כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

[אם יש מילה כזו]. אני אוהבת טקסטים. אני טובה בטקסטים. בחטיבה הייתי מעולה בהבעה עצמית. אז למה אני גרועה במקצועות הומניים? אני אוהבת לכתוב, ואני נכשלת בספרות, אני מעריכה ספרים, ולא מסתדרת בתנ"ך, אני מבינה את ההגיון בהיסטוריה, ונכשלת.

ובילוגיה? פיזיקה? מחשבים? מעולים. מכובדים ממש.

אני שונאת את עצמי.

הם התווכחו היום בבוקר. אני שונאת לשמוע אותם מתווכחים, אבל משהו בוויכוח הזה הרגיע אותי. הוא סבב סביב משהו שציפיתי לו.

אני לא רוצה להיות פה.

אולי לא להיות, אולי חוסר הוויה, אולי חוסר סיבה לקום בבוקר, ולא לקום, אלה הם הרגעים של החיים.

דווקא שמסתדר לי קצת.

קצת.

נוח לי. נעים לי.

אני מרגישה אהובה ולא ממש.

אולי, אם היו יודעים איך הדברים שהם אומרים רוצחים אותי, הם היו מפסיקים.

ואולי, רק אולי, הם מתכוונים לזה.

די. ששש. לא לבכות.

זה לא משנה שאת דפוקה, שאמא שלך היא לא מה שהיתה, שאת סופגת וסופגת, אבל אין לך למי להוציא את הכל, שאין אדם בעולם שיבין את הצרכים המעוותים שלך, ושאת לא שונה באמת מאף אחד. ו... סעמק.

החזק בה, אחוז בה בכנפיה המטורפות הנעות בקצבן שלן.

אחוז בה בטרפיה האימתניות, המאיימות לחדור ללב אנשים.

את מקורה המצווח קשור, כי זעקתה פולחת את אוזני התמימים.

ואת עיניה כסה, גזול ממנה ראייתה, שלא תראה היא זוועות שיצרה.

ובשושו, אגל לכם סוד ייסורי, אני לא מרוצה מהכותרת. יש רעיונות?

את עולה בגרם מדרגות ופוגשת מבט מזוגג.

"שלום" הוא אומר לך, ואת מגיבה בהנהון אדיש.

"אני מצטער" לא, הפעם את לא תגידי שזה בסדר, כי זה לא היה בסדר בפעם הראשונה, או השניה, ובכל הפעמים העוקבות להן והקודמות לזו.

"אולי פשוט תתני לי מפתח ואז..."

"אתה לא גר פה." את פולטת, והפעם לא איכפת לך שזה יפגע בו. ואת תוהה מה יהיה יותר נורא, לעזוב הכל באמצע, כמו את הצבע אצל הספר, כדי לפגוש את המבט המוזגג שלו בחדר מדרגות, או לחזור הביתה, לגלות שהדלת פתוחה, לפתח תקווה, ואז לפגוש את המבט המזוגג יושב לך על הספה.

את מוציאה את המפתח מהתיק, עוזרת לו לקום, ותומכת-דוחפת אותו לתוך הדירה.

"יש לך משהו לאכול?"

"אני אכין לך. תתקלח. אתה מסריח."

כי זה בדיוק מה שמתחשק לך לעשות. להתחיל לבשל לו.

"אני לא אצליח" הוא אומר.

יופי.

אז את מחליפה לטרנינג, מפשיטה אותו, וכשהוא בתוך האמבטיה את חושבת שזה תפקיד של אמא, וכמה שאת צריכה אמא, ופתאום, כל הסיפורים האלה של האמא שמטביעה את הילד שלה, נשמעים כל כך הגיוניים, ואת מתפטה.

"להתנגב, אתה יכול?"

"לא" הוא אומר, בלי בושה, בלי התנצלות, פשוט מישיר אלייך מבט מזוגג, ועונה לך בתשובה שגוזלת ממך עוד זמן.

אז את מנגבת, ועוזרת לו ללבוש בחזרה את הבגדים המסריחים שלו, ונותנת לו לדדה לכיוון הסלון, לא תעזרי לו, יש עוד תקווה שהוא ייפול, שיכאב לו, והוא לא נופל.

ואת זורקת גבינה צהובה, מפזרת קצת בולגרית וגם חותכת בצל, ומכניסה לטוסטר.

"אני לא אוהב בצל"

חתיכת כפוי טובה, הלוואי שתשרף.

ואת זורקת גבינה, מפזרת קצת בולגרית ולא חותכת בצל, ומכניסה לטוסטר.

הוא אוכל ונרדם.

בלי תודה, בלי התנצלות, בלי שאלה של כמה זמן הוא יכול להשאר פה, וכן, זה מאוד יפריע לך אם הוא יישן פה, תודה ששאלת.

את אוכלת את הבצל שהוא לא אכל, ואחרי שעה את מעירה אותו, ויש לו מבט מזוגג ועייף בעיניים.

"תעוף."

"אה..." הוא נראה מבולבל, עדיין לא פיקח.

"תעוף!"

"אני הולך... הולך..." הוא אומר ונרדם.

