כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

מעט רענון.

נחמד דווקא.

לא חושבים?

רוח האמנות נחתה עלי בשיעור פיזיקה.

אוח. אני אהבתי.

 

ושוב

ושוב תטען את אהבתך אלי.

ושוב אמחה ואכריז שקר.

ושוב תפול על ברכיך בתחינה.

ושוב לא אחמול וארחם.

ושוב תאחוז ברגלי; במין תקווה נלוזה שאשאר.

ושוב ארכין מבטי אליך.

ושוב עיניך הדומעות יחדרו ללבי.

ושוב אצחק על מצבך העגום.

ושוב ציפרוניך ינעצו בבשרי.

ושוב יזוב הדם מרגלי.

ושוב אכה אותך.

ושוב אכריז שנאתי אליך.

ושוב תתחנן.

ושוב ארחם.

ושוב תקום ותחבק.

ושוב אחבק בחזרה.

 

ושוב תטען את אהבתך אליך.

 

שלכם, שנורא אוהבת להתחיל את היצירות שלה באות "ו"

טיפקס שחור

להישרף מבלי לרצות למות

זה כישרון לדעת

ואהבה אהבה

קחי לך זמן.. הכאב הזה יחלוף מהר,

אני מבטיח.

-

יש עלי המון.

וכלום.

-

הייתי בהופעה של מוש בן ארי. לא יודעת אם ציינתי או לא. אז הנה ציינתי. היה כיף. מאוד,

שלכם, בלי מילים

טיפקס שחור

ראיתי את זה.

בא לי צ'יזברגר ><

אני רעב

תודה

תסלחו לו על זה, הוא משתמש בצרפתית ואנגלית, רוב חייו.

שלכם, בעלת חבר טיפש ורעב,

טיפקס שחור

doodle.

אבל אני כן עברתי את זה!

ויוצאים לדרך.

מחכים, יושבים, נרדמים, מתעוררים, יוצאים, הולכים, צוחקים על הראש של סרוסי, של ליאל, ומשלבים פרעושים וכינים בדרך, מחליקים, אוכלים, חוזרים, נוסעים, המזגן מתקלקל, יורדים, מחכים, עולים, נוסעים לתל חי, מגלים מוזיקה חדשה, אוכלים, מגיעים, אוכלים, מחכים, נכנסים, אוכלים, מתארגנים, מסבירים שלא, אין איפור, אין בגדים, אין עגילים, אין נעליים שתואמות לבגדים שלך, וראבק! זה כולה חדר אוכל, רואים תור, מים במנה חמה, חוזרים לחדר, אוכלים, רואים חדשות, לא הולכים לדיסקו, מנסים להרדם, אוכלים, בנים מוזמנים לחדר, חלק מסרבים, חלק מסכימים, בסוף המסכימים עוברים, אוכלים, מתעוררים, מתארגנים, הולכים לחדר אוכל, אוכלים, יוצאים, נוסעים, מגיעים, אוכלים, הולכים, אוכלים, הולכים, מגיעים, נוסעים, אוכלים, נוסעים, נוסעים, מגיעים, אוכלים, רואים נשרים, נהנים, חוזרים, עייפים, מותשים.

הממ.

במילה אחת - אוכל. פחות או יותר.

הטיול השנתי שלנו.

יום למחרת, מתעוררת, מסדרת לעצמי תחפושת של הודית, גם ככה חרשתי את הדוסית הזו מכל כיוון, היה דווקא נחמד.

מגיעה לבית הספר, פתיחה של טארוט למיתר.

היא מספרת לי. שזהו.

הטארוט, מתברר, הלך חזק.

ואחרי שכל מי שהספיק יצא, מרוצה או לא, עידו הגיע. היה נחמד לראות אותו. דיברנו קצת, צחקנו. חזרתי הביתה.

התארגנתי קצת, והופ, אני בדרך לדניאל.

הוא מחכה בתחנה, יפה כמו תמיד, שוכב על הספסל, לא יכולה שלא לצחוק.

כשאני מתחילה ללכת לכיוון ביתו, הוא שואל אותי "לבית?" "למה לא? יש לך תוכניות אחרות?" והיד שחובקת אותי, מסובבת אותי לכיוון השני, לטיילת. הולכים קצת. אני מתלהבת מהטבעת שלו, שמתחלקתי ל2, ובהגיענו לחוף, למדרגות, הוא מספר לי, שאת הטבעת קנה לפני כחמישה חודשים, ושהוא אף פעם לא ענד אותה קודם, ועכשיו הוא עונד, מכיוון שהוא מתחלק ל2. לא יכולה שלא לנשק אותו, וחצי טבעת עוברת אלי.

