולפי דעתי נתתי לה מספיק מרווחים בכדי לקחת את השיחה, אך היא לא לקחה, אז הייתי מחויבת להמשיך ולהמשיך, עד ששתקתי.

והיא התחילה לשאול. היא לא אמרה דבר, היא לא קבעה דבר, היא לא סיפרה לי מה יש לי, כי ידעתי שזה לא בסדר להיות פסימית בגיל הזה, שכולם אומרים שהוא כזה נפלא.

אחרי שסיימתי את השבועות אצלה, והחיוך האמיתי חזר לפניי היא אמרה בקול השברירי שלה, "וגילה, יקירתי, באמת, כל דבר שאת רוצה עזרה, אני פה בשבילך"

השנייה, שהשם שלה הוא משהו עם מ' או אפרת, היתה היועצת שלי עד היום, כי כרגע עברתי תיכון. היא גרה ברחובות, ואני גרה בראשון, משמע נסענו יחד בהסעות. אמא התקשרה אלי לפני שההסעה הגיעה, ובשיחה משותפת החלטתי שאולי אעבור תיכון בגלל הרמה הנמוכה. אמרתי לה שאדבר עם היועצת בכדי, נו טוב, להתייעץ, והתיישבתי לידה כשההסעה הגיעה. התחלתי לספר לה על הדילמה, על הרצון שלי ללמוד רפואה, ועל הסיפוק שאני לא מקבלת בבית הספר מבחינת אתגר בלימודים ויחידות, ושנכון שבית הספר הזה נחמד והכל, אבל הוא חרא בכל הנוגע ללימודים. היא שתקה וחייכה. חייכה. היא המשיכה לשאול. ולשאול. ולשאול. "ואיך את יודעת שלא תשני את דעתך?" "את בטוחה שאת רוצה להעביר עכשיו שלוש שנים שלמות בהתרכזות על מטרה שאת לא בטוחה בה?" "את יודעת שיש המון מקומות להשלים לפני צבא?". כשעניתי תשובות בוגרות ויפות לפי דעתי ["אי אפשר לדעת, אבל בינתיים אני שואפת להגשים את חלומותיי" "זו לא רק מטרה, אני אהנה בכל מקום שאליו אלך, זו דרך חיים" "אני רוצה שנה של שקט לפי צבא"] היא המשיכה לחייך חיוך שבאמת גרם לי לרצות לכוון את הרגל שלי בדיוק על האף שהמכונית עצרה, היא ירדה, ולא שכחה לציין "אם עדיין לא החלטית, אני אהיה ביום רביעי במשרד, אם את רוצה עזרה, כל דבר פה, אני פה בשבילך"

בסופו של דבר, היא לא באמת נתנה לי תשובה, היא אמנם פסקה "זה עניין של או דרך או מטרה, תלוי מה חשוב לך", והייעוץ שלה רק השאיר אותי עם עוד דילמות.

השלישית, דווקא נראית יותר סבירה, את שמה לא קלטתי ממש, היא מלמדת בתיכון החדש אליו עברתי היום, אמנם כן יצא לי להתקל בשיחה קצרה עמה, וגם לה היה חיוך, והקול שלה אמנם לא שברירי להחריד, אבל הוא בהחלט ענה על הדרישות [לא שידוע שיש כאלה, אבל כאמור, שווה בדיקה.] כמובן שלא הספקנו להאריך במילים, אבל היא הציעה עזרה, בימים הראשונים של בית הספר, ואז, ממש לפני שיצאתי מהחדר, כשרגלי כבר במסדרון "אה, וגילה, אל תשכחי, אם את צריכה עזרה, אני פה בשבילך"

שלכם, אם אתם צריכים עזרה, כל דבר, אני פה בשבילכם,

טיפקס מייעץ

אני לא נשארת בכנות.

אני כן עוברת לגן נחום.

אני כן חושבת שאני מסוגלת ליותר.

אני כן אקרע את התחת במדעית מוגברת.

אני לא החלטית.

המילים שלך כן פועות בי.

אתה כן גורם לי לבכות.

ועדיין לא איכפת לי מה הם אומרים.

אני לא מצליחה להבין מה כל כך מושך בי, אם בכלל.

