כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

אין לי מושג למה. אבדה לי המוזה לגמרי, כבר שבוע יש לי מסמך וורד מסכן שמצפה להיכתב. בזמן האחרון היתה לי מוזה מטורפת, אז שבוע בלי מוזה, זה מלא. הייתי כותבת 2,3 סיפורים בשבוע, עכשיו אני רק מצפה שהמוזה תבוא! מחכה מחכה, וזה מחרפן אותי! אני יודעת, אני לא צריכה לחכות למוזה, אבל אני עצבנית. מה שהכי מצ[ח]יק, ששום דבר חוץ ממני מביא לי את המוזה. אם תביא לי נושא לסיפור, אז הוא יהיה די חרא. אז אני מצפה... אני משחקת במחשב, והאצבעות פשוט מתעקשות להקליד משו, אז אני מקלידה משו עלוב על זה שהמוזה שלי אבדה! אררררגגגג..... אני לא יודעת כמה אתם כותבים (לא ממעיטה בערך שלכם, ממש לא), אבל אם מישהו ביניכם, אז הוא בטח יודע שזה מעצבן... כי לפעמים, דברים כמו כרית ועיניים הביאו לי את המוזה... רגע... מה זה?.... יש מצב שזה...? לא.... כן?..... מה?.... אשכרה תבוא לי מוזה בlive?...כן....? גדול.... יללא, קראו את הפוסט הקודם (יש בו 3 סיפורים ישנים!!! D=)

החיים חרא, ברגע שתשלימו עם זה, יהיה טוב!

עריכה-סעמק, איזה מוזה ואיזה נעליים? כלום. כלום. הראש לי ריק,( אבל אתם עדיין יכולים לקרוא ולהגיב לפוסט הקודם)

עוד עריכה-הא הא!! הפגתי את השעמום על ידי הורדת פוטושופ ל30 ימים, אז צפו לשינויים בעיצוב.... היום הראשון לאפריל!!! D=!!! השעה 00:10 אז כל המקפיצנים למיניהם יוצאים מפגרים כשהם רושמים "למטה, ובעצם צריכים לעבור חודש אחורה..... חחחחחח.... (אני מסטולה מעייפות).... ועדיין אין לי מוזה.... אני אשן על זה....

טוב, אני כבר מזמן התייאשתי להסביר לכם את המשפט החיים חרא, ברגע שתשלימו עם זה, יהיה טוב! אז עכשיו אני פאקינג עומדת להסביר לכם, ואל תגיבו לזה, כי אין לי חשק להבין שנחשלתי שוב...!!

אנשים מצפים. אנשים חושבים שלא משנה לאן תלך יבוא משהו טוב (טוב, לא לכל מקום, אבל להרבה מקומות), וברגע שנשלים עם זה שזה לא יקרה, ברגע שנבין שזה לא יקרה, ברגע שנשלים עם זה שהחיים חרא, ולא נצפה לכלום, נבין שבעצם טוב. (ואני חוזרת, אל תגיבו לזה לקטע הזה, אבל אם אתם רוצים, תגיבו לסיפורים... D=)

אז לאלה שקראו את הסוגריים, אז נכון, יש סיפור... סיפור ילדותי קצת, אבל אני אוהבת אותו...

ירקות

יש הרבה מהם, כמות בלתי נספרת, הם אינסופיים!!!!! הם תוקפים בחוכמה, בהתחלה הם באים מהצד, או שדוכסים אותם לפינות ואז הם הולכים ומתרבים ואז שוב התקפה. לכל מי שעובר יש אותם (חלק יוצאי דופן), הם כמו "שיגעון תורן" רק שלא מפסיקים להשתמש בהם!!!

אוכלים אותם, מקשטים איתם, עובדים איתם, זה הופך להיות טירוף!!!!!

התפקיד שלי הוא לתת דין וחשבון לכמויות ולהגיד לאנשים אשר לוקחים אותם כמה לשלם עליהם. המשרד שלי הוא ממש לידם, ליד הדוכנים בהם הם מונחים, הירקות. כן, אני קופאית וזה משאני חושבת על הירקות אחרי 3 שנים ב'קריירה'...

ואתם יודעים מה? אני גם אביא לכם את

פריקית

מה בעיה של כולם? למה אני לא יכולה להיות מה שאני רוצה... פעם אחת? למרות שכולם עושים את זה, אמא שלי לא מרשה! אפשר לחשוב מה כבר עשיתי? רוצה קצת לק שחור, חולצה קרועה, ניטים, עיפרון שחור מתחת העיניים, קצת ספריי בשיער... זה לא כל כך הרבה!! גם חברה שלי כזאת, זה יהיה כל כך מגניב... אפילו שכולם עושים את זה! אני והיא נהיה מין צמד כזה... זוג פריקיות! וחוץ מזה... אין לי רעיון אחר ויותר טוב לפורים!

עוד אחד? יללא

הלב (ולא, זה לא על מרקו)

פּום-פּום...  פּום-פּום...   פּום-פּום... פּום-פּום...

ככה זה... כל יום, כל שעה אף פעם עושה משהו מקורי רק פּום-פּום... מעביר את הדם בכל הגוף. למרות התפקיד החשוב לא קיבלתי משהו יותר מעניין חוץ מ... פּום-פּום... פּום-פּום... נראה כאילו לאף אחד לא איכפת מהתפקיד שלי. כלומר כולם מתייחסים למישהו אחר בגוף הגדול הזה. רק הוא!!! כולם יודעים עליו!!! כולם שומעים עליו!!! המח!!!

אבל אני? מי אני? כולם מציירים אותי כדי להראות אהבה ואפילו את זה לא מציירים נכון!!!

אני צריך לעבוד כל הזמן רק פּום-פּום... פּום-פּום... פּום-פּום...

וכשהגוף רץ אני עובד פי שתיים יותר קשה!!! וכשהגוף נהיה זקן? גם אני נהיה זקן!!! ולאט לאט אני מאט ובסוף נעצר ואז כולם בוכים בגללי!!! דום לב גם כן!!! אפשר לחשוב!!! מה אני לא מזדקן עם השנים??? אני לא עובד קשה??? לא!!! ממש לא!!! רק המוח מסכן!!! רק הוא לאט לאט מתעייף ומתחיל לשכוח, אבל זה לא נורא כמו "דום לב"!!!