יושבים על ספסל מול הים. אותי זה לא מספק, אני רוצה להרגיש את החול על הרגליים. בקפצוצים קלים אני מקפצת למטה, כדי שלא יכאב יותר מדי, והוא צוחק.

חולצת נעליים, פשוטת גרביים, מרגישה את החול בין אצבעותיי. חבוקה בין זרועותיו, והמים מפכפכים על רגליי, ההרגשה היא פחות או יותר... חלומית...

כשעולים למעלה, שטופת רגליים ונעולת נעליים, פונים אלינו כמה דוסים קטנים, מבני עקיבא, הם צריכים חתימות צבע. אני ודניאל הקרבנו את אצבעותינו הנקיות, וחתמנו בכתם ירוק. עם הצבע שנותר על האצבע, קיפצתי לעמוד והתחלתי לכתוב שG, ו 3> ו לD לא היה לי יותר, אז דניאל השלים עם הצבע שלו. ולא צילמנו.

משם לבית קפה.

ומשם לקיוסק [נסטי + גרעינים מלוחים בחמש שקל, אחי].

יושבים קצת על הדשא, בטיילת. צוחקים.

היונים רוצות גם.

נתנו לנם גרעינים.

פתיחה בטארוט.

היה כיף.

כל כך כל כך כיף.

אניאוהבתאותך.

שלכם, שמעולם לא הייתה שמחה יותר להיות בעלת חצי טבעת,

טיפקס שחור.

הורוד הזה.

נחמד לי ככה..

שווה קשקוש!

-

אחרי 14 שנים מייגעות של חיפושים:

אני יותר טובה מיוני בטאנזקי 2.

יאי!!!

-

doooooodle

doodledoodledoodledoodledoodledoodledoodledoodledoodledoodledoodledoodledoodledoodle

-

יש לנו פלייסטשן.

אני לרצות ספיירו.

-

יש לי עניבה.

עניבה!!

-

שמקס.

-

doodle

-

שייגעצ. זוכרים?

-

אני אוהבת פוסט נקודות.

-

הלך לנו הכיסא של המחשב.

-

ניצחתי את יוני!!

-

אני צריכה לעשות רשימה של מה ירשתי ממי.

-

אני צריכה לקנות דיסקים.

-

אני צריכה להבהיר לחברות שלי, שליומולדת, אני רצה עוד עניבה [done]

-

אני אוהבת את חבר שלי.

-

בעצם לא.

-

בעצם כן.

-

כדאי שאני אפסיק.

שלכם, שעשתה פוסט נקודות והתלהבה יותר מדי,

טיפקס שחור

אני רוצה לברוח

אני רוצה להשאר

אני רוצה שהיא תדע שהוא יודע שהיא יודעת

אני רוצה להפסיק לרצות לכאוב

אני רוצה להיות פציפסטית

אני רוצה להיות צמחונית

אני רוצה להיות אתאיסטית

אני רוצה להיות פמנטיסטית

אני רוצה להיות את כל הדברים האלה שיש להם שם ארוך ומשמעות טובה

אני רוצה להפסיק לחשוש לכתוב פה דברים

אני רוצה לדעת

אני רוצה לדעת הכל

אני רוצה לשכוח הכל

אני רוצה אותך

אני רוצה להפסיק לחשוש להודות ברגשות שלי

אני רוצה שאתה תודה קודם

אני רוצה שאת תישארי קרוב אלי

אני רוצה להתקבל למחוננים

אני רוצה להתקבל לכנות

אני לא רוצה להתקבל לביוטכנולגיה

אני רוצה ללבוש את העניבה

אני רוצה להשוויץ בכל הכישורים שלי

אני רוצה להיות מושלמת

אני רוצה להפסיק לרצות.

שלכם, מלאת רצונות, וחסרת כוחות למלאם,

טיפקס שחור

רצח,

דקירות,

איומים,

חבורות,

ניידות,

בריחה,

מכות,

בקבוקים נשברים,

פחדים,

התחבאות.

מופיע כל כך הרבה בחדשות.

קורה.

אבל אפעם לא לך.

שלכם, שידעה, פחדה, ועכשיו קצת יותר

טיפקס שחור

נו, יום האישה.

תנו להרגיש נשית.

זה יעוף בקרוב.

סתם, התחשק לי להשתגע.

אין לי כוח לזה שאני כל הזמן מאכזבת אותו.

אין לי כוח לשנוא את כולם.

אין לי כוח לזה שהיא לא יודעת שהוא יודע שהיא יודעת.

איו לי כוח לזה שאני כל הזמן מושפלת על ידי עצמי.

אין לי כוח לזה שאני כל הזמן מושפלת על ידי כולם.

אין לי כוח לזה שאני כל הזמן חושבת על פילוסופיות.

אין לי כוח לבעיות הנפשיות שלי.

אין לי כוח לבעיות הפיזיות שלי.

