כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

יש מצב שאיננו כולנו שווים. וכן, אני עם כל הדעות הפמניסטיות, השמאלניות, והאנטי-גזעניות, מהרהרת באי שוויונם של אנשים, אפילו של אלו שחיים לצדי. האם יש מצב שלחלקנו, אכן יש ערך מוסף בנושא מסוים? אולי. ואולי לא. אני יודעת, אני יודעת, כולנו שווים. אבל, למה? כי את האמהות של כולנו זיינו? כי כולנו שכבנו בתוך רחם? כי לכולנו יש רגליים, ידיים, אף ואוזניים? זה פשוט, לא מספק אותי.

אני לא מוזרה, אני פריקית מגעילה!

אה, והסתפרתי, ועם זאת גם  ירדתי קילו!

גזענית? אולי (לא!). מגעילה? אולי. אבל אני בנאדם טוב!!!

זה אומר שיש לי חתיכת מוח?

נאף.

חייכו, הכל לטובה, ואם לא, אז לפחות תחייכו, ותהפכו את זה למשו טוב.

תגידי, לא נמאס לך מעצמך? איך את ממשיכה לסבול אותך? למה את לא מתבגרת? למה עוד לא התגברת על עצמך? את תמותי. מתישהו. אם זה יותר כיף עבורך או לסובבים אותך, אני כבר לא יודעת. למה את ממשיכה להיות הכי את, אבל להיות כל כך הם. למה את ברוגז מבפנים על האנשים שחשובים לך? זה לא שזה עושה לך טוב או משו. למה את עדיין משוכנעת שהחברות שלך מתעבות אותך? למה את לא... למה את עדיין חיה? מי כמוך יודע, שהחברים היחידים שלך, זה אלה שיש לך עכשיו. את יודעת שלברוח זה לא הפתרון, אבל את מתרצת את זה בשינוי מסגרת, אז זה בסדר. מבחינתך. את כלכך מגעילה, גם אם לא רואים את זה, לאנשים שאולי באמת אוהבים אותך. אולי תשלימי עם עצמך כבר?

למה לעזאזל צריך חיי חברה? זה אפעם לא עשה לי טוב. אבל זה עושה עכשיו. למרות שתמיד ישנאו, ותמיד יתעבו בתוך הגוש הזה שנקרא חברים, נטו - זה אהבה. מי שצבוע-מפסיד כי הרי בסוםו של יום, הוא מסתובב עם האנשים שהוא צבוע עליהם.

החיים באמת חרא, ואני באמת פסימית, אבל בתוך הפסימיות הזאת יש נקודה בהירה של אופטימיות-כי יום אחד יהיה טוב. יום אחד. וגם אם לא מחר, ולא מחרתיים, ולא עוד שנתיים. יום אחד יהיה טוב. ואם לא, אני אדאג לכך אישית, שאני אבוא ביום האחרון של חייחם, ואעשה אותו ליום טוב. כי יום אחד יהיה טוב. וכל אחד זכאי, ולא משנה מה הוא עשה, להיות שמח. זו זכות טבעית שנולדים איתו.

(I want to fuck the system)

ואני לא בנאדם רע!

•האם זה הגיוני שאדם יכול להיות שלם עם עצמו רגע אחד, ורגע שני לתעב את עצמו על עצם קיומו?

•האם זה הגיוני שהכל יכול להיות ברור לרגע לאחד, ולרגע שני מרגישים כמו שיכור שמגשש באפלת החיים?

•האם זה הגיוני שאפשר להתאהב? האם באמת יש רגש כזה?!

•האם זה הגיוני שאפשר לשנוא ולאהוב אדם אחד?

•האם זה הגיוני שאפשר להינות בחברת מישהו, אבל עדיין לתעב אותו בכל נפשך?

•האם זה הגיוני לחשוב, ולחלום, על דברים, ובתוך הנפש, לדעת שמפנטזים, וזו רק אשליה רגעית?

•האם זה הגיוני שכשמרגישים עצובים, זה הרגעים הכי שמחים?

•האם זה הגיוני שאפשר לשאול כלכך הרבה שאלות, ולדעת, עמוק בפנים, שלא משנה מה יגידו, שום תשובה אפעם לא תספק אותך?

פסימי זה הכי, אחי

מהו גילך? מהו מינך?

