כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

אני עייפה. וזה גורם לחשוב. אני עייפה. זה אומר שאין לי כוח לחשוב. אבל כשאני עייפה שאני חושבת יותר מדי. למה אני חושבת דווקא כשאני עייפה? זה מין פאק כזה, שאלוהים הדביק לי לווריד. מניאק. אתם יודעים שאני בכלל לא מאינה באלוהים? אבל אני מדברת עליו הרבה. למה? כי אני תוהה הרבה בקשר לבריאת העולם. למה העולם נברא בכלל? מתי? לפני כמה מיליוני שנה, בפיצוץ אדיר. ואיך זה שמאז הפיצוץ הענק שלנו, לא היה שופ פיצוץ ענק אחר שהוזיז אותנו, ואפילו קצת?! איך זה שהיקום הוא אינסופי? איך זה שהיקום לא נגמר? אולי הוא כן נגמר! אולי יש לו סוף? רק שהוא ממש ממש רחוק. אולי אנחנו אקווריום של יצורים ענקיים? כי לכו תדעו... אני כל כך כל כך עייפה. ואני חושבת. אני כל כך כל כך עייפה.

ואני הולכת להופעה של עברי לידר!! ואולי אני אוציא ספר בקרוב!!!!! (יציאה)

אני אדם שמח. נקודה. אני לא יודעת אם אפשר להיות יותר שמח ממני. כי הימים האחרונים שלי, מ-ע-ו-ל-י-ם!! אמא שלי, אולי אפילו ברגעים אלו ממש, קובעת פגישה עם המזכירה של המו"ל, שאולי יוציא את הספר הראשון שלי! אה, וגם יש לי כרטיסים להופעה של עברי לידר, ב20 ש"ח, שכל ראשלצ"י טיפוסי יכול להשיג. גם התחפושת שלי מוכנה, ו.... פשוט... טוב לי! זו הרגשה נעימה, וטוב לי כל כך כל כך כל כך כל כך!!! כי לפעמים כשאתה עצבני, הכל מסביבך חרא כזה, ומעצבן. אבל פאקינג טוב לי עכשיו!!! יש!!!

פוסט קצר, אני יודעת, פשוט לא עולה לי המוזה. אני אעדכן. מבטיחה!!!

אז הנה התשובות לפוסט הקודם:

*אני מתה על ברוקולי חולה על זה... זה נכון!

*אנשים ממשיכים לחשוב שאני בן - כאילו, דההה

*אני מתתתתתתתתה לחבר - לא, ממש ממש ממש לא!

*הצעתי חברות למישו בכתה א'- למרבה הפדיחה, כן

*עליתי משוודיה בגיל 6 - לא, זה קרה בגיל 5

*פעם ניסיתי להתאבד - תגידו לי, אתם בסדר?!

אין לי כוח. אין לי כוח לכלום. כלום כלום כלום כלום כלום כלום כלום!!!! אני רוצה להעלם. אני רוצה להכחד. באמת שאין לי כוח להיות פה יותר. ולפעמים, כשאני חושבת על זה שאני צריכה לעבור את כל זה בגלגול הבא, זה רק מדכא אותי (יותר)!!! למה לכולם קל יותר?! למה אפחד לא צריך לעבור את מה שאני עוברת. ושתגידו שגם לכם קשה, אתם לא תדעו על מה אני מדברת. כי הכל הרבה הרבה יותר מסובך ממה שאתם חושבים. הכל! הלוואי והייתי כותבת פה כל מה שאני מדברת פה, אבל אני. כי אין לי חשק. עזבו. פשוט אין לי חשק!!

או.קיי, אז "אמת ושקר" יכול להיות כמה דברים. יכול להיות שאלות אמת/שקר (ואם תהיו ממש ממש נחמדים, ותגיבו, אולי אני אגלה לכם את התשובות בפוסט הבא!)

*אני מתה על ברוקולי

*אנשים ממשיכים לחשוב שאני בן

*אני מתתתתתתתתה לחבר

*הצעתי חברות למישו בכתה א'

*עליתי משוודיה בגיל 6

*פעם ניסיתי להתאבד

C_c  O_o !!!אני מפריד עם חיבה מוזרה לסמיילים עם אותיות מאנגלית(המבין יבין)!!! X_x   Z_z

אמת ושקר יכול להיות גם על אמת או שקר בכללי, נכון? ואז אני, שיודעת להיות נוראאאאאאאא "אופטימית" אספר לכם קצת, מהכיוון ה"אופטימי" שלי.