אז אם אתם רוצים להיות גלגול הבא לב, תחשבו שוב, אתם לא רוצים לעשות כל הזמן רק פּום-פּום... פּום-פּום... פּום-פּום... פּום-פּום...

אם גם לכם נמאס, לחצו כאן... (סתם...)

מי מאתנו לא נפגש בפרסומות המעצבנות תחת ללחמן... בהתחלה חשבתי שזה מישהו ממש ממש משועמם, אבל הבנתי שזה סוג של פירסומת חדשה... כאילו כמה אנשים שממש צריכים כסף יושבים, חושבים על כותרת שתמשוך קוראים המכורים לישרא (כמוני, לדוגמה), ואחר כך יושבים ועושים העתק הדבק איזה אלף פעם, ומקבלים ארבעשרה שקל לשעה...

היום הייתי בת"א, היה אחלה, אמא שלי קיבלה קופוני הנחה לכמה חנויות, אז קניתי חולצה וחגורה בFOX...

אני עכשיו במשרד של אמא שלי, עוד מעט אבא שלי יבוא לאסוף אותי, ואנסה לדודים שלי. איזה כיף (כן, בטח)...

חוצמזה? לא הרבה... די משעמם פה, בגלל זה אני כותבת את הפוסט חסר כל משמעות הזה...

החיים חרא, ברגע שתשלימו עם זה, יהיה טוב!

אני חושבת שהמשפט הזה נכון, כי החיים באמת חרא. כאילו כל הציפיות שלנו לכל מיני דברים שלא יקרו... מאכזבות אותנו כל פעם ופעם מחדש - בגלל שהחיים חרא! אז ברגע שתשלימו עם זה, ותבינו שלפעמים אין למה לצפות, יהיה טוב, כי לא תצפו לשום דבר... הבנתם? יופי, כי אני לא!

זה כלום. זה נובע מהפחד של אנשים למות. נובע מהפחד של אנשים לחשוב שכל מה שהיית בחיים האלה זה עלה נידף. לא יודעת למה אנשים בוכים כשמיהשהו מת. כי מה אנחנו? מה הוא היה? כלום. לא ייזכרו אותנו עוד 10, 11 שנים. כי לא היינו כלום. אנשים מתים ימשיכו לחיות רק בתוכנו. וגם אנחנו נמות בסופו של דבר. אנחנו חלק ממערכת, כלכך גדולה, וכלכך אינסופית, שכל אחד ואחד מאיתנו, זה חלק כלכך פיצי וכלכך קטן... אבל, הרי מה מרכיב את המערכת הזו? אנחנו. כל אחד ואחד מאיתנו, מרכיבים את המערכת, הרי אם כל אחד היה רואה את החיים כמערכת ענקית, וחושב שהוא כלום, כולם היו מתאבדים. אבל מה יקרה אם כולם יתאבדו? לא יהיה כלום. Nothing.

המטרה שלנו בחיים, זה להוליד ילדים. זה פאקינג לזרום עם החיים ולא לחפש את משמעותה. כי כשאתה חושב, הנה, אני אחיה 90-100 שנה, אני אמות. אבל למה?! למה לי לחיות את ה90-100 השנה האלו, אם אני לא משנה כלום? אבל ילדים. יוצרים את דור ההמשך עד שאתה מגיע ל90-100 הללו. וגם הם יצרו עוד אחד ועוד אחד. אבל רק לחשוב על זה. אנחנו בסך הכל עלה נידף. אנחנו קטנטנים לעומת החיים. ולכן כלכך חשוב להנות. כי לאף אחד לא יהיה איכפת איך אתה העברת את החיים שלך, ואפעם לא תהיה לך את ההזדמנות לפצות על זה.

☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻

אני חוזרת רשמית לפרסם פה סיפורים, אבל אני לא אפרסם סיפורים חדשים. אני אפרסם סיפורים שכתבתי לפני שנה בערך. שהם קצת יותר ילדותיים (לפי דעתי) מאלה שאני כותבת היום....

דניאל

"ממתי אתם חברים?" הייתי שומעת עשרות, ואולי מאות פעמים. וכל פעם הייתי מהרהרת וחושבת, אבל אף פעם לא זכרתי בדיוק ממתי היינו חברים. לפעמים אני חושבת שאנחנו אחים, כי תמיד הינו ביחד. אהבתי אותו, אהבת אחים. לא היה לי איכפת שנגררתי אחריו, לחברים שלו, אל ה"בנים". הייתי מסתובבת עם בנים אפילו בגן, כשהיו לי חיידקי בנות, ולהם חיידקי בנים, לאף אחד לא ממש היה איכפת. לי היה שיער קצוץ, ככה אהבתי. לא יודעת למה. לו היה שער ארוך. ככה הוא אהב. לא יודעת למה. שיחקתי עם הבנים כדורגל, והייתי כמעט הכי גרועה, רק דניאל היה גרוע יותר ממני. בגלל זה תמיד היינו שוערים. בזה, לעומת זאת, הייתי טובה, אבל דניאל גם בזה היה גרוע המסכן. בכתה ז', אף אחד מהמורים לספורט באמת קלט שאני בת, אם זה היה בגלל השיער, או בגלל שהייתי "שטוחה", או בגלל שאת כל בגדי ירשתי מאחי הגדול,  אז הייתי מתגנבת לשיעורי הספורט של הבנים ומשחקת איתם כדורגל.

בכתה ח' הייתי הולכת כל הפסקה לפינה הזאת שאין בה מורים ומעשנת עם דניאל וכל החברים שלו. ואחרי בית הספר, הייתי הולכת עם דניאל וכל החברים שלו לאכול פיצה או פלאפל. אבל אפילו כשהייתי עם דניאל והחברים שלו, כולם יכלו לראות איכשהו שהקשר ביני לבין דניאל היה שונה. שונה מהקשר שלי לחברים של דניאל. לא היה לנו משהו רומנטי, היה לנו משהו יותר כזה של אחים.

