כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

חולשה או לא, הבכי הזה יהרוג אותי בסופו של דבר...

דה ז'ה וו מתורף על תקופת חיים.

שונאת. שונאת. שונאת. מה שגורם לי לבכות גורם להן לצחוק. וזה פוגע.

עוד קטע כתיבה:

כמו פרח הוא פורח בתוך נפשה. ניצנים חדשים של כעס צומחים בתוךתוכה. וכעס שלא יימיר את עצמו בכלום. לא לבכי, לא לצחוק, ולא לרגש. יישאר כמו שהוא. ורק כשתצרח גבוה אל תוך השמיים הוא ינבול. אבל אין לה אומץ. הכעס שם בפנים והוא כנראה יישאר שם לנצח. תנסה להמיר אותו בכל דבר שרק תוכל, אבל זה לא יעבוד. זה אפעם לא עובד. רק לחשוב על זה מעלה לה את הדמעות בעיניה. שובר אותה, מפרק אותה. לאט לאט. וזה רק עניין של זמן עד שתיראה כמו תמונה של פיקאסו. או אולי אפילו יותר גרוע.

"כשאלוהים ברא את החושך,

הוא ברא לנו ירח,

שנראה איך שאנחנו - בודדים" (אור הריח, אביב גפן)

זה כזה נכון.

"איפה שלא תסתובב

תמיד תמצא לך אויב" (ניו יורק רפיח, שייגעצ)

זה גם נכון, אבל פשוט צריך להתעלם.

"ויהי אור"

באלי לבכות. כלכך כלכך. אבל אני לא. כי אני שומרת, כי אני אוספת, כמו תמיד, ואז מתישהו זה יתפרץ, אולי מחר, אולי מחרתיים, אולי עוד שבוע, אולי חודש. אני חייבת להפסיק עם ההרגל הנוראי הזה, אבל אני פשוט לא יכולה. ההצגה הלכה מדהים. נגמר, עבר, אבל אני עדיין מתרגשת.

באלי לצרוח לכיוון העולם, לומר לו שוואלה, יש עוד מישהי שאוהבת את עצמה מספיק כדי לא לגלח ברגליים, ועוד מישהי שלא עומדת כל יום ותופסת את השומנים שלה (למרות שיש), ומביעה גועל. יאי.

נתנו לאיתי את מה שהכנו, פלקט ענק כזה עם תמונות שלנו. היה מדהים.

תוכניות ריאלטי זה קקי. זה כזה מגוחך, וכזה פלצני.

•

נקודה למחשבה XD

עוד רגע של הומור נחות במיוחד

היום. היוםהיוםהיוםהיום. הבטן שלי מתפתלת, ואני מזה מתרגשת. בקרוב פוסטמונות של החברה מהקבוצה. (מישהי צילמה). וזהו. אני מתרגשת. ממש ממש ממש ממש. ממש אבל. קרענו את התחת על זה, אנחנו עוד הולכים לארגן משו למורה שלי, וזה גם כן ייקח זמן. אז אנחנו מגיעים מוקדם. העיקר שלא הלכתי היום לבצפר, אמא שלי הרשתה לי לנוח. יאי. אני הולכת להתרגש עוד קצת. אמא'לה.

זה היה פוסט מטומטם למדי.

אנג'וי. זה כל מה שיש לי לומר. אה, ותאחלו לי בהצלחה, כמובן.

אני לא אהרוס לך את הפוסט הזה [פריצה.. למי שלא הבין..]

כי כתבת אותו רק היום..

אבל רציתי ממש ממש ממש לאחל לך ב=ה=צ=ל=ח=ה !!!!!!!

[למרות שזה פאקצי לרשום ב= ]

ואני לא צריכה לשנות לך כלום כי הכל פה ממש יפה,

ולסיום רציתי לומר לך שאני אוהבת אותך מאוד!!! ואני כבר מתה

לראות אותך מופיעהההההה..!!!!!1

ביו'ש. [את(י) כבר יודעת מי זאת,חחח..]

למטה

זה היה רגע של הומור נחות במיוחד...