אמת - לפעמים האמת היא יותר נוראה מהשקר. לפעמים האמת היא נשק יותר טוב משקר. כי האמת קיימת, האמת שם. השקר נכחד, לאט באוויר, או מתגלה בסופו שך דבר, אבל אי אפשר לערער על האמת. אמת זאת האמת. (נקודה, דיקסלטים נטולי אינטלגנֶציה שמוכם)

שקר- אוווהו. שקר. כמה שקרים יש בעולם הזה. לדוגמה, השקר הלבן. השקר הלבן הומצא, כדי שאנחנו, השקרנים, נרגיש טוב עם עצמנו, כשאנחנו משקרים, בידיעה שאנחנו משקרים לחברים הכי טובים שלנו, בישבילם! לא בישבלנו! מפתאופם? שאנחנו נשקר לטובתנו האישית בלבד?! שאנחנו נשקר רק כדי שלנו יהיה יותר טוב? כן.

השקרים היא סוג של צביעות. גם רכילות היא סוג של צביעות. אז רכילות היא סוג של שקר (אתם רוצים גם שאני אסדר את זה בטבלה של טענה ונימוק שלמדתם בגיאמטריה? למרות שנראה לי שאתם מסתדרים). אז כעיקרון, כשאתם מדברים על מישו, אתם תכנית משקרים ל.... רגע! הסתבכתי. עזבו.

סוף פוסט!!

סליחה. אני באמת מצטערת. זה רק מילים. זה רק מילים נתולות משמעות. מילים חסרי משמעות. מילים חד פעמיות. מילים של כעס. לא התכוונתי. באמת שלא. אולי תנסי להבין? כי אני עצבנית. וזה קורה. זה קורה שמתעצבנים. זה קורה. זה קורה שלא שולטים על עצמנו. ואם הייתי רגועה, בחיים לא הייתי אומרת ככה. באמת שלא! כי זה רק מילים. זה לא שהשארתי נזק לכל החיים. ואני יודעת שזה לא עוזר לי, אבל יש בתוכי משהו שחושב את זה. שחושב את מה שאמרתי. כי כולם חושבים משהו על מישהו. אבל אני בוחרת לא לשתף אותו עם אחרים. אני בוחרת לשתוק. ואם כבר לומר אותו, אז בפנים. אבל זה קורה רק שאני מתעצבנת. אז נשברתי. כל מה ששמרתי, נשבר פשוט. ויצא. לא בכוונה. רק מתוך עצבים. תסלחי לי. כי זה חשוב לי. חשוב לי שתקראי את הפוסט הזה. למרות שאני יודעת שאין לך מצב רוח לקרוא איזשהוא משהו שקשור אלי. בגלל זה את תקבלי את זה גם לאימייל. כי זה כלכך כלכך חשוב לי. אני מתחננת. כן. אני מוכנה להשפיל את עצמי. אז תביני. כי זה כלכך כלכך חשוב לי. זאת לא פעם ראשונה. ואת יודעת. את יודעת שאני כזאת שמתפרצת מכעס כשמעצבנים אותי. אז כן. הרגזת אותי. כי דיברתי איתך. כי רציתי לומר לך משו חשוב. והתעלמת ממני. אז נכון. את זאת שאמורה להתחנן ממני שאני אסלח לך. אבל אחרי מה שאמרתי לך, אבל ככה זה יוצא. ככה זה תמיד יוצא. כי תמיד אני זאת שמרגישה אשמה. כי כזאת אני. שוודית פטתית. שוודית פטתית שמרחמת על עצמה. שוודית פטתית שמרגישה אשמה כבדה על כלום. כזאת אני. ואני מצטערת. בבקשה, תסלחי לי.

אני מצטערת!

סיפור שכתבתי, ונוראאאאא אהבתי.

יש לזה גם שיר מתאים. אבל הוא פחות יפה...

ודרך אגב. היום, זה יום כיפי, כי קבלתי תשובה מאיזה מוציא לאור, אז קראו מה הוא כתב לי ותבינו (שלחתי שלושה סיפורים):

"שני הספורים האחרים, פשוט טובים, תמציתיים אך רבי עוצמה. באשר להיבט המסחרי, אני מאמין שסטימצקי יקבל את הספורים גם בלי להבין כי יש כאן איכות והייתי מעז לומר - ייחודיות שאין לרבים וטובים הרואים עצמם סופרים. אשמח לדבר עם המחברת בהזדמנות "

פנצ'ר בלב:

יש לה פנצ'ר בלב. כל האהבה שהיתה לה, טפטפה החוצה, דרך החור. כל האהבה שאי פעם הייתה לה, בוזבזה על כלום. אהבה שהייתה אמורה להספיק לכל חייה, טפטפה החוצה בגלל פנצ'ר בלב. נגמרה האהבה. זהו. עכשיו אי אפשר עוד לאהוב. עכשיו נותר לה רק לשנוא, ולרחם על עצמה. רחמים עצמיים ועלובים. כי כל האהבה טפטפה החוצה, דרך הפנצ'ר שיש לה בלב. איך לעזאזל מגיע פנצ'ר ללב?! איך יכולה לבוא לה מחט, ולנעוץ את עצמה דווקא בלב?! היא לא יכולה לעשות זאת לבד. מישהו חייב לעזור לה. מישהו רצה שיהיה לה פנצ'ר בלב. לא מתחשק לה לחשוב עכשיו. כי אין לה כוח. כי אם כל האהבה טפטפה לה גם החשק... החשק לשמוח, החשק לחשוב, ובעיקר, החשק לחיות. כי אין משמעות לחיים בלי אהבה. אז מצידה היא יכולה למות. מוות מהיר כזה, וקליל. כי גם ככה אין לה אהבה בלב.