לדניאל ולי היתה פינה, פינה כזאת שאף אחד לא ידע עליה. זה היה בבניין שהיה אמור להיבנות אבל הופסק באמצע, והיה מוקף בגדר מתכת גבוהה. אני ודניאל מצאנו פרצה קטנה, והיינו עוברים שם. בקומה השנייה היה מקום נוח. היה לנו שם מקרר קטן, כורסא רדיו, ואפילו טלוויזיה. אני לא ממש זוכרת איך העברנו את כל החפצים האלה דרך הפרצה, אבל עשינו את זה, וזה היה העיקר. לפעמים הייתי באה לשם לבד, בלי דניאל, פשוט יושבת ובוכה, ותמיד, אבל תמיד, אחרי פחות מעשר דקות היה דניאל מגיע. שאלתי אותו תמיד איך הוא ידע שאני פה, והוא רק אמר "לא ידעתי, פשוט באתי."

הבנו זה את זה בלי מילים. היינו מנהלים שיחות שלמות רק עם העיניים. כשהייתי באה אליו עם שאלה הוא היה מסתכל עלי, עם העיניים החומות והעמוקות שלו, ואני כבר ידעתי את התשובה.

היינו נפגשים, אני והוא, כל בוקר, בגינה שקרובה לבית שלי, והולכים לבית הספר ביחד.

לפני שבועיים הוא לא הגיע. היה באותו יום בשעה ראשונה מבחן בערבית, הוא בטח מבריז, כמו תמיד, חשבתי. אבל הוא לא הגיע בשעה השנייה. אולי הוא לא רצה לבוא, כי בשעה השלישית יש בוחן במתמטיקה. אבל גם בשעה החמישית הוא לא הגיע.

במשך כל השבוע הוא לא הגיע לבית הספר אז הלכתי אליו הביתה.

דפקתי בדלת, אמא שלו פתחה עם עיניים נפוחות.

"מה... מה קרה?" גמגמתי

"ד... ד... דניאל שלי... נעלם" היא אמרה

"מה?!" הייתי המומה. זה היה הזוי!

"כן... המשטרה מחפשת אחריו, והם לא מצאו אותו..."

"איך... איך לא ידעתי?"

"לא... לא רציתי לפגוע בך, אז לא אמרתי."

הייתי בהלם, איך היא לא סיפרה לי?! אני והיא מין סוג של חברות כאלה! מה עבר לה בראש כשהיא לא סיפרה לי!?

רצתי מהר לבניין הנטוש, דניאל לא היה שם. התחלתי לבכות, קיוויתי שהוא יבוא, כמו תמיד. אבל הוא לא בא. כעסתי עליו שהוא לא הגיע ולקחתי קרש ישן שהיה זרוק בפינה והרבצתי איתה בכל דבר אפשרי. צעקתי, קיללתי, עד שנרגעתי. התיישבתי על הכורסא ושמתי לב שהיתה קלטת על השולחן. הכנסתי אותה לוידיאו, ופתאום ראיתי את הפרצוף של דניאל על המסך.

"בכיתי, ולא באת," הוא אמר "בכיתי עד שכעסתי כל כך" הוא אמר והניף את השער השחור שלו לאחור "כעסתי כל כך עד שלקחתי מקל והתחלתי להכות איתו, התחלתי לצעוק, ולקלל, ולא באת." הוא המשיך, והדמעות כבר השתלטו לי על העיניים, "אז לא ידעתי מה לעשות. אני באמת סמכתי עלייך, ולא באת. עכשיו אני לבד, ואני לא רוצה להיות לבד. בבקשה תבואי." הוא אמר. יצאתי מהבניין והלכתי, והלכתי, ולא ידעתי לאן, רק הלכתי. והגעתי לבניין נטוש, אחר, שונה לגמרי ונכנסתי בפרצה שמצאתי, כמו בבנין שלי והוא ישב שם ובכה.

"איך ידעת?" הוא שאל

"לא ידעתי, פשוט באתי." ולראשונה, ראיתי את דניאל מחייך.

אני ממש הזדעזתי. וזה לא פיקטיבי.

תעבירו תדבר הזה אלה:)...ותקראו.
רק לא לבעלי לב חלש..כי הקטע הזה ממש קשה

שמי הוא שרה,
אני בת 3
עיניי נפוחות,
לא יכולה לראות ...


בטח אני מטומטמת,
בטח אני ילדה רעה,
אחרת מה היא הסיבה בגללה אמא כועסת?

הייתי רוצה להיות יותר טובה,
הייתי רוצה לא להיות מכוערת,
אולי אז אמא הייתה רוצה לחבק אותי...


אסור לי לדבר
אסור לי להתנהג רע
אחרת
כל היום אהיה סגורה....


כאשר אני מתעוררת,
תמיד אני לבדי.
הבית חשוך שעות על גבי שעות.

כשאמא תחזור,
אשתדל להיות טובה.
אם היא תכה אותי...
שיהיה רק פעם אחת...


אל תעשי רעש,
הדלת נפתחת,
אבא הגיע
שיכור מהבר...

אני שומעת אותו כועס
את שמי הוא צועק,
מסנה להסתתר מאחורי קיר...


משתדלת להסתתר
מהמבט האיום שלו,
לא יכולה לא לבכות,
מרגישה מבועתת...

מוצא אותי בוכה,
מעליב אותי,
אומר לי שהבעיות שלו הן בגללי ובאשמתי...

מתחיל להכות אותי,
ממשיך לצעוק אלי,
מצליחה להשתחרר,
רצה ומועדת...


נופלת על הרצפה,
עצמותיי כואבות,
אבא אומר מילים
שאני כבר לא מבינה...

"סלח לי" אני צועקת
אבל כבר מאוחר,
פניו בוערים...


המכות והמילים
כואבות באמת.
מבקשת מאלוהים
רחמנות וחמלה...

בסוף הכל נגמר,
והוא הולך לכיוון הדלת,
בזמן שאני על הרצפה חצי מתה...


שמי הוא שרה,
בת שלוש,
הלילה אבא שלי
הרג אותי ללא רחמים...

תגיבו ותעבירו זה חשוב!

היום הייתי בכנות, הבית ספר שאני רוצה להתקבל אליו, ואני הראשונה שעומדת בקריטריונים של ההתקבלות, והיועצת אמרה שהיא תדבר עם המנהל, אבל היא לא רואה שום מניע למה לא להתקבל.