 אני משו בין זכר לנקבה, אבל כעיקרון אין לי זין, אז אני כנראה נקבה. 13, דרך אגב.

אנא דרגי: האם הבלוג שלך הוא יותר אישי או יותר מקצועי (0: אישי, 9: מקצועי)?

0

האם את מקבלת גמול כספי כלשהו עבור כתיבה בבלוג? (0: אני מוציאה כסף עבור הכתיבה בבלוג, 9: השתכרותי העיקרית \ המשנית היא מהבלוג)

כנ"ל (אפשר לחשוב איזו תירחה זו לכתוב שוב 0. אבל בסופו של יום תרחתי יותר כדי לכתוב את הסוגריים האלה.)

האם את כותבת בעילום שם או בכינוי?

בכינוי. אבל למה לעזאזל לכתוב בעילום שם?!

האם יש לך מנוי פרו?

לא, היה לי אבל. לשבועיים.

במידה ואת כותבת באתר יעודי: באיזו פלטפורמה (ישראבלוג, תפוז, גלובס, דה-מרקר, בלוגלי, וורדפרס.קום, לייבג’ורנל, פלטפורמה אחרת ישראלית)? האם קראת את תנאי השימוש באתר בטרם פתחת את הבלוג?

עד שלא שואלים על מספר כרטיס האשראי, לא.

עד כמה את מסכימה עם המשפטים הבאים:חשוב לי להתבטא בצורה חופשית ולא תלויה באף אחד (0-9)

 10, נחשב?

חשוב לי לעצב את האתר לפי רצוני (0-9)

 4....?

עיצוב האתר הוא חלק מחופש הביטוי שלי (0-9)

 WTF?! כולה עיצוב!! 9. סתם. 0

אני לא אעלה לבלוג שלי תכנים שעשויים לפגוע בקוראים (0-9)

שמה זין על הקוראים. 3, אבל הוקראים שלי אלה החברות היחידות שלי. אז קצת.

אני לא אכתוב בבלוג על דברים שאני לא הייתי אומר בנוכחות קרובי משפחה או חברים (0-9)

 10, נחשב?

אני לא אכתוב בבלוג על נושא שלא הייתי רוצה שאנשים ידברו איתי (0-9)

אני כותבת הרבה דווקא על נושאים שלא הייתי רוצה שידברו איתי עליהם, על זה הבלוג שלי באופן שלי באופן כללי. 0

אני עונה לטוקבקים באתר (0-9)

 אם הם מעצבנים אותי אז כן. קשה לי לתת ניקוד

אני מרגיש אחראי על מה שאני כותב בבלוג (0-9)

 9, ברור.

אני לא אכתוב בבלוג על נושא שעשוי לגרום לתביעת דיבה כנגדי (0-9)

הייתי עונה על זה, אבל אני לא יודעת מהזה תיבעת דיבה.

עד כדי כך רעה?!

לא משנה מה אני אעשה, ולא משנה עמה טובה אני אנסה להיות טובה לכולם, אני תמיד אצא הכי חראית.

דרך אגב:

קפצו לי. באמאשלי, אתם, והתגובות המזדיינות שלי על הפאקינג חיים שלי. לא מדברת על הבלוג. מדברת על החיים שלי בדוגרי. אתם ממש יכולים ללכת ל-ה-ז-ד-י-י-ן. כי הבנתי משו היום. [טוב, לא היום, אבל רציתי משו בנוסח סאות'פארק].

 I love my life. I love me. Fuck you guys!

לא צריכה אפחד. לא צריכה מישו שיבין, כי כבר מצאתי אותי. כי אני מבינה את עצמי. כי אני מבינה למה אני בוכה, כי אני מבינה למה אני בדיכאון, כי אני מבינה למה אני לא סומכת על אפחד. אפחד. נכון, צריך לסמוך על מישו. אכן? אני סומכת על האדם היחיד שהלך איתי כל הדרך. לא צריכה אותך, לא צריכה אתכם, לא צריכה אתכן, לא צריכה לא צריכה לא צריכה, אשת הסוד הכי טובה שלי, היא אני.

אני כלכך שמחה להתחיל בבית ספר חדש. כלכך שמחה להתחיל דף נקי. clear. הכי אני שיש.

רק בת 13, וכבר כזאת סטומה.

סיפור? Bite me

פסימי זה הכי, אחי

by the way, שונאת את העולם המזדיין הזה!!! וזה רק גורם לי לחייך עוד!!