עכשיו יש לה פנצ'ר בלב, והיא רוצה למות. איזה כיף. ככה זה שיש פנצ'ר בלב.

כל כך הרבה דברים קורים עכשיו בחיים שלי. קבוצה של אנשים מתיימרים להיות החברים שלי ולהכיר אותי הכי טוב בעולם, אני אולי מאוהבת, וכל כך אסור לי להיות מאוהבת באותו אדם, אל תשאלו למה, כי זה אישי (ולא! הוא לא מבוגר ממני באיזה 20 שנה), אני מרגישה שכל אחד שאני מתקרבת אליו, מתפלל שיפול עלי איזה מטאור משומקום, כדי שהוא ישתיק אותי, ושומדבר, אבל, שומדבר לא מסתדר לי! Welcime to my life =]

אפחד לא מכיר אותי. אפחד! נמאס לי! מה אתם יודעים עלי בכלל?! שאני פאקינג נגטיבית בקשר לחיים?! מישהו בעולם האומלל הזה יודע מה עובר עלי כל יום? מישהו בכלל יודע מה עובר לי בראש?! הייתי כותבת, אבל אין לי חשק. אין לי חשק שמחר ישאלו אותי אם אני רצינית, או כל מיני דברים כאלה, כי קוראים את הבלוג שלי (רק שתיים, אבל הם עדיים קיימים).

וכן! יש לי סודות, ויש לי חיים, ויש לי דברים שאתם בכלל לא יודעים עליהם! יש לי כל כך הרבה דברים בתוכי, ושאני כל כך מקפידה לשמור בסוד, מתוך פחד שכולם ידעו ומתוך פחד שכולם ירא וישמעו. אנשים... זה מדכא... יש לכם מושג איך זה להתעורר כל בוקר, ולחשוב שהיום יתחיל עוד יום, של "קונפליקטים פנימיים" (וואו, אני מושפעת משיעורי ספרות) זה פשוט מדכא.

לפעמים אני מנסה למצוא רגע של שקט. רגע אחד! אבל כשאני סופסוף מוצאת רגע כזה של שקט, זה יותר מדי מעצבן, כי יש לי יותר מחשבות. לדוגמא בקשר לזה שאני מאוהבת, אני לא יודעת אם אני אוהבת ת'בנאדם, ואולי נתחיל מזה שני לא יודעת אם אני מאוהבת בכלל, ואם נגיד (ורק נגיד) שכן, מותר לי בכלל לאהוב ת'בנאדם, זה לא קצת מוזר מדי עכשיו...

עזבו, לא משנה, במילא לא תבינו עד שאני אפרט, מה שאני לא אעשה. כמובן.

החיים חרא, ברגע שתשלימו עם זה, יהיה טוב! 

יום אחד, לפני הרבה הרבה שנים, היה לי משעמם. אז כתבתי על הפקצתיזם. קבלו:

הפקצתיזם

הפקצתיזםהיא המחלה הנפוצה ביותר בקרב בנות הנוער. היא מתחילה בדרך כל בסביבות כתה ז', אך לעתים יכולה להתחיל יותר מוקדם, אפילו כבר בכתות ד'. אין תאריך מדויק, או משואר, מתי המחלה עוברת, ולעתים קרובות, היא לעולם לא.

מאפייני המחלה:

1. מ-ת-ו-ת על ורוד
2. באיסי (שבטוווווח יש) הקורות יהיו כתובים 2ג'*2ר*W (תודה למילון הפקצ"ות - http://www.planetnana.co.il/bladfi/phkatza.html) כתב מוזר שנכתב בעזרת כל המקלדת, חוץ מהאותיות.
3. לשנוא פריקים באשר הם.
4. ללעוס מסטיק, 24 שעות, 7 ימים בשבוע
5. לא לובשת שחור ביומיום. שחור- אך ורק לאירוע.
6. פירסינג-רק טבור/אף (ולא, זה לא שפירסנג בטבור ובאף זה פקצי)
7. עגילים- מטר על מטר-לבית ספר!
8. קעקועים-רק ברגל ובכתף (ולא, זה לא שקעקוע ברגל או בכתף זה פקצי)
9. חבר? להחליף כמו גרביים.
10. כל מילה שניה - סו, מאמוש, כפרוש, מואה עלייך וכו'.