זה מקום מדהים. כשאני אומרת מדהים אני מתכוונת מ-ד-ה-י-ם. זה ממש יפה שם!!!! המגמה דורשת כלכך הרבה, אבל זה מגניב לאללה. כאילו אנחנו נצא למעבדות, יהיה איתנו וטרינר שיעבוד איתנו (אני הולכת למגמת וטרינריה, לאלה שלא הבינו, סתומים), ואני הראשונה,אז אני בטוח מתקבלת!

I AM A HAPPY GIRL!!!!

☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻

ואח שלי בהודו, ואני מתחילה לקנות בו. אבל פסח הבא אני טסה!!!

לא יודעת למה.

זו לא הקפצה, אבל קראו את  הפוסט למטה... פליייייזזז

כי כתבתי סיפור קצת משונה. אני חייבת חייבת תגובות לסיפור. וכדי לקבל את העוצמה של הסיפור, תקראו אותו מהר.

מילים

עצבות. שעמום. מה יש? טלוויזיה. כורסא. שלט. מסך. אנשים מושלמים. קנאה. ערוץ אחר. אנשים עצובים. כאב. רחמים. כיבוי. מה עכשיו? מראה? מראה. חדר. עומד. בוהה. עודף משקל. שער מבולגן. פרצוף עקום. מכוער. הרגלים? דקות. שעירות. ארוכות. מדי. העיניים?  עצובות. ממוצעות. רחמים עצמיים. חיפוש נחמה. ביומן? יומן. קורא. אדם מסכן. עלוב. חסר רגשות. התיעוב גדל. כאב בלב. דמעה. עוד אחת. גשם. בחוץ. עוזר לדיכאון. חלון. פותח. קומה 14. עצימת עיניים. תפילה. מבט אחרון. מכתב? לא צריך. לא יזכרו. קפיצה. ארוכה. הנאה אחרונה. נחיתה. כאב.

קצת עצוב, אני יודעת, אבל ממתי אני אופטימית?

מקצוע            ציון    התנהגות

תנ"ך            |  85  | טוב מאוד

ספרות          |  92  | טוב מאוד

לשון             |  100 | טוב מאוד

היסטוריה       |  90  | טוב מאוד

מתמטיקה א'  |  90   | טוב מאוד

מדעים          |  82   | טוב מאוד

אנגלית א'1   |  87   | טוב מאוד

ערבית א'      |  90   | טוב מאוד

חנ"ג            |  90   | טוב מאוד

מורשת         |  92   | טוב מאוד

אחלה תעודה, לא?

"חיים שלמים משקיות של פלסטיק

והם מושכים לי בקצה של החולצה" (החברים הישנים שלי, מילים ולחן-עברי לידר)

אני מרגישה שהחיים שלי מנסים להפוך אותי ליותר רדודה. כאילו החיים רוצים אותי יותר רדודה, ויותר שטחית. כאילו החיים מושכים אותי לרדודים כדי להפוך אותי למה שאני לא.

אח שלי עכשיו בטח כבר על המטוס להודו (הוא היה אמור לעצור איפשהו בדרך בירדן, נשבעת!). ואמא שלי התעקשה להישאר שם עד שהמטוס המריא! כאילו משלוש היינו שם, עד ארבע וחצי עשינו "צ'ק אין" (chek in, סתומים) ושתינו קפה. ולאבא שלי (הלחוץ) היה נורא חשוב שהוא ילך באיזה 4 וחצי לטרמינל (שאח שלי היה צריך לטוס לעלות למטוס ב5), אז האווירה היתה קצת לחוצה, אבל בסופו של דבר נתקענו שם עד 5 וחצי.

והיתה לי התקפת מוזה היום. 3 סיפורים חדשים! והחלטתי שאני מפסיקה לפרסם פה סיפורים, מתוך חשש לזכויות יוצרים. ולמרות שכתוב למטה שזכויות היוצרים שייכים אך ורק ל"זאת ש"מנסה" להיות אופטימית" אני עדיין קצת דואגת. אז זה סיפור פרידה (כמו השיר "זה שיר פרידה" הבנתם? משחק מילים שנון ביותר!)

מקום

זה הזיון היחיד שהוא אי פעם יקבל! XDDDDD. (אח שלי ממש עשה פרצוף קורע כשאמרתי את זה)

יש לנו מלאאאא עבודות לחופש. כאילו... כמה? יש לנו להכין איזה fucking זיון באנגלית (אתם רואים, אני מתכוננת, אני כותבת באנגלית), יש לנו איזה 50 תרגילים במתמטיקה, ושתי עבודות בהיסטוריה (שאותם סיימתי היום D=!!!). אבל סעמק! כמה?

יש לי סיפור חדש, אבל לא כתבתי אותו. חייבת לכתוב אותו. אני לא כותבת אותו כי 22:00 ואפילו לא התקלחתי. אז למה לעזאזל אני כותבת ת'פוסט הלא קשור הזה?!

אלומה התקשרה כדי לשאול אם חזרתי הביתה, כשחזרתי ממנה כשעשינו את העבודה כי הלכתי לבד. איזו חמודה היא! (ולהלן בדיחה פרטית- ולא אתי, אל תחשבי על זה אפילו)

סעמק. אין לי כוח. אין לי עצבים לכלום. אין לי עצבים לכ-ל-ו-ם.

 יש לי אמא טיפשה. וכמה שאני אוהבת וכמה שהיא חשובה לי, היא אדם טיפש. נקודה. היא יכולה לדבר, ופתאום לעצור.

"ואז אני חושבת שלפעמים........"

"שלפעמים....."

"מה?"

"לפעמים מה?!?!"

"אה......, שלפעמים........"

סעמק.

הפוסט הזה היה ביזאר. ממש. אני חושבת שהושפעתי מבלוג שקראתי.

אח שלי טס מחר להודו!!!! לכללללללללל פסח!!!!!!! אני לבד בבית!!!! לגמרי!!!!! יש!!!!!

נשבעת. כבר לי נמאס מעצמי. איך זה שלאחרים לא נמאס ממני? אני חייבת להודות שיש לי חברות נפלאות.

אין לי כוח אליי. באמא שלי. אני כל הזמן מתלוננת.

אפעם, אבל אפעם מרוצה מעצמי.

אין לי כוח לעצמי.