ואז, אחרי שייגמרו הדמעות, מה יישאר לך? מין הסתם, את כבר לא תוכלי לבכות... את שוב בוכה דמעות של נשמה, שמשתחררות ממך, וממך? אל הלא נודע. את תמשיכי לבכות את הדמעות של הנשמה, וכשהדמעות האלה ייגמרו, תעברי לבכות את האוויר שבריאות, ואז? אז את תתפתלי בכאב של עצמך, תתפלשי בבוץ שדמעותייך שלך יצרו, תושפלי על ידי כוח נסתר ונעלה ששמו בכי, ותתחילי לצחוק. כי אחרי הדמעות, מה כבר יכול לקרות? את מתחילה לצחוק על עצמך ולזלזל באדם שהביא אותך עד הלום, ולמה? כי הוא... בכה? זה לא הוגן מה שאת עושה לעצמך. ונכון מה שהחיים עשו לך זה גם לא הוגן, אבל את לא יכולה לתרץ. כי מלצחוק על עצמך, לא יצא טוב. לא. אבל בינתיים את עדיין בוכה, ועוד מעט תביני שאי אפשר לרחם על עצמך כל החיים. כי אם תרחמי על עצמך, החיים יחליקו בין אצבעות ידייך, ורחמים עצמיים, זה לא חיים.

ריספקט לאתי על "לבכות את האוויר שבריאות" היא כתבה את זה באחד השירים המדהימים שלה...

את זה ששינתי עיצוב, אין להצהיר בקולי קולות כיוון שהקבועים כבר שמו לב.

ד"א-הקטע שלמעלה לא נכתב קודם, זו טיוטה ראשונה, ולא נראה לי שיהיו יותר.

תבכו, הכל לרעה, ואם לא, לפחות תהפכו את זה למשו רע. XD

אנג'וי THE לייף. זה כל מה שיש לנו היום, וגם זה לא מספק את אפחד מאיתנו.

החלטתי להיות קצת אופטימית לשם שינוי, ולומר למה אני מאושרת (זה הולך להראות רע...!)

למה אני שמחה?

כי יש לי חברות, כל כך נהדרות, שאני באמת מעריכה, ושאני כלכך אוהבת, וגם אם אני שונאת, זה באמת בגדר הפנאן והצחוק... לא לכולם יש את המזל להינות מכאלה חברות, שמבינות, ושממש כיף איתן.

כי יש לי משפחה תומכת. אמא שלי, שכמעט כל הזמן מבינה אותי, אבא שלי שתמיד שם בשבילי... אח שלי, שלפעמים יכול להיות אדם באמת טוב, ובאמת נחמד, ובאמת איש שיחה נהדר...

כי אני עוברת בצפר. אני עפה מהמקום, סליחה- החור, ששמו זלמן, והולכת ללמוד במקום חדש, כולו ירוק, עם סוסים, ווטרינריה, ציפוריה, כלביה. אני מאוד מקווה שאני אהנה שם. מאוד.

כי יש לי כלבה. כמה חיכיתי לה, וכמה שאני אוהבת אותה. בהתחלה כשהייתי לבד בבית, הייתי מפחדת, כי פחדתי שכל הזמן רעשים, וכשיפרתי לאמא שלי, קיבלתי כלב, בצורת פלוץ, אבל כלב. כלבה. והיא היוצור הכי מתוק בעולם, אני פשוט מתה עליה.

יש לי בית חם. אני מתה על הבית שלי. ובשיא הרצינות, גם אם הייתי מקבלת 217 מיליון דולר, לא הייתי עוברת. הייתי אולי קונה את כל הבניין, ועושה לי קומות של חדר כושר ובריכה וכאלה, אבל לא הייתי עוברת. המיקום שלה נוח, וגם יש בו אווירה של בית...

ההורים שלי ממנים לי שני חוגים וואחד יקרים, האחד, רכיבה על סוסים (שזה פאקינג 75 שקל לשיעור), והשני חוג דרמה (שזה פאקינג 204 שקל לחודש, שבכל חודש ארבעה שיעורים), שאני נהנית בהם.