אמצעי מניעה

אכן, מחלת הפקצתיזם הינה מחלה קטלנית. לכן יש לשמור מכל משמר על עצמיכם. תוכלו להעזר באמצעי המניעה הבאים:

1. להמנע מלבישת ורוד.
2. לא לכתוב בג'יבריש. אפילו לא חצי אות!
3. מחשופים?-שימרו מרחק.
4. פירסינג? כל מקום, כמה שמתחשק
5. קעקועים? כל מקום, כמה שמתחשק
6. חבר? כל מקום, כמה שמתחשק לא! רגע! טעות שלי- לא פק"צ, ערס, חש..
7. תהיו פריקים.

היכן ניתן למצוא בנות הנגועות במחלה?

בבתי ספר תיכון, מדרחובים, חטיבות ביניים. וכן, אפילו אצל השכן.

 ונסיים בבדיחה פרטית ללומדי זלמן ארן: כל אזור זלמן ארן ליד מבנה א' .

החיים חרא, ברגע שתשלימו עם זה, יהיה טוב!

כוסאמא שלכם! כוסאמא של כווווולכם. ממה אשכרה איכפת לכם, חוץ מעצמכם?! נכון קשה לכם לענות על זה? לכולם קשה. אבל עדיין יש משו. לי יש משו. אבל למה שאני אספר לכם?! כי אתם סקרנים? זדיינו. לא מספרת. אבל בואו נחזור אליכם. כי הבלוג שלי הוא על החיים בכללי. לא עלי. אז קצת נמאס לי מכם ומהאדישות של העולם הזה. כי כולם מרוכזים בעצמם. גם אם תגידו לא. אני ממש לא! אני חושב שלי איכפת מהעולם, אתה טועה.  כי הרי ברור שכווווולם אדישים חוץ ממך. אתה מושלם.  סליחה, אתה הכי מושלם. זדיין. אתה לא. את חרא כמו כל אחד אחר! כולם חראים! גמני. ואני מנסה להתכחש לזה, מנסה להעלים את זה. אבל אני עדיין אשאר את אותו החרא שתמיד הייתי. וכן. גם אתה.

אני חרא של בנאדם.

אתה חרא של בנאדם.

את חראית של בנאדם.

הוא חרא של בנאדם.

היא חרא של בנאדם.

אנחנו חראים של בניאדם.

אתם חראים של הניאדם.

אתן חראיות של בנות אדם.

הם חראים של בניאדם.

הן חראיות של בני אדם.

עכשיו ריספקט! כי הצלחתי לשלב, גם את הפוסט האחרון שלי, גם את החיים וגם את שיעור לשון ב10 שורות!

החיים חרא, ברגע שתשלימו עם זה, יהיה טוב! (ואני עדיין מנסה)

טוב לי. התקופה של היום יומיים הזה עשה לי טוב. כי ממש  טוב לי. אני מרגישה טוב עכשיו. בחיים וזה. כי טוב לי.

רע לי. בתקופה הזאת, של היום יומיים האלה, רע לי. כי די רע לי. עם החברות וזה. אני מרגישה רע עכשיו. פשוט רע לי.

זדיינו. מה איכפת לכם, זונות? טוב לי, רע לי, זה בכלל לא נוגע בכם. אני יכולה לראות את זה כי אתם לא מגיבים. אני יכולה לראות את זה כי אתם לא נכנסים. זונות. אז לכם טוב. ואני תמיד מוכיחה שלא טוב. אני תמיד מוכיחה שיש צביעות בעולם הצבוע והמזדיין הזה. אז אתם לא מעריכים באמת את זה שאני מראה את האמת. כי בסופו של דבר, בתוך תוככם, גם אם תתכחשו, אתם שמחים שטוב. אתם אוהבים שטוב לכם. אפילו אם זה מזויף. לא איכפת לכם שהשמחה והאהבה שאנשים מקרינים לכם מזויפת, ולא איכפת לכם שהשמחה והאהבה שאתם מקרינים מזויפת, כי עכשיו טוב לכם. כי עכשיו כלללל הזבל יכול ללכת להזדיין. כי עכשיו כלללל הרע שבעבר ראיתם ועכשיו אתם מתכחשים לו, גם יכול ללכת להזדיין.

אז לכם טוב. מזל"ט.

אז לי רע. אפשר לחשוב שאיכפת לך.

החיים חרא, ברגע שתשלימו עם זה, יהיה טוב!

אני בדיכאון... מסיבות כל כך ילדותיות שאני לא מתכוונת לספר אותם (וגם אם תשאלו למה, אין מצב שאני מספרת). אבל כשאני בדיכאון אני מתחילה לחשוב יותר, אני מתחילה להבין דברים, אני מתחילה לקלוט מי באמת מכיר אותי (וברשימה הזאת נמצאים: אמא שלי, אני, עצמי ואנוכי)... כי כולם יכולים לראות שאני בסדר... כי כולם יכולים לראות שמחה צבועה, רק אם הם קצת יחפשו... אבל לאף אחד אין כוח לחפש אחרי שמחה צבועה, ואם נגיד שהיה להם, למה להם!? כדי לראות את הדברים הברורים מאליו! למה שמישהו ירצה לראות שאף אחד לא באמת שמח, כדי שגם הם יהיו עצובים? אז הם מעדיפים לברוח, מעדיפים לשכוח, כי ככה אנחנו. בני האדם. במקום לקום ולעמוד מול הבעיות שלנו, אנחנו מעדיפים לברוח... ואני לא מאשימה אפחד, ואולי כן....