היה מטורף.

עדי ואתי מחליטות לצאת מוקדם. סתם נתקעו שם שעה. אני וגל באנו אחר כך. ברגל. לא כזה נורא. לא היה קשה לאתר אותן. היינו תופסות את אותו מקום גם אם היינו הולכות ב9:30. 

בהתחלה עולים ביט 69, אנחנו מריצות עליהם בדיחות, ואנשים עוד ממשיכים לזרום. כשברי סחרוף עולה לבמה, כבר די מפוצץ, אפחת מאיתנו לא מתלהבת, אבל אנחנו אוהבות את המוזיקה. אם אני לא טועה, אחריו עלו שייגעצ. אנחנו הולכות לחלק מהשירים. למזלי יצא שהלכתי כהם מחליטים לשיר את "אבא עורך דין". אני חושבת שאחריהם עלה חמי רודנר. פעם ראשונה ששמעתי עליו. גם הוא די טוב. כשאריק ברמן עולה כבר חשוך לגמרי, ואני מנצלת את השעמום בלהתמודד עם התור העצום לשירותים. next עולים מוניקה סקס. אני מנמנת, אבל מתיישבת כשמתחשק לי לצעוק ש"גשם חזק, וקשה לי לראות, אפילו כשעיני פקוחות". מה קשור הלא קשורים עולים לעשות מערכון, וסופסוף - אביב גפן. כולנו רצות קרוב לבמה, כדי להרים ידיים, לקפוץ. הוא כלכך נוגע. אחרי כמה שירים, ואחרי שהוא שר "סופרסטאר" שהן לא מכירות, אנחנו מתיישבות. הוא מאחל ברכה לשנה הבאה, ומתחיל לשיר "עכשיו מעונן". רגע לפני שהוא צועק "אנחנו דור מזוין" (וזה כבר אחרי שהוא הוריד חולצה), הוא עוצר. גם שתי הפלזמות בצידי הבמה נכבים. "לי אישית, נשבר הזין מהפוליטקאים. מהרוצחים, מהגנבים, מהאנסים. רוצים שינוי?!" "כן!!" רוצים שינוי?!" "כן!!" וצעקת "אנחנו דור מזוין" מתלוות באלפי צרחות מהקהל, ובזיקוקים מצידי הבמה. מה קשור עולים עוד פעם כדי לשיר "תנו לו צ'אנס" ואני שמה לב שאני היחידה שהייתה מספיק חכמה כדי להביא סוודרים לזריחה. אני ועדי הולכות להתחמם בין הקהל שמריע לסינרגיה, ואחרי שהתחממנו וחזרנו לשבת, כבר יש זריחה.

אתי החלה לסבול. ואני שכלכך כלכך רציתי לראות את סינרגיה ואת עברי לידר מוותרת למענה. מתקשרת לאמא שלי, האדם היחיד שמסכים לקחת אותנו הביתה בשעה כזו, וזהו. עצבנית על עצמי, על זה שויתרתי, כי היא לא ויתרה לי מוקדם יותר באותו יום. כועסת על עצמי, על זה שהערתי את ההורים שלי, שבי היתה את היכולת בכלל ללכת הביתה, כי זה לא כזה ארוך. שנה הבאה, אני בטוח הולכת. שנה הבאה אני לא מוותרת על שום הופעה שרציתי לראות.

ולמרות שניסיתי להיות טובה לכולם, יצאתי הכי חראית פה. כוסעומו.

(אלה שהיו, ושמו לב שעשיתי טעויות בסדר, או שכחתי מישו, זדיינו. אין לי כוח לתקן.)

אה, וכשאביב גפן שר מילארד טועים ואומר ש"זו לא חובה לחיות זו זכות להיות חיים" הוא מוסיף ש"החיים הם מסריחים" כמו כל הופעה שלי (על פי עדות ספיר).

נרדמתי ב7 בבוקר. התעוררתי 15:30

יש מצב לרוק העצמאות, ורק מחר אני אדע. כוסעמק.

מהעוד? שונאת אותם יותר ויותר ויותר ויותר מרגע לרגע לרגע... אותו במיוחד. אותם גם. אמאבא, גם אותם אני כבר לא ממש מחבבת.

מצב רוח-עדיין קקי. איזה קקי. אוף. הולכת לישון.