אין לי עצבים לאף נשימה, מצמוץ, מילה או צעד שלי.

אני חייבת להתחיל להבין שלחיות זו מתנה.

כי זו מתנה.

אבל תמיד יש לי בראש שזו קללה.

וזה לא.

חלק מהאנשים מבינים שזו מתנה.

רק חבל שאני לא.

תגידו שזה בשליטתי.

אבל זה לא. כלכך הרבה דברים שקורים בי והם לא בשליטתי.

ואני לא מתחמקת מהאחריות כשאני אומרת שזה לא בשליטתי.

כשאני בדיכאון, אני חלשה.

כשאני בדיכאון אני עושה שיעורים.

שמתי לב שאני פשוט מתנהגת מוזר כשאני בדיכאונות שלי.

ביזאר.

רוצים דבר באמת ביזאר? מישו בן  20 ניסה להתחיל איתי. ביזאר.

הייתי בדרך לחוג, ופתאום מישו הולך לידי. אני מוציאה את האוזניה של הmp.

אני:"מה?"

הוא:"מה?"

(אחרי דיליי) הוא:"איך קוראים לך?"

אני:"עניינך?"

(אחרי דיליי)אני:"בן כמה אתה?"

הוא:"20"

אני:"אתה מודע לזה שאני בת 13?"

הוא:"מה? סליחה... אני לא ידעתי. מצטער" (הוא ממש ממש הצטער)

כתבתי סיפור חדש. אני ממש ממש ממש שונאת אותו. אז אם אתם לא אוהבים אותו (ותגידו את האמת), אז אני אמחק אותו (כבר מחקתי סיפורים שלא אהבתי בעבר):

הקיוסק של אלוהים

"מה קורה, גבר?" אמר איש לבוש שמלה לבנה.

"הכל טוב, אח שלו! איפה היית? כבר איזה תשעים שנה אני מחכה לך!" אומר איש לבוש שחור, העומד מאחורי הדלפק.

"שמונים ותשע, אני מבקש." אומר האיש לבוש הלבן.

"אז מה, מה מביא אותך אליי?"

"דום לב..."

"וואלה? זו כבר הפעם השלישית שלך!"

"כן..., אין לי ממש מזל בקטע הזה"

"טוב, אז בחרת כבר חבילה?"

"לא, אני אסתובב עוד קצת פה..."

"בואנה, תגיד לי, לא היית פה לפני 15 שנה?" אמר האיש לבוש השחור מאחורי הדלפק.

"אני?" שאלתי.

"כן, אלא מי?" הוא שואל ומתיישב על הכיסא שמאחורי הדלפק "מה מביא אותך אליי אחרי 15 שנה?"

"אה... אני חושב שתאונת דרכים..." פתאום אני מתחיל להיזכר. המקום הזה נראה לי מוכר. את התאונה אני זוכר. אבל עכשיו נזכרתי איפה אני.

"אל תגיד לי ששוב היית בבר!" האיש מאחורי הדלפק, הלא הוא אלוהים, קטע את מחשבותיי.

"נו מה אתה חושב?" זו לא פעם ראשונה שלי, שאני מת ככה.

"תשמע, אתה חייב להפסיק לנהוג שיכור! זו הפעם העשירית שלך!" האיש לבוש הלבן מסתובב ושואל  "אתה מת כבר 10 פעמים?"

"למען האמת 15" אני עונה

"אני מת רק 5 פעמים! כל פעם אני חי עד הסוף!" הוא אומר ופונה לאלוהים "אני אקח את זה".

"חבילת ספורטאי מפורסם... יפה! הלכת על קלאסה הפעם..."

"הנה, 71 שנים." אומר האיש לבוש הלבן

"איזה 71, זה 80!" אומר אלוהים

"אבל אני פורש באמצע!"

בעוד הם מתמקחים על המחיר אני מתחיל להסתובב בחנות. לא נשארו לי חסכונות מהמוות הקודם שלי, או מהאחרים. זה נורא פשוט למען האמת. אני מקבל את סכום השנים שאני חי כדי לקנות לי חבילה לחיים הבאים שלי. בינתיים אני בחובות של 3 שנים לאלוהים. אני מחפש חבילה שאני יכול לקנות ב12 שנים. הדברים היחידים שאני יכול לקנות זה חבילת נרקומן, חבילת זמר כושל, וחבילת תלמיד גרוע שרב עם ההורים.

אני אקח את זה.

"תשמע, זה פעם אחרונה שאני מוכר לך את זה. פעם הבאה אתה מקסימום הולך על הזמר הכושל."

"בסדר נו, רק תמצא לי אמא" הוא עושה בדיקה מהירה במחשב, ואני הולך מאחורי המסך השחור. שלפתע נהיה אור לבן. ופתאום כואב לי, ואני בוכה, צורח. ואישה מוזרה לוקחת אותי לזרועותיה, ומחבקת אותי, ומנחמת. ואני? כבר מזמן שכחתי מהחנות של אלוהים.

אל תקראו, אם אין לכם עצבים לבלבולי מוח. אתם גם לא חייבים להגיב.

אוף, שוב אין סיבה.

אין לי מה לכתוב.

הכל חרא.

אבל אני בדיכי, אז זה לא כזה חרא, נכון?

מתחילה להתעצבן.

חייבת להירגע.

לא רוצה.

חייב להיות קצת דיכי לפעמים. לא?

כי הרי, אם כל הזמן תהיה שמח, אז מה זה משנה.

צריך להיות עצוב, כדי להיות שמח.

מרגישה לבד. למרות שאני לא לבד. יש לי אנשים שאוהבים אותי.

ואני כלכך עצבנית עכשיו.

נפרדת מעדי. זהו. לא רוצה לדבר איתה.

חברות טובות. נכון. אבל זהו.

היא לא... אני לא סומכת עליה.

נראה לי שהיא לא סומכת עלי.

איזה נראה לי?! היא לא סומכת עלי.

היא מעצבנת אותי.

יותר ויותר.

ולמרות שלמדתי לא לצפות ממנה לכלום.

נמאס לי לדבר איתה, נמאס לי מהסיגריות שלה.

אבל היא לא אשמה, כי נמאס לי מהכל.

אני לא צריכה להתעצבן עליה. לא אשמתה. ואולי כן.