לא מבינה כלום! לפני כמה זמן התחילה מהות המזדיינת הזאת להכנס לי לראש... ואין לי כוח לחשוב על זה, אבל כבר מאוחר מדי! כי למה אנחנו אשכרה פה? כאילו, זאת היתה המטרה שאנחנו נתפתח מקופים, ואולי אלוהים עשה טעות? אולי אלוהים היה בדיכאון כאשר ברא את כדור הארץ, ועכשיו לא מתחשק לו ללחוץ Delete? אולי אנחנו היינו הכדור הראשון שהוא אי פעם ברא, ואנחנו הטיוטה של כדורים אחרים, מתפתחים יותר, וטובים יותר? ואולי אנחנו בכלל זבל? אנחנו המקום אליו הוא שולח את כל הדברים שהוא ברא, אבל לא הצליח לו? כאילו, נגיד הוא ברא את האנטישמים, ואז הוא קלט שהם לא רק שונאים יהודים מבפנים, הם גם קמים ורוצחים אותם, אז הוא זרק אותם לפה (וזה היה בסביבות מלחמת העולם השנייה)...

ואולי אנחנו הכדור הנבחר... אולי המצב שלנו הרבה יותר טוב מכדורים אחרים! אולי ישראל היא בכלל העם הכי טוב שאלוהים אי פעם ברא ["והייתם לי לעם סגולה" (זה כתוב איפשהו בתנ"ך, נשבעת!)]! אולי כדורים אחרים הם הטיוטה שלנו! אולי כדורים אחרים זה הזבל. כאילו, נגיד הוא ברא את האנטישמים, ואז הוא קלט שהם לא רק שונאים יהודים מבפנים, הם גם קמים ורוצחים אותם, אז הוא זרק אותם לכדור אחר (וזה היה בסביבות מלחמת העולם השנייה)! נכון, עדיין יש אנטישמים, אז אלוהים חיפף בפינות! אי אפשר להאשים אותו על זה שהוא לא יכול לדאוג רק לנו! (או שכן...) - אבל אם אנחנו העם הנבחר, עם המצב שלנו, מסכנים כל שאר הכדורים האחרים המסתובבים בגלקסיה...

אני אשכרה עולה פה על משו חדש כשאני בדיכאון...

החיים חרא, ברגע שתשלימו עם זה, יהיה טוב! (ואל תגיבו לזה! תגיבו לפוסט, לא למשפט המעפן הזה שחוזר כל פעם בכל פוסט!!, סתומים)

מכירים את הימים המציקים האלה? שעוברים לאאאטטט... ודווקא הוא. כאילו, כל השבוע עבר מהר, אבל אז מגיע יום חרא, שיעבור לאט... וזה לא בגלל יום האהבה המזדיין הזה!! לא!! מפתאום! אני כבר התרגלתי לעצם העובדה שלא יהיה לי חבר עד האוניברסיטה! זה סתם, יום כזה, שכלום לא הולך!! הכל מבאס! או שאת מזיעה כמו חמור, או שקר לך כמו דוב קוטב. את מרגישה את כולם נגדך, וזה מבאס כזה... מרגישה שכל מי שאת מדברת איתו מפגר ומטומטם. לדבר לקיר. וכשאת את מתרחקת, את מרגישה שהוא מדבר עלייך. יום כזה שאף אחד לא מתייחס אלייך. את קיר. את זאת שיושבת בצד, ולאף אחד לא איכפת ממך. סתם, יום מציק כזה...

היום, למזלי, לא היה יום כזה...

החיים חרא, ברגע שתשלימו עם זה, יהיה טוב.

מי אני שאתעלם מהיום הכל כך "מיוחד" כביכול הזה? כי אחרי הכל, הולנטיין דיי, הוא:

עוד סיבה לזוגות חרמנים להתעלס

ועוד סיבה לנער הביישן לומר לזאת שיושבת לידו שהוא אוהב אותה

ועוד סיבה לזוגות פחות חרמנים להכין אחד לשני ארוחות רומנטיות, ולתת מתנות קיטשיות אחד לשני!!