שונאת שונאת שונאת שונאת שונאת. אותי, אותם, אותן, אותה, אותו, אותנו, כולם. סיפור? מזמן לא היה. אני אצ'פר אתכם במשו חדש.

Game Over

הכל נגמר. טעות שטותית. זה יכול לקרות לכל אחד. רגע של חולשה. רגע של אי שיקול דעת הגיוני. רגע קצר שמשפיע על חיים שלמים. או לפחות על מוות שלם. רגע של משבר, נטול מחשבה, שכל מה שאפשר לחשוב זה על הורוד של המוות, ועל השחור של החיים. לא להבין את עוצמת הבלבול. לא להבין שהחיים והמוות מתערבלים בזמן העצבות. לא להבין שהחיים זה הורוד והמוות זה האופל. אבל כשבוכים, לאף אחד אין חשק לתקן טעות שטותית של כמה צבעים, חיים ומוות. זהו. זה נגמר. החיים ניצחו. יותר נכון הביסו. משחק החיים נגמר. "Game Over" מכריז מסך המוות.

נאף. קקי קקי קקי קקי. נאף נאף נאף נאף.

אין לי עצבים לכלום עכשיו. חוזרת להיות דיכאונית.

אתי, תחדשי. חתיכת מכשיר יש לך שם.

(ולסיום, תפילת רוק העצמאות)

הלוואי, הלוואי ואני אראה את עברי לידר, את אביב גפן, את משינה, את  סינרגיה, ואת שייגעצ. הלוואי, הלוואי והם יוצילו אותי מהדיכאון, והלוואי, הלוואי שהיא תבין, שזה כלכך חשוב לי.

זדיינו. (סתם אוהבת ת'מילה)

 !!It's fun to be פסימי

תחשבו על זה רגע, אנחנו לקחנו לאלפי בעלי חיים את ביתם. חילקנו את כדור הארץ לפי תאוות נפשנו, אסרנו, רצחנו, שנינו, לפי איך שמתחשק לנו, איך שאנחנו רוצים. משתמשים ואוכלים בעלי חיים, כשנברנו כמעט כולנו שווים. זה פשוט לא פייר.

#לא הולכת לרוק העצמאות. לא נראלי, לא באלי. מצב רוח - קקי

#איך לעזאזל קוראים לשחקן הראשי ב24?! (לא ג'ק באוור, שמו האמיתי של השחקן!)

#התקבלתי רשמית לכנות!!!!! D= 

100 דברים על גם וגם? הייתם מתים! fifty fifty (ככה כותבים 50 באנגלית?!). פוסט ארוך, מעפן, מייאש. אינו מומלץ.

50 דברים שגורמים לי להתעצבן

1. גזענים, אבל זה ממש גורם לי להתעצבן.
2. אח שלי
3. דעות קדומות
4. שלא מקשיבים לי
5. שאני לא יכולה לזוז בגלל משו מסוים
6. זיעה
7. עייפות
8. כשאני עייפה ומזיעה
9. מוזיקה כשאני עייפה ומזיעה
10. כשאח שלי שם מוזיקה כשאני עייפה ומזיעה (טוב, חלאס!)
11. כשמזלזלים בי בגלל גיל מין או משו
12. שובניזם-ממש אבל
13. כשלא מגיבים [אהמאהמ]
14. כשאני משקיעה ולא מגיבים [אהמאהמ]
15. כשאני קולטת שאני טיפשה
16. כשספיר צודקת
17. כשאח שלי צודק
18. כשאני רבה עם מישו ואז הוא צודק
19. ויכוחים
20. את ההורים שלי (תקופתי אני יודעת)
21. כשמזלזלים בדכאונות שלי בגלל הגיל שלי
22. להתקלח בעונות המעבר (זה מחרפן אותי, כי או שהמים חמים מדי, או שהם קרים מדי)
23. ריכולים
24. כשמרכלים עלי
25. כשאתי ועדי מותחות אותי, או מישהי אחרת
26. אליאסי
27. גל
28. לילה (המורה שלי למדעים)
29. כששמים מוזיקה בפול ווליום (כשאני עייפה ומזיעה)
30. לראות ספורט בטלוויזיה
31. שחושבים שאין לי דיעה, בגלל שרוב הדעות שלי נורא זהות לשל אמא שלי
32. שאף אחד אשכרה לא קורא את זה (מה אתה אשכרה קורא?)
33. שmp מחליט להידפק
34. כשהאתר גיבוי לכל הסיפורים שלי נדפק (יימח שמם של טיפו!)
35. שיש לי עוד פאקינג 15 סיבות לכתוב
36. כשההורים שלי מתווכחים
37. פוזאיסטיות (נו, הבנות האלה שברגע שנופל עליהן נוצה הן מתחילות לבכות בקולי קולות...)
38. כשאני מתאכזבת
39. כשאני מתאכזבת
40. כשאני מתאכזבת
41. כשאני מתאכזבת
42. כשאני מתאכזבת (מה?! זה קורה לי הרבה!)
43. כהמחשב שלי ההההההוווווווווללללללךךךךךךךך לללללללאאאאאאאטטטטטטט
44. קטלוגים
45. פקאצות (סתם)
46. כשחושבים שאני בן
47. הסתומים בחוג הדרמה שלי
48. הסתומים בכתה שלי
49. כשאני מתאכזבת
50. הכלבה שלי (היא סתומה)

