כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

אני לא חושבת שזה מצדיק לסיים עם ההליכון.

יום חמישי. לקראת ערב. יוצאת (נכנסת?) לרוץ על ההליכון במכון כושר. לקחתי איתי את הספר שאני קוראת, כי בשורה התחתונה משעמם שם.

עולה ומתחילה לרוץ. הבחור שלידי (20+?) מציץ על הספר הפשוט ומגחך.

אני מסבירה לו שחייבים ללמוד, ואני בין כה וכה אוהבת לקרוא.

וחוץ מהפס על ההליכון, מתחילה גם שיחה להתגלגל. מסתבר שהוא בכלל בגילי, ושהוא פשוט מתעצל להתגלח.

מפה לשם, כמו שאומרים, קרה מה שקרה, והתחלנו לדבר דת (שיט!).

הוא דתי. מאוד. וכדי להסיר דאגה מלבכם, הוא לא מהאלה שחוזרים בשאלה אחרי זמן קצר, הוא כבר שש שנים בקטע (ולא, זה לא היה רלוונטי לשיחה).

"אני מאמינה במדע" אני אומרת (לגמרי תחת הכותרת של "משפטים שלא אומרים לדתי עם ראש נעול").

הוא צוחק.

"המפץ הגדול הוא די סביר"

הוא צוחק.

"המדע לא שולל את התנ"ך"

"אז הנה עוד הוכחה שהתנ"ך הגיוני".

אז אני לא שונאת דוסים באשר הם. אני לא נוטה לשנוא אנשים.

אני שונאת אנשים עם ראש סגור. כאלה שחושבים שהם צודקים ולא מוכנים להרחיב אופקים.

כן, אותם אני שונאת.

צריך להרוג אותם, וזהו זה.

אל תתרגלו,

טיפקס שחור