לי אין אפחד. זדיינו. לא איכפת לי. מצדי שאף פעם לא יהיה לי אף אחד. מצדי שאני אמות בתולה זקנה. כי אף אחד לא שומע את הצד שלי. לאפחד לא איכפת מהצד שלי. אז קיים הצד שלי, וקיים הצד של השאר. הצד שלי לא שונה בהרבה מהצד של השאר. אבל הוא קיים. איפשהו. לא קשה למצוא אותו. לפעמים הוא בא לבד. אבל אפחד לא מקשיב לו. אז הוא הולך. וככה הוא. אז תקשיבו לו שהוא בא. כי לפעמים הוא אחלה. לפעמים הוא חרא. אני מודה. אבל לא נורא. כי ברגע שתקשיבו לו, הוא יבטיח להשתפר. אבל אתם לא. אז איך הוא יכול להשתפר?! למה לו להשתפר?! סתם?! בשבילו?! הוא גם ככה שונא את עצמו! (אני עדיין מדברת על הצד שלי, לאלה שלא עוקבים). ואז כשהוא מבין שאף אחד לא יקשיב לו, הוא הולך. ולאן הוא יילך?! הוא יחזור אליי, כי אחרי הכל, אני חשבתי אותו, אני רציתי אותו, אני בראתי אותו! ואז הוא מתחיל להתאסף שם, עם כל הצדדים האחרים שלי שלא נשמעו, והם כולם רוצים לעוף החוצה ממני, אבל לאן?! אז מה נשאר לי?! בלוג?! כן. וזה מה שקורה. הבלוג הזה הוא הצד שלי לחיים.

וכככללל זה, התחיל מולנטיין דיי...

החיים חרא, ברגע שתשלימו עם זה, יהיה טוב!

לכו להדיין! נמאס לי! הייתם פה, ראיתי, זה בסדר, עכשיו אתם יכולים ללכת!! עכשיו אני יודעת ש"אתם כאן בשבילי" וש"הכל יהיה בסדר" חראים, זונות, זה מה שאתם! כי לי, פשוט נגמר! נגמר לי מהכל! מזה שאתם פה, רק כדי שאני אדע שאתם פה, לא כי איכפת לכם, נגמר לי מזה שאתם משקרים, שאתם מדברים עלי. תגידו, לאיזו רמה של טיפשות הבאתם אותי?! לא קצת זלזלתם, קצת?! אני יודעת, אני רואה, אני שומעת, אני פאקינג עומדת פה ויודעת יותר ממה שאני אמורה לדעת!! אז די לזלזל!!! כי הייתם צבועים מספיק בשבילי, עכשיו אני יודעת הכל!! אתם יכולים להוריד את המסכות המזדיינות שלכם, לבוא אליי ולומר את כל מה שבראש שלכם, כי הלב שלי כבר עטוף אבן! כי הלב שלי כבר לא מרגיש! כי זה לא משנה! כי הלב שלי לא יכאב יותר!

לכו להזדיין, כי נמאס לי מכם, פשוט נמאס.

החיים חרא, ברגע שתשלימו עם זה, יהיה טוב!

עכשיו תורי לאהוב, אחרי כל הצביעות שלכם. עכשיו אתם רוצים שאני אוהב בחזרה, אבל אני לא יכולה. האהבה הצבועה שלכם מספקת אותי, אבל רק לחיים, לא מעבר. בלי האהבה הצבועה שלכם אני אמות. אז יש את האהבה הצבועה שלכם שנותנת לי חיים, ואז אתם רוצים שאני אחזיר, אבל מה אני אחזיר? אין לי אהבה, האהבה הצבועה שאני מקבלת, היא האהבה היחידה שיש. אני לוקחת את האהבה הצבועה שלכם, חיה אותה, משתמשת בה, ואז אני צריכה להחזיר, אבל מה אני אחזיר? אהבה משומשת? יותר נורא משנאה. ואז כולם חושבים שאני נורא נגטיבית, כי אני לא נותנת אהבה, אם היה לי, הייתי נותנת.

עכשיו תורי לשמוח, אחרי כל הצביעות שלכם. לא נורא, תנוחו, כי אתם שמחתם מספיק בשבילי, עכשיו אני חייבת לשמוח בחזרה. אבל השמחה שנתתם לי צבועה, איך אני אחזיר לכם שמחה? השמחה הצבועה שלכם נותנת לי חיים, בלי השמחה הצבועה שלכם אני אמות. אני חיה את השמחה הצבועה הזאת, משתמשת, ואחר כך זורקת, אי אפשר למחזר שמחה, זה יותר נורא מעצב, יותר נורא מדיכאון.