את רוצה להרביץ לו, אבל את לא.

"תעוף מפה כבר!" את צורחת.

הוא קם, מועד לכיוון הדלת, ולא איכפת לך אם הוא יסתדר או לא, בעיה שלו.

"את יודעת ש..." הוא מתחיל "ש... אני אוהב אותך, נכון?"

"נכון, זה המשפט." את אומרת באדישות.

הוא לא הבין את הסרקזם, נראה מרוצה מעצמו, כי  הרי מבחינתו יש לו מישהי בעולם הזה שיודעת שהוא אוהב אותה.

אחרי חצי שעה אמא חוזרת, מסתכלת על שתי הצלחות המונחות על השולחן בסלון,

"אבא היה פה?" היא שואלת במבט מזוגג.

"לא." את משקרת.

לא סימפטיות מהעבר שולחים לי הודעה, אני באמת צריכה ללמוד להתעלם.

זה לא כואב לי מספיק שירדו לי דמעות.

זה לא כואב לי מספיק שירדו לי דמעות.

זה לא כואב לי מספיק שירדו לי דמעות.

זה לא כואב לי מספיק שירדו לי דמעות.

יש לי עשר שנים לעבור בין מיטות.

זה רשמי.

אז נכון, לא תמיד יש קשר ישיר בין מה שאנחנו אומרות לבין מה שאנחנו רוצות,

ונכון, אנחנו נוטות לומר "אם אתה לא יודע על מה אני כועסת אז אני בכלל לא אספר לך" [אכן משפט מעורפל],

אבל המשפט "בחורה לא יודעת מה היא רוצה עד שהיא לא תקבל אותו" שגוי בהחלט!

אתם החלטתם שאנחנו מתוסבכות באשר אנו נקבות, שאנחנו לא יודעות מה אנחנו רוצות, ואתם כל כך בטוחים בכך, שאפילו הצלחתם לשכנע אותנו [], אבל בואו נתחיל מההתחלה.

שמעתם פעם על אומנות הפיתוי? נו, הדבר הזה שמלמד בנים איך להתנהג נכון עם בחורה, ואיך להזרים אותה לכיוונו? עם האלפא, והביתא? ובכן, נתקלתי בכמה אלפות בחיי, טבעיים או לא?, לא ניחנתי בידע להבדיל ביניהם, ובכל זאת, משהו בדפוס התנהגות שלהם, משך אליהם בנות.

האחד לדוגמה, השתיק הנייד המצלצל בזמן ששחוחחנו, בטענה שזה לא מנומס לענות בזמן שיחה, ושהוא יחזור אל חברו היקר אחר כך; האחר לקח אותי לצד, רק בשביל לשוחח, כי בין שאר החברים יש יותר מדי רעש; בעוד השלישי, לא רק שחבק אותי כשטענתי שקר לי, אלא אפילו הסיר את מעילו בהצהרה ג'נטלמית למדי, הניח אותו על כתפיי ורעד מקור עד ששכנעתי אותו לקחת בחזרה את מעילו.

אני לא יודעת אם שמתם לב מה היה העיקר בכל אחת מהדוגמאות הנ"ל, למרות שחדי ההבחנה בינכם בטח שמו לב כי שלושת הבחורים, ללא יוצא מין הכלל, הניח אותי במרכז, והעדיף אותי על פני החבר בטלפון, הכיף שעם החבר'ה וטמפרטורת גוף ראויה. שלושתם, עם כל הדברים שעשו, ודרך הדיבור שלהם, עשו לי חשק לזרוק כל דבר שקיים בעולם, ולחיות את שארית חיי עמם [הגזמה, כמובן].

אני לא יודעת בדיוק מה רשום בספרים של אומנות הפיתוי, או מה בדיוק התאוריה שלהם, שכן, מעולם לא באמת התעניינתי, אבל ממה ששמעתי [ושמעתי], אני יכולה להבין, בין אם זה נאמר במפורשות ובין אם לא, מביא בעצם הנסוחה הפשוטה שרוב הנשים [שימו לב, הסתייגות], יסיכמו איתה והיא [*תופים*] להרגיש חשובות.

כמובן שזה לא פשוט כמו שזה נראה, שהרי זה משתנה מבחורה לבחורה, וברוב המקרים זה דורש לוגיקה.

לא תמיד יש קשר בין מה שאנחנו אומרות לבין מה שאנחנו רוצות, הרי, אם אני מספיק חשובה לך, אזי אתה אמור לדעת מה אני רוצה, ובכל זאת, תמיד, אבל תמיד [ללא הסתייגות] יהיה קשר בין מה רוצות, לבין הטון הדיבור [לוגיקה].

ומאחורי המשפט המעורפל "אם אתה לא יודע על מה אני כועסת אז אני בכלל לא אספר לך", קיים המון הגיון [] שאם אני כל כך חשובה לך אתה אמור לדעת למה אני כועסת, כי מי אם לא אתה מכיר אותי, ויודע הכי טוב מה מרגיז אותי?

אני אישית לא אוהבת לעשות זאת, אבל אני אביא לכם מספר דוגמאות חומריות לתאוריה שלי.