50 דברים שגורמים לי להרגע

1. לבכות
2. לשים ת'ראש מתחת לכרית, ולהרדם
3. לצעוק
4. לנשוך כריות (או.קיי, זה לא נשמע טוב)
5. לקרוע דברים
6. למשוך דברים
7. במיוחד את השיער שלי
8. לשמוע Avril Lavigne (רק היא מרגיעה אותי באמת)
9. לשיר יחד עם Avril Lavigne
10. חיבוקים... (מישו?)
11. לדמיין
12. לרוץ
13. לשחות
14. לטוס
15. לכתוב
16. לרקוד (אתם לא רוצים להיות שם)
17. רכיבה על סוסים
18. ללכת להליכות
19. ללטף את הכלבה שלי
20. להסתובב בישרא
21. פריקים (סתם, נו)
22. כשאני צודקת.
23. כשמנחמים אותי
24. לדבר
25. לקרוא
26. לראות שיש לי מגיבים בבלוג [אהמפעםשלישיתאהמ]
27. לדעת שיש שם מישו בשבילי
28. כשאני סומכת על מישו
29. לראות סרט טוב
30. כשלאח שלי קורה משו רע, באותו נושא שעיצבן אותי.
31. סינרגיה, שייגעצ, עברי ההומו, אביב גפן, Panic! At The Disco (במקרה שאין Avril Lavigne בשטח)
32. לצייר
33. לעשות שיעורים
34. ללכת לים (את מי לא?)
35. לאכול
36. לסרוג
37. כשמישו מבין
38. לבכות (זה ממש מרגיע!)
39. לקרוא סיפורים יפים שלי
40. לצחוק
41. דגדוגים
42. כשנותנים לי משו
43. לשכב במיטה
44. לחבוט ב... הכל?
45. (נגמרו לי הדברים, אז את הבאים כבר קראתם יותר מוגדם)-לשחות
46. לצחוק
47. לשים את הראש מתחת לכרית ולהרם
48. לשכב
49. ללכת מהר
50. שמישו אשכרה קרא עד פה..

הכל כזה כיפי כשאני פסימית!!!

הם מעצבנים אותי!! שונאת את אח שלי, שלא הבנתי כמה אני שונאת אותו עד שהוא טס להודו, וכשהוא חזר, ישר חזרתי לדיכאון. שונאת את ההורים שלי, ואני יודעת שזה רק תקופתי, אז לא משנה.!.

ו.ו

אני שמחה כשאני פסימית

עריכה-אם זה תקופתי, אז זו חתיכת תקופה

רוצה לדבר על הצוענים, על ההומוסקסואלים, נכים, שנרצחו גם הם. רציחת היהודים באה מנקודה מסוימת. משהו שאפשר כביכול "להסכים" איתו (ושלא תבינו לא נכון!! אני לא מסכימה עם שום דבר שקרה בשואה או לפניה הקשורה לאנטישמיות בשום אופן!!) כי אחרי הכל לקחו לגרמנים את מקומות העבודה. בעוד השכבה הנמוכה נאכזת בציפורניה בעבודות הקיימות, חלק קטן מהיהודים מצליח. מה שכמובן גורם לקנאה (זה מתחיל להשמע כמו סיכום בהיסטוריה, אז אני פשוט אפסיק פה עם ההסברים למה הנאצים אנטישמים)...