אז מה לעזאזל נשאר לי? שנאה?! עצב?! תֶכנית, כן. כי זה מה שנתתם לי, כי זה מה שיש. כי אם נתתם לי שמחה צבועה ואהבה צבועה, אני מקבלת יותר עצב ושנאה ממה שכביכול אמור להיות "אהבה" ו"שמחה" כי זה מהיש! אבל אתם לא רוצים עצב ושנאה, אתם לא רוצים אמת, אתם רוצים צביעות, אז זה מה שאני נותנת, אהבה צבועה, שמחה צבועה, וזה מה שתקבלו, כי ככה זה. ואתם יודעים מה הכי מדהים, שזה ככה לא רק אצלי! כולם מחלקים אהבות צבועות ושמחות צבועות, כולם מקבלים אהבות צבועות ושמחות צבועות, וזה מה שכולם מקבלים, אז ככה זה הולך, כמו שרשרת, אהבה צבועה מתקבלת - אהבה צבועה ניתנת. שמחה צבועה מתקבלת - שמחה צבועה נתנת.

אתם אשכרה חושבים שיש אהבה אמיתית או שמחה אמיתית בעולם הצבוע הזה?! פתטיים... (ככה כותבים את זה?)

החיים חרא, ברגע שתשלימו עם זה, יהיה טוב!

איזה נושא חם! איזה נושא!!

שאלות טיפשיות, זה שאלות כמו:

מה הצבע של הסוס הלבן של האביר השחור?

אבל אפשר לחלק את השאלות הטיפשיות לסוגים:

סוג העברת - קבלת האינפורמציה:

"תשמעי שנייה, מחר יש יציאה!" - הענקת אינפורמציה ל-X

"תגידי, את עושה משו מחר?" קבלת האינפורמציה על ידי X, בצורה הטובה ביותר.

יש כמובן את סוגי השאלות הטפשיות בתור משפטי התחלה:

"מה קורה בובע?" מאפיין בעיקר את הערסים

ואני עד עכשיו לא הבנתי על מה הבנים חושבים כשהם שואלים "שנזדיין עכשיו או אחר כך?"

עקב אובדן כל השראה, אני אסיים את בלוגי בשאלות טיפשיות מעוררות מחשבה:

אם שמן תירס עשוי מתירס, ושמן זיתים עשוי מזיתים, ממה עשוי שמן תינוקות?

אם אלוהים יכול לעשות מה שהוא רוצה, הוא יכול לעשות את מה שהוא לא רוצה?

אם מתכוננים לבלתי צפוי, זה עושה את הדבר לצפוי?

ושאלת האבן הבלתי נמנעת:

האם אלוהים יכול ליצור אבן שלא תורם מהרצפה, האם הוא יוכל להרים אותה?

החיים חרא, ברגע שתשלימו עם זה, יהיה טוב!

אז בין ניסיון לאופטימיות (דגש על ניסיון) לבין ניסיון לאופטימיות, אני כותבת סיפורים... מקווה שתאהבו... ת(ס)בלו:

הראשון הוא אחד האהובים עלי:

שבר

אל תנסו להבין אותה. היא מתוסבכת. היא יותר מדי קשה, זה חסר סיכוי. אתם צריכים להיות איתה 24 שעות ביממה כדי להבין מה עובר לה בראש. גם זה לא קל. באיזשהו שלב נמאס. אי אפשר לחיות אותה. צריך גם לחיות את החיים שמסביבה. וצריך לשלב בזה את החיים שלך, איפשהו, איכשהו. גם לה נמאס לפעמים. לפעמים היא צועקת. צועקת עליך, מוציאה עצבים, וכשאתה לא שם, היא צועקת ללא תכלית. מרימה את ראשה וצועקת למעלה, מקווה שאלוהים ישמע אותה. והוא שומע, אבל לא מקשיב. אחר כך היא בוכה. נסגרת לכדור קטנטן, הברכיים מגיעים לחזה. הידיים שלה עוטפות את שוקיה, והיא בוכה. אל תנסו לדבר איתה. אל תנסו להגיע אליה. אל תנסו לגעת בה. כי זה הרגע שלה. שבו היא נשברת. הצעקה זה רק הסדק, אבל הבכי, הבכי זה כבר השבר. ואז, כשהשבר לא יכול לגדול יותר, היא מחכה שתבוא לשם, עם הדבק, ועם החתיכות החסרות מהנשמה שלה. וכשאתה לא שם, היא מתפללת תפילה חרישית לאלוהים, ואז הוא שומע והוא מקשיב. ושולח מלאך, עם דבק, ושברים מהנשמה. וכשזה לא מספק אותה, הוא לוקח את הנשמה איתו לתיקון, והיא כבר לא תקבל את הנשמה הזאת, הנשמה צריכה לעבור למישהו אחר, לה היה את ההזדמנות שלה...