אני כן סולחת.

אני כן יכולה לנהל שיחה בוגרת עם אנשים ששונאים אותי.

כן  יש לי charm מסוים.

מישהו, בסופו של דבר, יהיה חייב כן לאהוב אותי, ולא לגרום לי להרגיש שאני עושה המון המון טעויות.

שלכם, כן לא,

טיפקס שחור לבן.

לא, אל תטעו, לא מוזה ולא נעליים, קטע שנכתב ממזמן, ובקריאה ראשונה לא נהנתי ממנו, אבל עכשיו, שאני קוראת אותו, הוא עוצמתי. וקצת חולני. מתרגלים. מקווה שתבינו את הדו משמעות. אייאייאיי. שיעורי לשון.

נשקת לשפתיה הבתוליות וקרעת נפשה.

הרסת תחושתה בגשמיותך המבוגרת והנוראית.

במבט חד נעצת בה אהבתך השקרית. דרשת ממנה לציין אהבתה, לזעוק הנאתה בעוד עיניך עמוק בתוכה.

שפתיה נעו בגלי ההנאה והכאב שחרצת לגורלה.

בוגרת היא, משכנע אתה עצמך.

מילותיכם מתחלפים, חודרים זה לזו בשיחותיכם הארוכות. אינה טיפשה היא. אינה תמימה היא!

אילו אינן דמעות המצבצות בשלוי עיניה, זה אינו זיק עצבות, זהו אינו עווית כאב בפניה.

אינך קורע ילדותה במילות תשוקתך המזוהמות.

אינך משמיד טוהרהּ בדרכי התועבה שלך.

אינך הורס עדינותה בגסותך.

אינך מחריב תמימותה.

אינך מנתץ את בועת חייה.

I'm leaving on a jet plain

Don't know when I'll be back again

וגם אם זה לא מעניין, אני אכתוב.

פתחתי בלוג נוסף, באנגלית, בכדי שאוכל להשתתף בתחרויות שוודיות.

בכל מקרה, הקישור הוא www.fmfhl.blogger.com

ואגב, הקישור הוא לא סתם. Frozen Moments From Holy Land.

נחמד הא?

אולי ללכת על קופיריינטינג?

אני סטנדרטית לאחרונה.

עדיין קצת בהלם מההבנה שחטפתי לפני כמה ימים.

הפסקתי להוריד מוזיקה.

זה התחיל מביקור בקניון רחובות, בקפיצה קטנה לחנות דיסקים ביציאה, שם היו המון דיסקים זולים של Muse.

המשיך. מהמעבר למחשב בחדר, והתעצלתי להוריד אימיול.

זה זרם פשיטה קלה על הדיסקים של אבא, לראות אם יש לו עוד דיסקים של בוב דילן חוץ מDesire, כשגיליתי את The Rolling Stones, Pink Floyd, Deep Purple ועוד כמה.

אז נכון לעכשיו אני לא מורידה מוזיקה.

אוי, איזה ספיר אני .

אגב, כשנרשמתי לבלוג ההוא באנגלית, היה ניתן לכתוב מאיזה מדינה אני, אז גלגלתי את האופציות לאות I, והמילה Israel לא נחשפה לעיני, אמא הציעה לדפדף הלאה, לP. שם ראינו Palstine.

סבא וסבתא עזבו, שזה מוזר. לא מוזר.

נמאס לי מהם. ככה זה. כנראה שנמאס מסבא וסבתא בגיל 15. גם אצל יוני זה היה ככה. אולי.

שלכם, שלא תעדכן שוב עד שלא יהיה לה משהו רציני לעדכן,

טיפקס שחור

בבלוג הצילומים שלי.

אני חייבת עיצוב נורמלי.

אהבתי את החפיפה בכינוי.

זה בלתי נתפס.

אני עדיין ילדה.

ויש בי את היכולת להפריד.

זה שביטלתי בן 19, וזקנים ממנו, לא הופך אותי למישהי שלא נותנת הזדמנויות.

נמאס לי.

וכשאני אני רבה איתו אני מרגישה כל כך מפגרת כי אין לי למי לספר, לפחות לא את הדברים האלה, וזה הורג אותי.