אבל ההומוסקסואלים, על מה הם נרצחו? על עצם קיומם? על עצם נטייתם המינית ששונה מזו של היטלר? כמה יודעים על זה בכלל? נכון, זה שהיהודים נרצחו לא פחות חשוב מרצח של צוענים והומוסקסואלים, אבל עדיין, גם הם, אנשים חפים מפשע נרצחו בדם קר (כמו היהודים), ללא סיבה מוצדקת!

>200,000 - 800,000 צוענים.

>200,000 - 300,000 נכים, חולים כרונים וחולי נפש.

>10,000 - 25,000 הומוסקסואלים,

>כ-3 מיליון אזרחים פולנים לא-יהודים, שנשלחו למחנות ריכוז והשמדה כחלק מהמגמה לחיסול האינטלגנציה הפולנית!!!!

>כ-3 מיליון חיילים רוסים לא-יהודים

(כן, לקחתי מווקיפדיה, חשבתם שאני אזכור את זה בעל פה?!)

על מה הם נרצחו?! למה האנשים האלו נוספו למספר הגדול (מספיק) של היהודים!

היטלר היה אולי אנטישם, אבל הוא רצה עולם מושלם של הגזע הארי. אנחנו מודעים לרצח הרב של היהודים-כי אנחנו יהודים, לא הרבה, או לפי דעתי, לא מספיק מודעים לרצחם של אנשים שלא יהודים.

דבר אחד אני יכולה לומר-אנשים נרצחו בגלל שעשו דבר אחד שגוי בחייהם (על פי תורת הגזע) - נולדו.

בא לי לכתוב. בא לי כלכך לכתוב. בא לי להחתים נייר בכתמי דיו נטולי משמעות. אפילו עבודה. אפילו שיעורים. אפילו שיר ישן שאני אוהבת. לא איכפת לי. הידיים שלי מתעצבנות. אני מתעצבנת. מתחרפנת.

הא הא!! אני הולכת לרוק העצמאות ב-ח-י-נ-ם!! ועדי השיגה 2 כרטיסים. ואמרתי, למה שלא נשים כל אחת מאתנו (אני, אתי ועדי) ארבעים שקל, וככה זה ייצא שכאילו קנינו 3 כרטיסים במחיר שווה לכולנו. אבל לא! עדי מקבלת רק 50 שקל, וחפיסת סיגריות עולה 11 וחצי שקל!! אז היא לא מוכנה לתרום חלק. אז אני ואתי שמות כל אחת 60.

בקשר לכלכך הרבה דברים.. אני פשוט טועה. הסתכלתי על הכל ממבט כל כך שגוי... אני עדיין רואה כל אדם כעלה נידף ברוח, אבל, יש הבנתי פתאום משו (אני נשמעת כאילו חזרתי מהודו או משו, נכון?), אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל פאקינג, כאילו, שמחה(?).

נמאס לי שאנשים מתלבשים בצורה מסוימת כדי להתקבל לחברה מסוימת. נמאס לי לשמוע שקוראים לי פריקית. כי אני לא. נמאס לי מהמילים "פקצ"ה" "ערס" "אימו"[O_///], "פריקים" זה קטלוג כלכך שטחי. למה אנחנו חייבים קבוצה? למה אנחנו לא מספקים את עצמנו? מה רע בנו, שאנחנו צריכים חברות?! זה לא שהחברות שאני לא אוהבת את החברות שלי. אבל למה אנחנו צריכים אותם? כדי לסםר סודות? למה אנחנו לא יכולים להיות שומרי הסוד של עצמנו?

למה יש חוקרי רצח? למה חוקרים כל מי שמת? כאילו, בעוד כמה שנים כל מה שהוא יישאר זה זיכרון שכוח. זה לא משנה. החיים כל כך מייאשים מנקודת המבט שלי. אני רואה כל אדם כעלה נידף ברוח. אדם שהחיים ישמידו אותו כמו מחלה בסופו של יום. אבל זה נכון. ניתנו לנו תשעים שנה. תשעים שנה בלבד. (פלוס מינוס) זה החיים שלנו! מה שקורה עכשיו! עכשיו, ממש עכשיו, כשאתם קוראים שורות אלו! אתם חיים! זה לא מוזר?! זה הגיוני בכלל?! כאילו, אין עוד הזדמנות! כולנו נמות בסופו של דבר. מה אנחנו? מי יזכור אותנו? איישטיין, לדוגמא, עדיין זכור אצל כולנו. הוא עדיין חי על דפי ספרים, בתוך ראשים של אנשים.