זר פרחים קנוי, זה מקסים, אבל זר פרחים שקטפת לבד, מקסים עוד יותר.

ארוחה במסעדה זה רומנטי לאללה, אבל ארוחה שבישלת, ואפילו אם קצת נכשלת, זה מתקון מעולה לכיוון המיטה.

סמס רומנטי של "אני אוהב אותך" זה ממס, אבל למצוא פתק חמדמד וצבוע, שהכנת מבעוד מועד, והשחלת לי לכיס שלא הסתכלתי, יהפוך אותי לנוזל בין רגע.

אנחנו רוצות לדעת שיש לנו ערך עיקרי וחשוב בחייכם. שאתם משקיעים בנו זמן, ולא רק כסף.

שאתם מקריבים מעצמכם עבורנו.

זה הכל.

כמובן שיש צורך להעמיק, וזה רק על קצו של המזלג, אבל זו התמונה הכללית.

שלכם, לא מאמינה בנשים  מתוסבכות,

טיפקס פשוט.

אם בכך תחשוק, אתנה לך את גופי, אעניק לך מכאוביי ואהבותיי,

אם תחפוץ נפשך, כמנחה תקבל שמחותיי ואושריי,

על מגש כסוף אגיש לך זיכרונותיי וחלומותיי, עד אשר תדע שובע,

אך גם אם תרד על ברכיך, ומרותך תהפוך לתחינה לא תזכה לחיי.

ומאז חלפו ימים של אופוריה. אם בטבעיות או בעזרת טבעיים אחרים. החריד אותך כמה בנות פגשת אשר דמו לה. אולי היו לה פנים ממוצעות, או שעוד לא השכלת לשכוח אותה. שמת לב גם, שהדיבור של רובן הזכיר לך אותה.

עוד לא השכלת לשכוח אותה.

מישהי  מחייכת ברחוב.

"יש לך סיגריה?" היא שואלת

"זה תלוי."

"במה?"

"מה את מעשנת."

"הכל" ההחלטיות הביישנית שלה הזכירה לך אותה.

אז אתם מתיישבים לעשן, והיו לה נעליים כאלה. היא אהבה מגפיים.

"את יודעת" אתה אומר, בעוד עקב מועך בדיל דולק "סיגריות זה לא הדבר היחיד שאני מעשן."

היא חייכה.

קמת, וכמו מזמין אישה נעלה לריקוד, הצעת לה ידך.

והיא, שלא ידעה כי יד זה הדבר היחיד של לך להציע, הניחה ידה החיננית על ידך והסכימה לריקוד.

ריח עשב מתקתק, מוכר שגרתי חודר לנחירי אפיך כשנפתחת הדלת.

היא התיישבה על ספת האהבה כאילו היתה מלאת פרעושים. משהו בהתנשאות המוצנעת שלה, הזכיר לך אותה.

השאיפה העמוקה חודרת לריאות, ושניכם נשענים לאחור, איש איש בעננו העוטף את שניכם.

"ימים של אופוריה" היא לוחשת.

יהיה המשך? בינתיים לא.

הרמוניה.

שלכם, מסתדרת לשם שינוי,

טיפקס הורמונלי

עריכה:

אז אני אכתוב לך את זה פה. מאחר שדיבור, או יצירת אינטרקציה באיזושהיא דרך זה מסוג הדברים שאת מוכנה לעשות איתי, אז אני אאלץ לכתוב לך את זה פה, מכיוון שלקרוא פה זה משהו שלא תפסיקי לעשות.

אז אני מודה, שאלתי אותה, והיא אמרה שהיא לא תגיב. זה, והעובדה שלא שמעתי ממך מילה שמיועדת אלי במשך יומיים, הרגיעה אצלי את העובדה שזו לא רק אני עם פרנויית הלא-מתקבלת-לשום-חברה שלי. אז עכשיו אני לא בספק, אני יודעת שקורה משהו, ובהתנהגות שלך, אני רואה שזה קשור אליי.

אני לא אפול עלייך עם זה עכשיו, אני לא מצפה ממך שתדברי איתי מחר, או כשהעניינים שלך יעברו, כי סביר להניח שזה לא משהו שאני אדע. אבל שתדעי לך שאני כן אשמח לדבר איתך על זה, רק להבין מה הבעיה.

ומהדרך הבוטה שבא בחרת לבטא את עצמך, לפי דעתי, יש בך מעבר לרק רצון להפסיק את החברות(?) קליל.

שתינו, או לפחות אני בתקווה גדולה שגם את, יודעות שזה לא חייב להיות כך.

אז מתי שבא לך. אני לא עוברת בית ספר בשלושת השנים הקרובות.

לא אדע עוד טעם שפתיים,

ולא אדע עוד תשוקה.

על גופי לא יטיילו עוד ידיים,

ופי לא יזעוק עוד אנחה.

לא אדע עוד אהבה מלוכלכת,

מהולה בזכרונות מהעבר.

לא אזכור עוד תווי פניך,

לאחר שיוטמנו בעפר.

עברתי את ה10,000. סתם מגניב.