יש לי את מה שאני מחפשת, אז למה בכל זאת אני מתבכיינת?

נמאס לי לבכות על זה.

Run rabbit

Run rabbit

Run run run

Don't be afraid of the farmen's gun

והמשחק מסריח.

בכל המובנים.

להפסיק להגיד בכבוד.

להפסיק להגיד יאח [מילת גועל].

להפסיק.

מי הערס שדוקר אותי?

במישהו הזה, שאני פשוט ארצה לספר לו הכל הולך וגדל.

והם קיימים, אותם האנשים, אבל הפחד שהם ישפטו אותי, ישנאו אותי, לא יבינו, ידחו, גובר.

אני צריכה את המישהו, שאפעם לא יעצבן אותי, וכשמשהו יעצבן אותי אני אוכל ללכת ולספר לו, והוא לא ישפוט, והוא יגיד הכל בדיוק במקום, והוא יהיה קרוב, גם פיזית, והוא לא יהיה היחיד שמדבר, ולא יהיו משחקים מטופשים של כבוד, כי שנינו נהיה בדיוק באותו הראש, והכל יהיה מושלם שכזה.

זין.

בכל המובנים.

אני פטתית.

מה אעשה אם תלכי לי?

אני מבינה כמה שאני אוהבת לחיות.

אני יודעת מי אני, וזין עליכם.

ואיך שדיכאת אותי? זוכר? אם בכלל ידעת שעשית זאת,היתה זו הפעם הראשונה והאחרונה, יקירי. כי כבר לא מעניין אותי מה אתה חושב. לא. ולא מעניין אותי איזה סטיגמות אתה מדביק עלי, ולא מעניין אותי מה אתה חושב על הסטיגמות, ואתם יודעים למה? כי מפגרת. אתה כל כך צודק, וכל כך לא איכפת לי. אני מפגרת וטוב לי עם זה.

אין שכל אין דאגות?

חה.

לכל פעם יש פעם ראשונה. מחר. עבודה.  

השעה היתה בערך 1 או 12, לא יודעת. היה משעמם ביציאה, אז חזרתי הביתה לפני כולם. איש זקן, בן 45, אולי אפילו יותר, הלך ברחוב. עקפתי אותו. המשכתי ללכת, וחציתי לצידו השני של הכביש. העפתי על הזקן מבט חטוף, הוא הביט בי, ולא מיהר להסיר את מבטו גם אחרי שהסתכלתי עליו.

"אנחנו הולכים באותה הדרך"

"כן"

"אולי אנחנו שכנים"

"ייתכן"

"אפעם לא ראיתי אותך קודם"

"גם אני לא"

בשלב הזה הוא חצה את הכביש לכיווני

"איך קוראים לךְ?"

"זה עניינך?"

"סתם, מסקרן"

"בן כמה אתה בכלל?"

"הוווו, אופק רחוק"

"אתה יודע, אין לי אפילו 18"

"אז מה? יש כמה תיכוניסטיות וזורמות בלי בעיות."

"אולי אני צריכה מישהו בגילי"

"את צריכה מישהו שיעיף אותך לשמיים"

"ומה אם יש לי אחד כזה?"

"אז תתבשמי לך. חג שמח"

ופה הוא נעלם.

שלכם, שזקנים מתחילים איתה,

טיפקס אטרקטיבי

שאין לי מוזה.

אז הנה לכם, פוסט.

חג שמח וצום קל.

יצאתי ביום כיפור, מצוידת במצלמה, וקרעתי את בתלויה בכמה תמונות חביבות.

אז כן, זה הפעם הראשונה שאני אשכרה הולכת ומצלמת תמונות אומנותיות, והאיכות לא משהו, כי משום מה המצלמה צילמה ב3 מגה פיקסל ולא בשמונה , אבל תנסו ליהנות?

מתחת לבניין שלי.

 הכירו את הגב של אמי, את אמי, ואת התספורת המגניבה שלה [עד כמה שאפשר לראות]

 Hitler cat

בחלון ראווה משעשע למדי. היא לא משהו, למרות שבכל זאת אהבתי אותה.

 כשהבסטה סגורה.

הרצל.

כשהולכים על הכביש.