מרלין מונרו. מי לא יודע מי זו? היא גם, עדיין חיה בתכונו, על גבי סרטים. 

אבל מי יזכור אותי? אמאבא? הם ימותו לפני. אני אֵשַכּח. כמו כ-ו-ל-ם. אפחד, אבל אפחד לא יזכור אותי מעל 10,11 שנים. ואני יודעת. אני צריכה לשנות נקודת מבט. אני צריכה להתחייס לחיים כמו מתנה. ("It is a present to be present in the present"). וזה נכון. זו חתיכת מתנה לחיות. אבל למה לנו לחיות? 

כשאני פסימית, הכל טוב.

עדכון-אין לי כוח להוסיף פוסט, אז קבלו שאלון ארוך... -גנוב- -אין לי כוח לשים קישור-

החבר האידיאלי

מראה:

1. גבוה\נמוך: בגובה שלי

2. צבע עיניים: לא חשוב לי, אבל שידברו.

3.שיער ארוך\קצר: ארוך!

4. צבע שיער: לא משו צבוע

5. שרירי: לא...

6. שמן: אוף, למה? עכשיו אני יוצאת שטחית... אממ.... לא יותר מדי..

7. שעיר\חלק: לא איכפת לי

8. מנומש: כן!!!

אופי:

1. מצחיק: ברור.

2. נחמד: כן.

3. עצבני: העיקר שלא יהיה עצבני כמוני. כי אני יכולה להתעצבן ברמות....

4. משוגע: לא

5. מדוכא: לא..

6. חרמן: הם באים תמיד ככה..-.-

7. פלרטטן: לא ממש

8. סטלן: לא...

9. אוהב שאנטי: לא...

10. שתקן: אני גם לא מדברת הרבה (או שאולי כן....?)

11. חנפן: לא!!!

12. רגשן: בקטנה

מסביב:

1. מאוהב בך קשות: לא!!!

2. פותח דלתות בשבילך: לא, מפ'תאום?!

3. כותב לך שירים: לא צריך..

4. שולח לך מכתבי אהבה: לא צריך..

5. נשקן גרוע: WTF? כאילו, מה אני אמורה לענות פה?!

6. מכיר מלא חבר'ה: לא חשוב לי, העיקר שיהיה לו זמן בשבילי, לא?

7. מתחיל עם בחורות: WTF?

8. פירסינג\קעקועים: כן!!!

9. אוהב מועדונים: לא...

10. נותן לך מתנות קטנות: לא......

11. שיעשה לך מסז'ים: לא! שונאת מסז'ים..

12. שיתקשר אליך הרבה: לא צריכה מישו דבק..

13. שיהיו לו תחביבים שונים משלך: כן, תמיד כיף לנסות דברים חדשים...

כשאני פסימית, הכל טוב! XD

עוד 3 סיפורים!! אני במיני דיכאון, אני כבר לא במחזור (זה בסדר שאני מספרת לכם את זה?), והמוזה חזרה בגדול!!

FINALY!!!!!

התגעגעתי אליה.

סיפרתי פעם על הבן 20 שחשב שאני הרבה יותר מהגיל שלי (בסופו של דבר גם ביקש סליחה)...

יש לי כלבה, די מכוערת...

(תמונות להמחשה:)

מקסי (ככה קוראים לה) בפרופיל

מקסי בפוזה

מקסי דופקת לק למצלמה

טוב, סתיתי מהעניין... אבל פעם אחת, אז מישהו הציע לי הרבה, ואפילו הרבה מאוד כסף בשביל לקנו אותה. פעם מישהו אחר שאל אם יש לה גורים, אז אמרתי שלא, ואז הוא שאל שברגע שיהיו לה אז שאני אתקשר אליו כי הוא ירצה אחד, ואז הסברתי לו שהיא מעוקרת (אימצנו אותה מעוקרת). וזה קרה כמה פעמים (גם הקטע של הקנייה וגם הקטע של אימוץ הגורים), וכשסיפרתי לאמא שלי, היא אמרה שזה אפעם קרה לה, וגם לאבא שלי לא. אז הם ניסו להתחיל איתי???!?! טוב נו, כבר התרגלתי (הם היו בני 30 לפחות).