אשמתה? יכול להיות. אולי אני בדיכי הזה בגללה.

אולי. לא נראה לי.

מפריד. נקודה.

יש אולי אלפי סיבות לזה שאני רוצה לעזוב את הבצפר המזדרגג הזה! ועד כמה שהבצפר הזה אמור להיות על רמה, יש בו כלכך הרבה דברים שמעצבנים אותי. אני לא מתלוננת על המורים (אבל על המחנכת כן!), לא על היועצים או אבי הבית (אבל על היועצת שלנו ועל אב הבית החרמן, כן!). זה האווירה. זה הבנות (הפקצות). עזבו. אין לי חשק.

קראו את הפוסט הקודם.

קצת נמאס לי. אבד לי קצת החשק ל... הכל.

הכל כזה מבאס. רוצה לצאת מזה. אבל אני לא יודעת איך.

התרגלתי לדכאונות שלי. התרגלתי גם לזה שאפחד לא רואה אותם.

נמאס לי שאנשים חושבים שהם מכירים אותי.

נמאס לי שאנשים חושבים שהם יבינו.

ככה זה. אפעם לא מבינים. אני גם לא מצפה שיבינו.

למה שיבינו? הם לא צריכים להבין. הרי יש להם את החיים שלהם (ואני לא מתלוננת).

נמאס לי מהדכאונות שלי. נמאס!

אין לי חשק להיות בת 13. אין לי מצב רוח.

יש לי רק עצבים לשים ת'ראש. הלוואי.

מבחן ובוחן. סעמק. לא באלי.

גם בחוג כולם מעצבנים אותי. לוחשים.

אנחנו נהיה מול 400 איש והם לוחשים!

נמאס לי מהחוג!! רוצה לפרוש. אבל לא עכשיו. לא עכשיו.

רוצה לבכות. רוצה להשתחרר.

רוצה שמישו יבין. רוצה לדבר עם מישו. היועצת שלנו מפגרת (סתם הערה, שלא תגידו לי ללכת אליה).

טוב נו. סיפור, אני שונאת אותו...:

אלכוהול

עוד שוט אחד נקי של וודקה. הטעם החריף חודר לתוך נשמתה. מקווה שזה יעזור לבעיות להישכח. אבל זה לא עוזר. אולי עוד אחד? שווה לנסות. ממלאת את הכוס הקטנה בנוזל החריף. הפעם עד הסוף. בלגימה אחת מחסלת הכל. זה חייב לעזור. חייב להשכיח את הבעיות. אבל הם עדיין שם. באנחת ייאוש היא דופקת את ראשה על השולחן.

"הכל בסדר?" הוא שואל. הוא רזה והוא גם אף פעם לא שתה. הוא כבר מזמן שיכור. הוא כבר מזמן שכח את הבעיות. היא מסתכלת עליו במבט נואש. למה שהוא יבין? הבן אדם הזה כבר לא יכול ללכת ישר. עוד מעט נופל מהשרפרף.

"עוד אחד נקי, בשבילה." הוא אומר. שיכור שיכור אבל מבין. הברמן מסתכל על הנערה המתוסכלת. ממלא את הכוסית לאט, בעודו מנענע בראשו. היא לעומת זאת, מחסלת את הכל בלגימה מהירה. או.קי. זה מתחיל להשפיע. היא כבר קצת מרחפת... בסופו של דבר אלכוהול זה טוב.

"יין?" הוא שואל.

"בירה" היא עונה. הברמן ששמע פותח בקבוק בירה ושם לה על הבר. היא שותה חצי בקבוק בלגימה אחת. עוד חצי בלגימה השנייה.

"יללא, הביתה" הוא אומר.

היא, כבר שיכורה לגמרי, מסתחררת לכיוון המכונית. בקושי מכניסה את המפתח לחור המנעול שבמכונית, גם ההתנעה היתה משימה לא קלה. הם מתחילים לנסוע הביתה. וברגע אחד מהיר, של טעות, הם כבר יחזרו הביתה.

איך זה, שעד עכשיו, לא כולם פתחו בלוגים?! אנשים פתחים ופותחים (או.קיי, זה לא נשמע טוב), וזה אפעם לא נגמר! כאילו, עדיין יש אנשים שעדיין אין להם בלוג? אני מבקרת הרבה בבלוגים חדשים, וחלקם, בולגי זבל, כמה אנשים שחשבו שבלוג זה כמו שין, רק שאפשר לעדכן אותו. וחלקם ממש איכותיים (כמו הבלוג הזה למשל... סתם, XD) וממש מעניינים. אבל איך זה לעזאזל, שאנשים עדיין פותחים בלוגים?! איך?! זה לא נגמר.

פסט זה, הינו פוסט קצר ונטול משמעות. אני רוצה שתגיבו לשני הפוסטים הקודמים שלי. תודה!

מה, גם קטע חייבים?בואנה התנאים פה, זה משו. אני לא מאמינה! אני סוגרת את הבלוג!! סתם. הבטחתי וקיימתי. עוד ציורים! (רדו פוסט-סתומים). (התחלה עלובה, לפוסטציורים נוסף).

"All the souls that would die just to feel alive" (שם שיר:Starlight שם להקה:Muse שם אלבום:Black holes ane revelations)

בדרך הביתה, מהבצפר, מקום שאני מוצאת את עצמי בו די הרבה, והקשבתי לmp, שמעתי את השיר הזה, Starlight, ומשום מה, שמעתי "All the people that would care if I live or die". כל האנשים שאיכפת להם אם אחיה או אמות. באותו הרגע. הנורא ספציפי הזה, ששמעתי את השורה הזו, הזדהתי איתה. בגלל המחשבות שעברו לי בראש, ממש ממש באותו הרגע. לא זוכרת על מה חשבתי, נראה לי שחשבתי על העבר. בעיקר. למרות, שאני רק בת 13, כמות כלכך אדירה של זכרונות לא נעימים מלווים אותי, אבל עזבו, לא רוצה להיזכר... אבל בקיצר חשבתי על כל האנשים שאיכפת להם אם אני אחיה או אמות. ואני, נטולת כל הביטחון העצמי בנוגע לחברות, ישר חשבתי על אופציות שגויות ולא נכונות. סתם. התחשק לי לספר לכם.