אין לי כוח לבעיות.

אין לי כוח לזה שיום האישה פמניסטי לכאורה, שובניסטי באמין.

אין לי כוח לזה שאני כל הזמן מתעצבנת עליו.

אין לי כוח לזה שהוא כל הזמן קצת יותר מושלם ממני.

אין לי כוח לאנשים שמתקשרים כל הזמן.

אין לי כוח לאנשים.

אין לי כוח לאנשים ספציפיים.

אין לי כוח לזה שהיא רוצה אותו, בעקיף, והוא לא רוצה אותה, בישיר.

אין לי כוח להיות במתח אם התקבלתי או לא למחוננים.

אין לי כוח לזה שאני צנועה.

אין לי כוח ללמוד להכשל.

אין לי כוח לא ללמוד ולהצליח.

אין לי כוח לחשוב באיזה גוון אדום לצבוע את השיער.

אין לי כוח להיות חומרנית.

אין לי כוח להתנגדות של אנשים לחומרנות הטבעית של כולנו.

אין לי כוח לזה שאין לי כוח.

שלכם, חסרת כוחות לחלוטין,

טיפקס שחור.

ולפעמים אולי קצת יותר מדי...

הא! יש לי יותר מדי בראש.

בקרוב.

בקרוב.

כבר נהיה לי חם.

-

"הלכת לים, חיכית לי ולא באתי,

כי ראיתי כבר יותר מדי זריחות

צעקת לכוכבים שמעלייך

בואי רוח"

האין זו טעות? הרי בים יש שיקעות. [כן ספיר. תהיות שלך]

וכשהשיר התנגן היום ברדיו, הסבתי את צומת ליבו של אחי לטעות הקטנה הזו.

ואחרי מספר דקות, הוא תהה בקול, אם ייתכן שהים זו הזוגיות שלהם.

והזריחה, הוא מין חלק בנאלי של התחלות בתוך אותה הזוגיות.

והיא צועקת לכוכבים שתבוא הרוח, ותרענן אותם.

-

אתה מושלם. אין שלמות. נכון. הרי אתה אינך יודע מה זה גניקולוג, אתה גבוה, וגם קצת חנון [טיפש]. אבל אתה מושלם.

אתה לא תבין את זה דניאל. אתה לא תבין את מה שהיה ברצוני להסביר לך.

לא תבין את פשר הדמעות.

גם אילו ניסית, ואני יודעת שניסית, לא היית מבין.

לא שזה יותר מדי חכם עבורך. ההפך הוא הנכון. זה טיפשי מדי. זה הזוי מדי. זה חסר תכלית. דבר שאני מוצאת בו הגיון, ואף מספיק עבור דמעות, כמעט שבטוח שהאחרים לא ימצאו.

כששאלת אם זה מפריע לי, עניתי לך שלא.

הלא שזינק משפתי באותו הרגע, היה הלא הכי אמיתי שאי פעם אמרתי, אך נשמע כל כך רוטט, כל כך טיפשי, כאילו הכן מסתתר בתוכו ומת להתפרץ החוצה.

הלא היה אמיתי. זה באמת ובתמים לא מפריע לי.

לא כי אני רוצה לעשות לך טוב. זה פשוט לא מפריע לי. כבר התרגלתי לזה. לעצמי. פחות או יותר.

אנחנו מספיק דומים, כדי להנות זה עם זה, ומספיק שונים כדי להשלים זה את זה.

אני חושבת על הפרידה. כזו אני. לא מסוגלת. תהיה פרידה. וזה מה שהכי כואב לי. אני מפחדת. טוב לי איתך. ואני לא רוצה שזה ייגמר. גם אם זה ייגמר, עבור הטוב ביותר של שנינו, זה עדיין חבל. כי אתה טוב לי.

כששכבנו, בחדר, לא רציתי שתלך. לא עניינה אותי השעה. מבחנתי השעה יכלה להיות 2 לפנות בוקר, בכל זאת, לא רציתי שתעזוב, לא רציתי להפרד מהגוף החובק, משכיבת הכפית שאני כלכך סלדתי ממנה עד הכרתי אותך, מהנשימות בעורף, מהשפתיים המדברות. המוזיקה, של עברי לידר, התנגנה ברקע, וכמעט שהתאימה את עצמה לנאמר ביננו.

ודרך אגב. חשבתי על זה. זו לא מסיכה. זו לא דרך ההגנה. ההגנה שלי זה האושר. זה לקבל את כולם, ולא להקשר לאף אחד [ורק האחת הזו, שאני מעזה להקשר, תעזוב אותי, אבל זה לעניין אחר].

אני לא מסכתית.

יש לי עולם אחד.

אישיות אחת.

אנושית למדי.

שלכם, אמיתית, אוהבת, וחסרת מסיכות,

טיפקס שחור