כתבתי בפוסט הקודם על המוזה שחזרה, אז לכבוד זה, סיפור חדש!!!

עיניים

מבט מלא משמעות. חום של נחמה, כפור של סלידה. שנאה ואהבה, בבת אחת. שנאה אמיתית, אהבה צבועה. היא רגילה כבר לאהבה צבועה. זה הדבר היחיד שהיא מקבלת ממנו. מבט קר של אהבה. "אוהב אותך". שקרן. קשר עין מתנתק. העיניים שלו. זה הדבר היחיד שאני מאמינה לו. השקרים שלו נמאסו. מסתכלת עליו שוב. מבט קצר, מבט כל כך כל כך קצר. אבל יש בו הרבה משמעות. הוא מחייך. מצחיק אותו. הכעס שלה. מצחיק אותו. הדרך היחידה שלה להשתחרר. "מניאק" היא מסננת. ונועצת בו מבט ארוך. העיניים שלו משדרות קור של אדישות, רתיחה של כעס. הוא סותר לה. היא משפילה מבט. דמעה קטנה. דמעה מלאת משמעות. "שונאת אותך" היא אומרת ויוצאת.

החיים חרא, ברגע שתשלימו עם זה, יהיה טוב! (קראו ת'פוסט הקודם)

זה היה עצוב... ידעתי חלק מהדברים כי אנחנו לומדים עכשיו על תורת הגזע בהיסטוריה, אבל זה היה מעניין. אנשים מספרים על חייהם בשואה. אז עוברים בסיור נורא ארוך ונורא יפה, ובסוף, יש חדר אחרון, שבו יש את האנשים שמתו. כל החדר מלא קלסרים, ואז זה מכה אותך. במין בום כזה. אתה קולט מה אשכרה קרה שם, ואתה מנסה לקלוט את הרשע והשנאה שיכולה להיות בבני אדם כדי לרצוח כל כך הרבה אנשים.

בסוף, בחדר האחרון, עם הקלסרים, אני ואמא שלי בכינו. זה היה ממש עצוב...

החיים חרא, ברגע שתשלימו עם זה, יהיה טוב!

עריכה-למי יש מוזה?! לי יש מוזה! 2 סיפורים. 2 סיפורים! באותו הקשר, אבל סיפורים סיפוריים.

האלבום של סינרגיה ירד לגמרי. אז אני חורשת אותם!! הם נחמדים... D=

גם הייתי קצת בדיכאון לאחרונה, כי הייתי לא מרוצה מזה שאני לא אלך לרוק העצמאות... אבל... קלפי הטארוט אמרו לי שהיה טוב, אז אני סומכת עליהם... D=. (אמא של חברה שלי שבאה מירושלים יודעת לפתוח קלפי טארוט, אז לפיהם, אני במצב חדש, כל פעם שאני מתבאסת אני צריכה לדעת שיהיה טוב, ואני צריכה להיות מרוצה מעצמי....)

עשר אגורות

אנשים עוברים ובוחנים. בוחנים בעיניים קרות. לא ממש איכפת להם. הם לא ממש רוצים לדעת מה שלומך. הם נגעלים. חושבים שאת שונה מכולם, כי הם יודעים שאת שם בגלל הסמים. הם כל כך בטוחים ומשוכנעים, שהם אפילו לא עוזרים לך, לא חושבים שאת שם בגלל סיבה אחרת כלשהיא. מרגישה כמו בחלון ראווה. כאילו אני פריט שאנשים יכולים לקנות. קודם כל להסתכל טוב, ואז להבין מה זה הדבר המזעזע הזה, שבוהה בהם בחזרה, ומתחנן לעזרה, ואז, כשהם הבינו, שאת בעצם הומלסית שאין לה בית, הם חוזרים להסתכל קדימה וממשיכים.

מישהו שבדיוק קנה כריך עובר, נשאר לו קצת עודף, עשר אגורות אולי, מנסה להגיע לכיסו, אבל התיק הגדול בידו האחת, והכריך השמן בידו השנייה, מקשים עליו, אז הוא זורק אותם אליי. זה מקל עליו. אני שמחה באמת. כי העשר אגורות הללו, הם ארוחת הצהריים שלי.

החיים חרא, ברגע שתשלימו עם זה, יהיה טוב!