מפריד. אז מה זה משנה שאני לא שקסי! די עם הגזענות הזאת!! כולכם גזענים!! די!!! =[

כמה שירים שכתבתי...

אמרת

אמרת שאת רוצה לברוח

אמרת שאת רוצה לשכוח

אמרת שאת רוצה לחשוב

אמרת שאת רוצה לכאוב

אמרת שאת רוצה לחלום

אמרת שאת רוצה לאהוב

אמרת שבינתיים עדיין כואב לך

אמרת שעדיין לא טוב לך

איפה את היום?

מה כבר יש לך?

בדידות וחלום?

זה לא כל כך קרוב

אז איפה תהיי מחר?

מה יהיה לך?

רצון לאהוב?

את יכולה רק לקוות

את יכולה להאמין שיהיה טוב

את יכולה להאמין שיום חדש יבוא

~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~

טוב, אז בין סיפור לסיפור אני גם מציירת באתר הזה: http://artpad.art.com/artpad/painter/ מקווה שתהנו...

יבואו עוד... אין לי כוח עכשיו... יש... עוד הרבהה.....

אני מפריד משו בנ*ונה

המורה הטיפשה שלי רוצה שאני אלך ליועצת, כדי לדבר איתה על המעבר... סתומה. לא, היא באמת סתומה! היא לא מתאימה להיות מחנכת. ממש לא. גם רמת האייקיו של היועצת לא ממש בשמיים.

המפריד שמעליי, מזה בן *ונה, אני שונא אותו!

חרא יום. אחד הנוראיים בחיי. חרא חרא חרא יום. שונאת אותו. מזל שכבר 19:07. יש רק עוד 5 שעות בערך עד שאני אלך לישון.

מה אתם חושבים על המפרידים שמעליי? שקסיים, נכון?!

תגיבו לי על הציורים!! זונות. וקבלו סיפור:

קצת מיוחד

אז אנחנו אמורים להרגיש מוזרה לידך? תמיד החשבת את עצמך למשהו מיוחד. למשהו אחר. אתה בנאדם. בנאדם פשוט. זה לא שאתה שונה את משהו. אתה בנאדם, שמאיזושהי סיבה מחשיב את עצמו לאדם המיוחד ביותר. כמה פעמים אפשר לומר לך? אתה רגיל. כמו כל אחד אחר! קצת נמאסת, אתה יודע? אתה כל הזמן חושב שמגיע לך יותר מכולנו ביחד, רק בגלל המחשבות הטיפשיות שלך? אין לנו כוח לסבול את ההשפלות שלך. אין לנו כוח לשמוע שוב ושוב כמה את משבח את עצמך, כמה שאתה חושב שאתה יותר טוב מכולנו רק בגלל ההישגים שלך. אז עברת את שלב 15. זה בסל הכל משחק מחשב טיפשי!

החיים חרא, ברגע שתשלימו עם זה, יהיה טוב!

יותר נפשית. חולה מהכל. הכל עושה בחילה. כל ה... צביעות? מרגישה שלא משנה לאן אני הולכת הכל כלכך מאולץ ולא אמיתי. אנשים מתייחסים אלי, כי ככה זה... כי צריך. מרגישה חרא כזה. כאילו האדם היחיד שבאמת דואג לי, זו... אני. נמאס לי מהכל. מרגישה לחץ עצום. וזה לא שהלימודים לוחצים עלי. וזה בטח לא החוג, הרי למדתי את כל הטקסטים לשיעור הדרמה הבא. זה לא שיש לי איזו פגישה מתוכננת עם חברות. אני לא במועצה, אז זה אומר שאין לי שם משו לעשות. אבל אני עדיין מתמוטטת. מתחת... לעומס שבי? יכול להיות. יותר מדי רגשות, לא מספיק מקום. אפחד לא יבין. אולי זה מה שאני צריכה כדי להרגיש טוב? מישהו שאני לא אצטרך להסביר לו כל דבר אלף פעם. מישהו שיבין. נמאס לי לדבר עם הפה. רוצה לדבר עם העיניים. רוצה לדבר עם האיבר הכי פחות סטנדרטי. רוצה שמישהו יסתכל בעיניים, ויראה שם משהו. ולא, לא משהו עצוב. כי זה לא קיים. אין בי עצב. ממש לא. יש כאב. מין כאב כזה מוזר, שהולך וגודל. ובאמצע הלילה, מתפוצץ כמו בלון... בדמעות שקטות של כאב... אולי זה באמת מה שאני צריכה. מישהו שיסתכל עליי, ויקלוט שאני לא בוכה מתוך עצב, שאני בוכה מתוך הרגשה מעיקה, שהיא לחץ של רגשות. ושיבין שדמעות לא יעזרו. ושאפילו לא שק איגרוף יעזור פה. רק הבנה מלאה. של 100%... ואל תגידו שאתם תבינו. גם אם זה באמת מכוונה טובה של לעזור. אתם לא תבינו. כי את לא חווים את מה שאני חווה. ותגידו שכן. תגידו. אבל אני מאמינה שלכל אחד יש כאב שונה. ואל תגידו שהוא לא שם. הוא שם. אצל כל אחד ואחד מאיתנו. אז יש את אלה שמתעלמים ממנו. איכשהו. ומסתירים אותו, ומכסים אותו בכלכך הרבה שמחה צבועה. כלכך הרבה שמחה צבועה, עד שאפילו הם מאמינים שהוא נעלם. יש כאלה שלא חושפים אותו, מעדיפים להשאיר אותו בפנים, ולהראות שהכל טוב. למה? אני עושה את זה כדי לא להתפרץ. כי אם אני אתפרץ, זה לא יהיה טוב לאפחד (זה לא שאני מרביצה יותר מדי  חזק או משו)... ויש כאלה שגם חיים עם זה בפנים, וגם חושפים את זה החוצה (חלקכם בטח ישמח לקרוא להם "פריקים"), אז אולי הם אמיצים, לחשוף כל כך הרבה מעצמך. ואולי הם פחדנים, אין להם אומץ לשמור משו בפנים, כי הם לא חושבים שהם יצליחו.