גם את זו אהבתי, אולי בגלל שיש כל כך הרבה אדום, אבל השמלה שלה בכל זאת צועקת.

היקב ובניין צרפתי. נראה קצת כמו ציור, לא?

והרצל מלמעלה. אהבתי את השמיים.

מקסימה.

אבל ילדים, כשירוק נוסעים.

השמיים עטו צורה כל כך יפה, שהחטא האמיתי היה לא לצלם.

פחות אהבתי, אבאל אמא אמרה שיפה. דעתכם?

היכל התרבות. נראה כמו תמונה מCSI מיאמי.

שדרת גן העיר.

שלכם, שחטאה, צילמה ואכלה ביום כיפור,

טיפקס צלם

איך שאני כל כך רציתי שיבואו, ואין לי כוח.

הסבא והסבתא השוודים שלי פה, ואני פתאום שמה לב כמה שהאשה הזאת טיפשה, וכמה שהאיש הזה חירש.

אבל הם הביאו בייקון, אז הם נחמדים.

-הערה לעצמי: להפסיק לעדכן-

אמורה לעשות פוסט סליחות, אבל מחמת מצב הרוח הדכאוני ששורר עלי לאחרונה, בלי ממש סיבה הנראית לעין, אני מרגישה שהאדם היחיד שאני באמת ובתמים צריכה לבקש ממנו סליחה, הוא אני.

אולי אני לא בן אדם רע, אולי אני באמת ובתמים נחמדה.

למרות שמבמחשבה שניה, מאמא. אמא ואבא, אבל בעיקר מאמא, כי לאבא לא באמת איכפת ממני. איכפת, כמובן שאיכפת, אבל לו לא היה צורך לשקר, וגם אם היה, זה היה הרבה יותר קל מלאמא, כי הוא לא ידע את הפרטים שאמא כן ידעה, בעקבות האיכפתיות שלה.

אז אמא, סליחה. סליחה על השקרים שאני מרעיפה עלייך.

סליחה שאני מנצלת את המגניבות שלך.

סליחה שאני משתמשת במצפון שלך.

אז כן, אני עושה שטויות שאת מנסה למנוע, ואת עושה את זה כל כך יפה, ולא רוצה לפגוע בי, או לגרום לי לכעוס עלייך, ואת סומכת עלי.

ובתמורה? אני הולכת ושותה, ומעשנת, ועושה עוד כל כך הרבה שטויות, שאני מבטיחה לך שאני לא עושה.

והמחשבה הבאה שאופפת אותי, היא שאחרי שביקשתי סליחה, אני צריכה לעשות את מה שביכולתי כדי למנוע מעצמי לכתוב פה ולכתוב את אותה הסליחה, אבל את האמת? זה פשוט לא יקרה.

אנ אוהבת לשתות, אני אוהבת לעשן, ואני אוהבת לעשות עוד כל כך הרבה שטויות, שאם הייתי שואלת לרשותך, לא היית מרשה לי לצאת מהבית.

סליחה, אמא. ואני מתכוונת לזה, כי כל פעם שאני אומרת שהם שתו, ואני לא, הלב שלי נצבט, וכל פעם שאני אומרת שאני במקום מסוים, ואני לא, הלב שלי נופל, כי אני אוהבת אותך, אמא.

אני לא מתנשאת להיות דכאונית או מתוסבכת שאף אחד לא יכול, כי את, אמא, הוכחת לי שיש מי שמבין אותי, ואת אחת האנשים הכי מדהימים שיצא לי להכיר, ואת המודל שלי לחיקוי. ובכל זאת, אני מתנהגת בצורה המגעילה הזאת.

אז אם בכלל אפשר לקרוא לזה סליחה, אז סליחה.

סליחה נוספת, כאמור, מגיעה לי.

סליחה על איך שפגעתי בגופי, כנראה שאני לא מתקרבת לעודף משקל רציני, אבל אם אינני טועה, הBMI שלי בהחלט עולה עם הזמן, ואני לא ממש מונעת את זה. על כל הנרגילות שאני מעשנת, ואיך זה שהורס לי את הריאות, ועל איך שהסכמתי לקנות את פנחס, שרק יזיק לי עוד יותר.