להעביר את זה הלאה? או.קיי.

לרק כמה מילים...

לזונה פקצ"ה פריקית ומנהיגה - והכל בהכחשה

לסודות החיים

לאני מצטערת שאין לי עוד שניים, פשוט אני יודעת שספיר תעביר את זה ל7. בסדר ספיר?

ד"א, אתם ידעתם שאם כותבים אולסטאר במקלדת באנגלית, הפוך, יוצא "נאצים"?

לא, הא? אבל נכון אתם מרגישים סתומים שבדקתם?

אם אדם ישאל את עצמו אם הוא מאושר, מיד יחדל להיות.

פריקית. לא במובן הסטיגמתי. במובן המוזר. אני אשכרה פריקית. מוזרה כזו. לא מיוחדת. מוזרה. או שאולי שאני נורמלית, וכל השאר פריקים. למי איכפת?!

ד"א. אני לא מאושרת. אפחד לא מאושר מספיק זמן כדי לספר על זה. אושר זה רק בעבר, או שזה בהווה, אבל אז למי יש חשק לספר על זה, בזמן שאתה עסוק להיות מאושר.

סיפור, קצת מטורף, אבל סיפור זה סיפור לא? והוא גם די קצר.

סכיזופרנית

טריקת הדלת השתיקה את הבית.

את נעלת את הדלת. ואת נשברת. לאט לאט הדמעות הרטיבו את הכרית. ואת בוכה. והם ממשיכים להתעצבן כי נעלת את הדלת. את אומרת להם שילכו כבר. אבל הם נשארים לעמוד בחוץ. כמו זוג סתומים שכל כך נמאס לך מהם. הם תמיד כאלה. משגעים. מעצבנים. מחרפנים. את לא מתרגשת יותר מדי. את כבר התרגלת. "לכו מפה!" את צועקת להם. את יודעת, שאם תצעקי עוד פעמיים, הם ילכו. אבל קצת נעים לך שהם פה, ושאיכפת להם ממך. כי בדרך כלל, הם צועקים עלייך. לא מקבלים אותך. סכיזופרנית, כמו שאת.

בסופו של יום אנחנו כולנו נמות. עד אז, בואו נפיק ממעט החיים שלנו את הטוב יותר.

נמאס לי. ממה? לא יודעת. מהזלזול? של מי? שלי, בעצמי. מהכעס? אין לך מה לכעוס, יש לך לאהוב.

ברי סחרוף טווווב. אומן. מכל נקודת מבט.

עוד פוסט מבולבל. גורם לי לחייך.  זה כיף להיות אופטימית. זה מוזר שאני לא חושבת על המוות? החיים זו הרי מחלה. מתים מזה. אז אני חולה. אם זה מנטלית, או פיזית, זה כבר למדענים שרוצים לדעת למה אנחנו פה. אז למה אני לא חושבת על הסוף? כי זה רחוק? או כי זה קרוב, ואני פשוט מכחישה?

אני משנה מסגרת, בורחת מהשעמום. YAY לי. D=.

תחייכו, הכל לטובה, ואם לא, לפחות תהפכו את זה למשו טוב.

או לפחות כותבת על בכי. שלושת הסיפורים האחרונים שלי היו על בכי. אני מתחילה להבין את העוצמה של הרגשות. אני מתחילה להבין שהבכי שלי זה הדבר הכי אמיתי, ואולי היחידי, שנובע ממני בזמן האחרון. אני מתחילה. אני מתחילה. אני יותר מתחילה התחלות חדשות בזמן. יותר מדי התחלות של רגשות. אני כלכך פטתית עד שזה כבר הופך ונהיה נורמאלי. כבר מזמן הבנתי, שכדי להיות באמת מאושרת צריך שיהיה לך את מה שיש לי עכשיו. אז טכנית אני מאושרת. מנטלית? עוד לא. עוד לא. בינתיים.

מזל טוב מיתר.

מזל טוב אבא.

מומולדת שמח.

היום, ועכשיו, כשאני מקשיבה לאביב גפן, אני מבינה שאני שמחה, עמוק עמוק בפנים, רק צריך להוציא את זה החוצה. וזה יצא. בסופו של דבר.