גם את השני אני ממש ממש אוהבת:

תאונת דרכים

"מה יש לכם במגירה...?", לפעמים זה מעלה לכלונו ישר מה יש לנו בשידה המשעממת ליד המיטה שלנו:

   _________________________

  \          השידה המשעממת שלי        \  |

\_______________________\     |  

|                          |                          |    |

|                          |                          |    |

|                          |                          |    |

|                          |                          |    |

|                          |                          |   \

|                          |                          |  \

|                          |                          | \

|                          |                          |\

אבל לפעמים, אני אוהבת לחשוב על מגירות בחיים, כמו שאנחנו נורא אוהבים להחשיב את חיינו כמסדרון חיים, תחשבו על החיים כמגירה, זה שונה! הכל קורה בשלבים, כל מגירה, אחרי שפתחת, אתה לא יכול לסגור,

   _________________________

  \         שידת החיים המוזרה שלי       \   |

\________________________\    |  

|    הילדות שלי       |     הילדות שלי     |    |

|      שוודיה            |        ישראל         |    |

|  בית ספר יסודי     |    בית ספר יסודי  |    |

|         גנים            |         חביב          |    |

|        חטיבה         |      עתיד!!!          |   \

|       זלמן ארן        |                           | \

בואו נפתח מגירה מגירה מהחיים שלי:

הילדות שלי, שוודיה - שוודיה, אחחח שוודיה, איזו מדינה יפיפיה, אני זוכרת אותה במעורפל, אני זוכרת את הגן האהוב שלי, גן שלועלם לא יחזור.

הילדות שלי - ישראל - את זו פחות אהבתי, היא היתה קשה, לא היו לי חברים, והייתי די עצובה רוב הזמן, כי זאת היתה אחת התקופות הקשות ביותר של החיים שלי...

בית ספר יסודי גנים - אני בכלל לא רוצה לדבר על זה...

בית ספר יסודי חביב - התחיל נורא, שנאתי את זה, בכתה ד', כשעוד הייתי חדשה, 3 בנות באו וצעקו עליי, לא זוכרת למה, לא זוכרת בדיוק מי, לא זוכרת מתי, אבל זה היה לי קשה, וזה יישאר אצלי... תמיד..

חטיבה זלמן ארן - זה די איפה שאני עכשיו, וזה קצת קשה לי... כי עם ההתבגרות הזאת והכל, זה די מדכא... רק לחשוב, שאת כל הזכרונות היפים שלי, שהיו רובן בשוודיה, לא יחזרו על עצמם לעולם... זה דיכאון... 

עתיד - המגירה הכי מפחידה, לא רוצה לחשוב עליה עכשיו, רוצה עבר והיום, אין לי עתיד, כלאמר יש לי, אין לי מושג מה יקרה איתו, אני פשוט מפחדת...

החיים, אח... החיים!

לפעמים אני שוקעת בזכרונות, ופתאום קופצת חזרה למציאות, למקום שבו אני נמצאת... לעולם שבו אני לבד ועצובה... הזכרונות שלי לרוב מתוקים וכיפיים, אבל ברגע שבו אני קולטת שאני לא יכולה לחיות את העבר, ואני חייבת לחיות את החיים שלי זה די מבאס...

לקוות שיום אחד יהיה לי טוב, שיום אחד הזכרונות המתוקים שלי יקומו לתחייה, אבל אז שוב, מחר לא יהיה טוב. אני יודעת את זה, אם היום לא טוב, אז מחר לא יהיה טוב. מחר לא תרגישי מושלמת, מחר לא יבוא אביר שקסי על סוס לבן, ויציע לך לבוא איתו לארמון, מחר הדיכאון לא ייעלם, מחר לא תרגישי טוב כשתעלי על המשקל, מחר לא תרגישי שכולם אוהבים אותך, מחר לא... יהיה טוב!!

אבל תנסו, כי אחרי הבטחתי לכם בלוג אופטימי, מחר יהיה חרא, אבל למה היום חרא? היום טוב, למה היום את לא מרגישה מושלמת? למה את בדיכאון היום?! כי מחר תרגישי לא טוב כשתעלי למשקל?! תחיו את הרגע, אנשים, קחו המלצה, כי אני מנסה, תנסו גם אתם! תאהבו את הרגע, הרגע כיף, גם את לא מושלמת, גם אם אין אביר, גם את מרגישה שמנה, גם אם את חושבת שאת לא אהובה (כי בדרך כלל זאת רק הרגשה), גם אם את יודעת שלא יהיה טוב!!

החיים חרא, ברגע שתשלימו עם זה, יהיה טוב!!

מכירים את הדיכאון הזה, שסתם בא? בלי סיבה? זה לא משהו רציני, אבל זה שם, ומציק? וכשאת מנסה להפטר ממנו, בצחוק או בחיוך, אז הוא מקנא (אל תצחקו! יש לכם מילה יותר טובה?!) ותוקף יותר? (וואו, יש לי מטאפורות עלובות) ואז, אחרי שסיימת לצחוק, הוא מחליט שעכשיו, כשאת לבד, ואף אחד לא יוכל להצחיק אותך, הוא מתנפח עוד ועוד, ומתפוצץ בדמעות של כאב (אני חייבת לעשות משהו בקשר למטפורות שלי, חייבת!), ואז את נשארת די לבד, כש"רק הלב שכואב לך" של אביב גפן מתנגן ברקע, ובוכה...?

לא, הא?