סליחה על הכאב הנפשי שאני מסבה לי. על כל הטעויות שאני עושה. על איך שהשפתיים נצמדות, ואני צועקת לעצמי שזו כזו טעות, ושזה בכלל לא אמור לקרות, אבל אני לא עושה שום דבר כדי להפסיק את זה. ועל כל תקוות השווא שמפכפכות בי, בלי להבין שאני עצמי זו שהורסת אותם.

ושוב, לכבוד השנה הבאה אני בטח אני צריכה לשפר. אבל אני לא.

ואגב, כללל מי שרוצה לבקש ממני סליחה, אני אסלח לו, רק בגלל האווירה, אז כל מי שמרגיש שהרע לי, תמהרו לבקש סליחה, מצב רוח כזה בדרך כלל לא מלווה לאווירה דכאונית.

שלכם, מבקשת סליחה גם ממי שלא אמא שלה,

טיפקס סלחן

בעקבות ידיד שהקדים במפתיע, אני הולכת מהקטע הזה ללא עריכה. סילחו לי על שגיעוט קטיב למיניהן.

וכואבות לי הרגליים.

[לנס ציונה, חזור, ימינה ברכבת, לשיכון, והביתה על רחוב ירושלים]

איך שאני אפעם לא מסכימה עם שומדבר שאי פעם עשיתי.

זה מתחיל להיות קצת מאוס.

באותו הרגע כל דבר מרגיש כמו הדבר הכי נכון לעשות, אבל החרטות מגיעות אחרי מחשבה של חצי שנה, שעה, שיחה איתו, שבוע, או אחרי סמס תשובה מהצד השני.

פתאום אני מבינה. שכל מה שאני עושה זה טעויות רבות ונוסופות שנערמות להן בערימה, וכשיש לי כוח אני גם מדפדפת בהן ובוכה. לא הרבה, אבל אני בוכה. אני שונאת לבכות. לא בגלל הנזלת, ולא בגלל שזה לא נעים, וכואב בעיניים. אני שונאת לבכות בגלל ההרגשה. אני מרגישה ילדותית ומטומטמת כל פעם שאני בוכה. במיוחד שזה מדפדוף בעבר.

כתבתי קטע מדהים וכל כך חושפני שאני מפחדת לתת למישהו לקרוא אותו. זה מביך אותי לדעת שתדעו, אבל אני מספרת בכל מקרה. למה אנשים נוטים עוד לאהוב אותי, אם בכלל?

למה הם בכלל טורחים להעמיד פנים?

אני היחידה שנראית לי כזו. כל אחת שאני מסתכלת עליה, אני מסתכלת עליה בהתנשאות. אני צלחתי במשימתי בטרם עת. לי יש חיים שלמים כרגע לחיות באיזי, ולך יש חשש מסוים למות בתולה.

זה די נוח.

זו הפעם הראשונה שאי פעם התוודתי על זה בבלוג? כשאני חושבת על זה אין לי ממי לחשוש.

אין לי ממה לחשוש, ואני בכל זאת חוששת.

חוששת מזה שמישהו חס וחלילה יתאהב בי, ואז צוחקת לעצמי בפנים, כי... טוב, חוץ מזוג דניאלים, אפחד לא ממש הראה לי שאני שווה איזו התאהבות.

3 [5 בפועל, 2 כפולים] דיסקים חדשדשים למדי של MUSE.

אוזנגזמות [אתם שמעתם את המילה הזו בעבר?] הולכות פה חופשי.

Mamma Mia!, אמנם סרט נשי, אבל... כיפי. יצאתי מהקניון עם חיוך עצום [ולא רק בגלל הדיסקים].

אני ואמא שלי נזמר אבבא עוד כמה זמן, כאילו שעד עכשיו לא עשינו את זה, שוודים שכמותנו.

שמות. חרוטים בזכרון. יום אחד אאבד אותם?

שלכם.

ורק שלכם. עכשיו קחו אותי ותאהבו אותי.

ואגב, האנשים שמחפשים "טיפקס שחור" בגוגל? אני לא אוהבת אתכם כל עוד אתם לא מתוודים.

רק כי מרגיש לי שלא עדכנתי יותר מדי זמן.