"תמיד ליד, אבל זה לא זה"

-נמחק-

איך זה שאת מנסה להיות בסדר עם כולם, אבל כשאת מנסה להיות בסדר עם עצמך את תמיד מגעילה עם כולם?

למה אנשים מחפשים אהבה? "כי הביקוש לאהבה לא יסתיים לעולם" (איזה שיר של איזהמישו). אבל, אנחנו באמת צריכים את זה? כאילו, למה אנחנו, לא מספקים את עצמנו?

הזמן עובר מהר. החיים שלי עוברים מהר. אמא'לה.

געגועים תוקפים אותי. געגועים למשו, או למישו שאף פעם לא פגשתי.

אני מתחילה להיקשר לסידרה "אחים ואחיות". פעם אחרונה שנקשרתי לסדרה כלשהי, כמעט בכיתי שנגמרה העונה.

אני מתחילה להתאהב בעצמי. למרות שהוכח מדעית (נראלי) שאפשר להתאהב, אני מתחילה לפחד שאת האהבה שלי, אני כבר אמצא, או שאהבה בכלל לא קיימת. אני תמיד פה. ואני חייבת לחיות עם עצמי ועם החסרונות שלי (חברות של יעידו שיש לי יותר מדי).

אה, כן. רק רציתי למסור לעצמי, שאני סתומה, ובאמת לא נורמאלית, ושאני לא מדברת מניסיון, אבל לסמוך על עצמך, זה הכי כדאי. ושאל תשכחי, יש לך את מי שאת צריכה. יש לך אותך. ואת, האדם הכי שלם נפשית (למרות הפיצול) שאני מכירה.

ואל תשכחי, זה לא ששונאים אותך, את פשוט לא אהובה.

Screw you gyes, I'm going home

"איך אפשר לבכות מחוזקה?"

"ככה"

"איך ככה?"

"כמו שאני עושה"

"זה לא קשה?"

"לא"

"ולמה את בוכה?"

"כי אני חזקה."

"איך חוזקה גורמת לך לבכות?"

"ככה"

"איך ככה?"

"כמו שאני עושה"

"אבל אם את חזקה, אז את בוכה?"

"אני יותר מדי חזקה. זו הבעיה"

"איך אפשר להיות יותר מדי חזקה?"

"ככה"

"איך ככה?"

"כמו שאני עושה"

"אבל את מדברת על חוזקה מנטלית, נכון?"

"ברור"

"אז מה עצוב בזה?"

"לא יודעת, אל תשאל אותי. אני עסוקה בלבכות"

סתם משו חמוד.

מה שרואים מכאן, זה את שם.

אנושות!! אלימות בין אדם לחברו זה דבר כל כך תת רמתי, אבל, במשפחה?! המקום היחיד שאנשים אמורים כביכול למצוא מקום מפלט, מקום לאהוב, מקום לנוח, מקום לברוח. אבל אותם ילדים (או אימהות), נאלצים לברוח מהבית כדי למצוא מקום מפלט, מקום לאהוב, מקום לנוח.

ילדות שהיו מוכות בילדותן, יתחתנו עם גבר מכה (ברוב המקרים), ילדים שהיו מוכים בילדותם יכו את אשתם, וכמעט בטוח שאת ילדיהם. זו מין שרשרת זוועתית כזו שפשוט אי אפשר לעצור. 

זה עצוב. כלכך כלכך עצוב. 

העם דורש עידכון. קבלו עידכון

פגשתי את השטן בבר המקומי.

פגשתי את השטן בבר המקומי.

הזמנתי בירה מהברמן. קצת מדוכא הייתי אז. החיים לא תמיד זוהרים לאיש כמוני...

ואז היא הופיעה, השטן, בדמות אישה, והתיישבה לידי. הכרתי אותה מאז שהייתי קטן קטן.

היא התחילה לדבר איתי, כאילו היא ניסתה להתחיל איתי, למה שהשטן, בכבודה ובעצמה, תרצה להתחיל איתי? גם ככה החיים לא תמיד זוהרים לאיש כמוני...