ולפעמים קשה למצוא את עצמך. ואתה מנסה להתאים את עצמך, לאנשהו. אתה לא רוצה להיות בין הפקצות, ולא בין הפריקים, ולא בין הערסים, ולא בין האימואים. ואתה מנסה להיות עצמך. אתה מנסה להיות מהחבורה הזאת, שהם הכי עצמם שיש. אבל לפעמים אתה מרגיש שאתה לא שייך לשם גם. ואפילו שמבחוץ הם מראים לך שאתה הכי שייך בעולם, ואתה הכי מנסה להאמין להם, אתה עדיין מרגיש משונה. אולי כי כל אחד משונה. כי הרי כולם שונים. אחרי הכל. אבל אתה יותר משונה מזה. ואולי כולם מרגישים ככה? ומה אם לא? אז הם צבועים אלי? או שזה רק אני? הלוואי שזה רק אני! הרי אני לא עד כדי כך שונה! או שכן? אולי הם בכלל לא צבועים אלי? אולי אני באמת חלק מהחבר'ה? ואתה רק מקווה שהם חברים אמיתיים, שלא רק גורמים לך להרגיש שייך בשביל להרגיש שייך, אלא גורמים לך להרגיש שייך, כי אתה באמת שייך... ואז כשאתה מבין שאולי האופציה הכי נכונה זה אשכרה לקטלג את עצמך. אולי להיות חלק מהערסים/פקצות/פריקים. ואז כשאתה נמצא בכל הבלאגן הזה, יש משו שכואב יותר ויותר. מכירים? מקווה שלא. זו הרגשה נורא "Been there, did it"

מקווה ש... עזבו... זה הכל...

"השתיקה שלי, זו הצרחה הכי גדולה שבי,

השתיקה שלי, זה הכאב הכי כואב אצלי."

(שתיקה

מילים ולחן- אביב גפן.

אלבום- לילות לבנים)

תשתקו. באמא שלכם. סתמו ת'פה. נמאס לי. מדברים ומדברים. אתם לא שמים לב למה אתם מפספסים. אנשים שרוצים לדבר... לא יכולים. למה? כי באמאשלכם, אתם לא סותמים. אז נכון, לא בריא לשמור דברים בבטן (לפעמים אני חושבת שכשאמרו את המשפט הזה-לא ממש דיברו על רגשות)... נכון. אני מסכימה. אבל מתי בפעם האחרונה... עזבו. אתם בכל זאת לא תבינו נכון...

אתם לא יודעים כמה שאני מתרגשת מהמעבר. אתם בטח יודעים איך זה לקום כל בוקר, לאותם פרצופים, לאותו מסגרת משעממת שהיא אותה דבר כל הזמן. איך זה להסתובב עם אאותם האנשים, איך זה לשמוע את אותן בדיחות ממוצות, זה מחרפן! פשוט נראה לי שזה הדבר הזה שכל כך חיכיתי לו. שכל כך רציתי שהוא יבוא כבר. זה אומר, ששנה הבאה, אני לא אלמד יותר ב"זלמן ארן" אלא ב"כנות"!!! ב25 אני הולכת לסיור שם, ב25 אני עושה ראיון, ב25 אני עושה מבחן, ואולי... ואולי... וכל כך מחכה לזה כבר. שעה רכיבה בשבוע!! ושעתיים תאוריה בשבוע!! אני מחכה לזה.

אני חייבת גם ללמוד רוסית. מצחיק, לא? אבל לא איכפת לי! כל כך לא איכפת לי!! אני רק מאושרת עכשיו, עם הספר שאולי ייצא, והחטיבהתיכון... =]!! כל כך חיכיתי לדבר הזה שירעיד אותי. והוא סופסוף הגיע!!

הנאציזם. נאציזם. תמונות נוראות. אתם יודעים... לא איכפת לי שהם מתלוננים עלינו, היהודים. מעצבן אותי שהם חושבים שאדם שונה בגלל הוריו, בגלל איך שהוא נולד. נורא נורא.

http://img2.tapuz.co.il/forums/1_78931098.htm

הקליפ הזה מסמל את הנאציזם. במישיגן. (סתכלו במפה). נורא.

טוב. אז זה המקום שלי להמליץ על ספר. יאי!! שיט!! אחד?! אני חושבת שזה היה... "מעשה בחמישה בלונים" ספר עמוק, מעניין, כתוב בצורה כל כך... רגע! סתם. לא בגלל זה. בגלל שאני ממש רוצה ללמוד ספר אחד שלם בעל פה. ו"מעשה בחמישה בלונים" נראה לי פשוט לאללה. או שאפשר את "רודף העפיפונים" חייבת לקרוא אותו. זהו. "רודף העפיפונים"

כל הריספקט על מפרידים שקסיים (כמו זה) מגיעים לספיר. ספיר, מרוצה?!

וכמו שאתם (חלקכם) מכירים אותי... איך אפשר לסיים פוסט בלי איזה סיפור טוב?! אה, ואם שחכתם-התגובות אליו נורא נורא חשובות לי. אפילו יותר מהקטע. בבקשה תגיבו. אני אתן לכם שניצל תירס!!

צעקה

אסור לצעוק בבית. אמא לא מרשה. אסור שהשכנים יישמעו. מה הם יחשבו? גם בפארק אסור לצעוק. אמא לא מרשה. אסור שכולם ייראו. מה הם יחשבו? רק בשדה מותר לצעוק. אמא לא יודעת. אמא לא יודעת שהילדה צועקת. צועקת גבוהה. חזק. נותנת את כולה. אמא לא יודעת שהילדה הכי יפה כשהיא צועקת. אמא לא יודעת שהילדה צועקת בשביל החיים שלה. אמא לא יודעת שהצעקה זה כמו סם בשביל הילדה. אמא לא יודעת שהצעקה ממכרת. אמא לא יודעת שהילדה התמכרה לצעקה. אמא לא יודעת שזה כואב לצעוק. אמא לא יודעת שכואב לילדה  כשהיא צועקת. אמא חושבת שהילדה צוחקת. אמא לא יודעת מה הצעקה אומרת עבור הילדה. אמא לא יודעת שהצעקה זו הנשמה של הילדה. אמא לא יודעת שהילדה צועקת את הנשמה שלה. אמא לא יודעת. אמא לא יודעת כלום. כאלה הן אימהות.  לא יודעות כלום.