העלינו נוסטלגיות... מאז שהיינו קטנים קטנים... היא העלתה הרבה מאז שהיינו ביחד, כאילו היא ניסתה להזכיר לי את זה... למה שתרצה לזכור שהיינו ביחד? גם ככה החיים לא תמיד זוהרים לאיש כמוני...

התחלנו לדבר על היום... היא סיפרה לי הרבה על זה שהיא לבד, ושהיא מתעוררת לבד כל בוקר, במיטה הרכה שלה לבד כל בוקר. כאילו היא ניסתה לרמוז שהיא רוצה שאני אתעורר לידה מחר בבוקר. למה שתרצה להתעורר לידי? גם ככה החיים לא תמיד לאיש כמוני...

התחלתי לחשוד במשהו... ואמרתי לה שאני ממהר לפגישה. שילמתי לברמן ויצאתי החוצה. הזמנתי מעלית ועליתי למעלה, בטח כולם מחכים לי, חשבתי.

נכנסתי למשרד.

"אלוהים, המשקיעים כבר כאן!" אמרה המזכירה בכניסה.

כשאנחנו הולכים ברחוב, ורואים אנשים, זה נראה לכם מוזר? אנחנו פוגשים כל יום לפחות אלפי פרצופים ואנשים חדשים. לכל אחד ואחד מהם יש חיים. יש עבר הווה עתיד, משפחה, דעות, רגשות, אהבות נכזבות, תקוות בפתח, וככה זה לכולם!! האנשים האלה, שהחיים שלהם כלכך רחוקים, אבל כלכך קרובים, נמצאים ממש במרחק נגיעה. "הושט היד וגע בם" (איזה שיר של רחל בלובשטיין), אבל הם עדיין מנותקים ממך מכל בחינה מנטלית (אלא אם כן אותו אדם מוצא אותך נורא "כוסית" ומעוניין להתחיל איתך, ואז הוא מצפה שלא יהיה ניתוק, ואני סותה מהעניין), אבל פיזית הם קרובים אליך. הקטע הזה הכה אותי פעם אחת שמישהו ממש בהה בי. וכשאני אומרת בהה, אני מתקוונת הוא ממש נעץ מבט. ואני, פשוט נעצתי לו מבט חזרה והמשכתי ללכת, וכמעט אמרתי לו משו, אבל הקטע הזה, שהוא כלכך קרוב, ואם הוא רוצה הוא יכול פשוט להכניס לי מכות, מוזר קצת, ומבהיל. האנשים האלה, הם הניצבים בסרט החיים שלכם, אבל אתם ניצבים בסרט החיים שלהם. הם לא יותר מדמות, זהו. אבל רק המחשבה שלכל אחד ואחד שאתם רואים ברחוב, ממש ממש חיים, מוזר לי.

ואני, שדעותיי כנגד או בעד אלוהים אינן מגובשות, רק מרחמת על אלוהים. כי, לכל אחד ואחד מהם יש חיים, ואלוהים אחראי על כולם?

זה לא שאני מפגרט או תיפשה, פשות לא מטלהבט מהחוחמה שלי... (צנואה...)

שונאת את ל"ג בעומר. אני פשוט מתעבת.

היה חרא, כרגיל, אין לי כוח לפרט כי העירו אותי נורא מוקדם (11 בבוקר).

וכולם נורא מעצבנים עכשיו.

חזרה לי המוזה, היא היתה פה בביקור אתמול, אבל אני אביא לכם דיאלוג שכתבתי מזמן, קצת עצוב, אבל כזו אני, לא?

דיאלוג

הוא:"אוהב אותך"

היא:"שקרן"

הוא:"למה?"

היא:"העיניים שלך... הן - "

הוא:"אוהבות אותך"

היא:"שונאת אותך"

הוא:"אל תבכי עכשיו"

היא:"רוצה לבכות עכשיו"

הוא:" את חושבת שאיכפת לי?"

היא:"לא איכפת לך?"

הוא:"לא"

היא:"אבל אתה אוהב אותי, לא?"

הוא:"את אמרת שלא"

היא:"אני?"

הוא:"אמרת שאני שקרן"

היא:"זה נכון"

הוא:"תשתקי"

היא:"מניאק"

הוא:"לא רוצה לשמוע אותךְ"

היא:"לא רוצה לשמוע אותךָ"

הוא:"מי את חושבת שאת?!"

היא:"די!"

הוא:"לכי"

היא:"הולכת"

הוא:"כזו את. וותרנית"

היא:"לא!"

הוא:"צחקתי"

היא:"אני לא!"

הוא:"תנמיכי את הקול שלך!"

היא:"לא רוצה"

הוא:"אל תבכי לי שוב!"

היא:"למה לא?! למה אסור לי להיות חלשה? למה אסור לי לבכות?! למה?!"

הוא:"טוב, עופי לי מהעיניים!"

היא:"לא!"

הוא:"עופי לי מהעיניים!"

היא:"מה תעשה לי?"

הוא:"אני ארביץ לך!"

היא:"כמו תמיד?"

הוא:"אני לא מכה אותך תמיד!"

היא:"לא?"

הוא:"לא!"

היא:"אני הולכת"

הוא:"פחדנית!"

היא:"אתה רוצה לריב?!"

הוא נותן לה אגרוף

היא נופלת

הוא:"קומי!"

היא: -

עריכה- אלוהים, שתי מילים יש לי אליך. קפוץ לי. כי נמאס לי מהכל. אה, וגם כל מי שיתעצבן עלי בעקבות ל"ג בעומר, גם הוא יכול לקפוץ לי.

זה לא שאני רעה רעה, אני פשוט מרושעת...

אבל לא ממש יצא לי.

סתם.

מרגישה כמו קקטוס שרוצה חיבוק. רצינית. לא יודעת. זה קצת מאוס. מאוס ובודדניקי כזה. מתחשק לי לצחוק. כי זה פשוט מצחיק. כל הסיטואציה המגוחכת הזו. כולנו רוצים את אותו דבר, אבל חלקנו מחוברים למציאות, או שלא מאמינים מספיק בעצמנו.

אני מפריד צנוע, שלא משוויץ בעצמו, כלל וכלל, וממש ממש צנוע, וחושב שהוא המפריד הכי צנוע בעולם, ובגלל זה הוא הראשון, כי לא רוצים מפריד שוויצר.

תבכי, ילדה, תבכי. תבכי את הכאב, ילדה. דמעות זולגות על לחייך ילדה. תנגבי ילדה, דמעות זה חולשה. תקווי שזה יעזור, ילדה. את תמיד ככה, ילדה? בכיינית וחלשה. תשתקי ילדה. זה לא יעזור, ילדה. את לא בוגרת מספיק עכשיו. למה את שותקת ילדה? זה לא יעזור לך. את יודעת את זה, ילדה, נכון? אל תצחקי ילדה! החיים זה לא פיקניק ילדה! החיים זה מה שיש עכשיו. ומה שיש עכשיו, זה... כלום. אין על מה לחייך ילדה! נמאס לי ממך ילדה! תברחי, ילדה! תברחי על נפשך. תברחי למקום טוב. תקפצי כבר ילדה. תקפצי על שארי המוות ילדה. להתראות ילדה. את במקום טוב ילדה. את במקום טוב.

נכון זה שמעלי, מה זה חש ת'עצמו צנוע.

יכולה לבכות, ויכולה להתבגר. מקווה שיש מישו טוב שם בחוץ. בורחת אל שומקום,  ונשארת באותן מקום.

שירים שעולים לי עכשיו-

סוף העולם של אביב גפן "זהו סוף העולם,/ סוף העולם!/ זה התחיל כשהפסקנו לחלום,/ כשהפסקנו כבר לקוות"

ניו רוק עד רפיח של שייגעצ "העולם הזה מסריח/ מניו יורק ועד רפיח/ איפה שלא תסתובב/ תמיד תמצא לך אויב"

אני מנסה, ודגש על זה שאני מנסה, להיות אופטימית. +.