כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

היא יכולה לשבת איתך שעות על גבי שעות.

לשנוא ולאהוב אותך.

רגע אחרי רגע.

לא מעניין אותה.

שניות, שנים, דקות, ימים, שעות, הכל הולך מבחינתה.

עכשיו היא תופסת אותך.

היא מחזיקה בך.

אתה שלה כרגע.

היא תרפה ממך ברגע שתפסיק לשקר לה.

בכל הזמן שישבתם פה, נפשותיכם נקשרו, והיא לא מסכימה לפרום את הקשר.

אתם קשורים, נעולים, אחוזים זה בזה.

ואתה ממהר.

אתה חייב ללכת, לרוץ, לברוח!

להתחמק ממנה, ממה שהיא משדרת ולהתפנות לעיסוקיך.

יש לך עוד דברים לעשות.

לחיות.

בין היתר.

היא מצחקקת להאנתה.

העולמות שלכם משתלבים בחריץ דק.

אתה שומע את האנחה שלה.

האנחה הממכרת, העדינה, הנשית, והכל כך גסה בו זמנית.

אנקת האושר שלה מהדהדת בחדר.

היא פה!

היא בחדר!

היא כאן!

הראש שלך זועק ללבך.

מלקה את עצמך פעם אחרי פעם.

הדמעות זולגות מעיניך הפצועות.

היא כבר לא פה.

תשלים עם זה.

לא!

היא חיה! היא קיימת!

היא חיה? היא קיימת?

שלכם, שאמא שלה עשתה פרצוף עקום,

טיפקס שחור

אני אוהבת לרכב, כמעט כפי שאני אוהבת לשחות. אלו הרגעים היחידים שאין לי זמן לחשוב בהם. בין שוט לישיבה, בין שאיפה לצלילה כל מה שיש זו רק הספירה. העוצמה. ההתמכרות. הכל קורה, וחוסר התרכזות לא בא בחשבון. אין זמן - דירבון, עמידה, קפיצה - לשטויות, אי אפשר לחשוב על האובססיות להן פיללתי, ולבסוף מכות בי בחוסר רצון. אין זמן לאהבות נכזבות - צלילה, הגעה לקצה, עוברים לחטירה - שכבר ממזמן עבר זמנם - קאנטר, מרפקים ישרים, עקבים למטה, לשמור על קצב - אין זמן להבין מה יש, מה פספסתי, להתחרטויות, לכמה שאני שונאת התחרטויות - העיניים בפתוחות בכלור הופכות לצריבה, שאני מאמנת לסגור-

מעבר להליכה, עצירה, הרגליים יוצאות מהארכובות, ובגלישה קצרה, הרגליים שוב על האדמה.

עצירה בקצה, המים מתקלפים מהגוף, אשר מתכסה במגבת, הרגליים שוב יציבות.

צריך לחזור לחשוב.

אתמול רכבתי. אחח. התענוג. כבר מהרגע שאני עולה על הסוס, אני כמעט שנמסה מהאושר שמציף אותי, מהרגע הזה, של להפוך להיות חלק ממנו. מהסוס. מהעוצמה. החימום נראה ארוך כל כך לפני הקאנטר, אני מתחילה כמעט שלהתגעגע לתחושה הזו, שאתה מרגיש כל כך יציב בו, כל כך שקוע וקופצני בו זמנית. והקפיצות, הה.. הקפיצות שבהם אתה הופך להיות חלק מהסוס, חלק מהדהירה שלפני, חלק מההכנה, חלק מהאוויר שאותו אתה מפלח בזינוק עוצמתי, חלק מהזינוק מעל המכשול, חלק מהנחיתה.

אני לא מבינה את זה. באמת שלא.

אתם לא שטחיים. זה הדבר האחרון שאני אוכל להגיד עליכם אי פעם.

אבל אתם מפתיעים אותי כמעט כל פעם מחדש.

אני... ההערכה שלי אליכם.

האמונה שלי בכם.

נמאס לי לשמוע שאתם חושבים שאני חופרת.

נמאס לי.

כן. אני חופרת.

נמאס לי לשמוע שאני חופרת כשאני מדברת על עקרונות.

נמאס לי לשמוע שאני חופרת, כשאתם אלה ש...

זהו. מאסתי מלשכנע אתכם.

זה לא יעזור. אני מנסה לשכנע את עצמי להאמין, שאם תמשיכו בדיעה שלכם, משהו רע יקרה. נו, קרמה.

אבל איזה דבר רע יכול לנבוע מזה?

אתם מוצאים פתרון להרג, בדרך הכי טפשית שיכולה להיות.

אתם מוצאים את הדבר הנוראי ביותר שקרה לפי דעתי על פני כדור הארץ הזה כ"חופר".

אתם...

גם מהמילה הזו ספגתי כבר די. מעולם לא אהבתי אותה. את המשמעות. את הדרך בה היא מוצגת.

מצאנו דרך מהירה יותר לתאר אדם שמדבר הרבה, בלי לחפור.

יאי.

שלכם, חופרת, ובאמת שזה מעניין את ה***,

טיפקס שחור

מהפינה של הרחוב עד הבית.

אמנם מחשבות ארוכות הציפו את ראשי.

חשבתי על היום הזה, איך התחיל, ואיך הוא עתיד להגמר.

במיטה בעשר, בתוך בועת שינה בסביבות אחד, שתיים.

אבל מקדימה אני את המאוחר.

ברגע שהגענו למכללה למנהל אנחנו מעצבים את הדוכן, אנחנו בולטים, אני גאה בנו.

מוכרים טוב ויפה.

הכל מתיישבים באולם.

מקריאים נאומים שנקראו בעבר.

אומרים מילים שנאמרו בעבר.

מודים תודות שהודו בעבר.

אנחנו בציפייה לא לקבל את תעודות ההצטיינות, כי אחרי הכל, זה פרס ניחומים.

אמנם כן זכינו ברך ישירה ליריד, שממנו עתידים אנחנו ליסוע ליריד באירופה.

זה לא כמו מקום ראשון [שק תיק מזורגג].

או מקום שני [צמידים מטומטמים שלא ממש היו יזמות, אבל NVM].

או מקום שלישי [תופסנים לגרב?! מה?!]

אבל היי! אני גאה בנו!

ספיר בוכה. את האמת אני מבינה. ולא ממש מופתעת.

כשאני נכנסת בדרך הקטנה שמובילה לבניין אני מופתעת לגלות כמה שזה מוכר לי. הבלאגן בין הלבנים בהתחלה. השבר בלבנה האדומה.

אני פותחת את הדלת באותו רעש מטריד.

מעיפה מבט באותה מראה, עם אותה המסגרת.

עולה במדרגות, והמעקה השחור יוצר אותו צלצול, קרקוש, מעיק.

אותם הדלתות, אותם השלטים. במיוחד השלט של הקומה הראשונה שרשום עליו "גפן" במעין חריטת עץ.

אפילו אותם שטחונים בכניסה.

חוץ מהקיר שנצבע אחת לשלוש [חמש] שנים, שום דבר לא באמת משתנה פה.

ואני מתחרפנת מללכת 3 שנים לאותו הבית ספר?

שלכם, שעדיין מרוצה מהתחרות,

טיפקס שחור

מה שנחמד ביומנים משרדיים כאלה, עם העטיפה של העור, זה שהם נורא רכים. היום בשיעור מתמטיקה פינתי את כל הדברים הלא נחוצים מין השולחן בשטתיות, שמתי את היומן שחור של חברת "הגליל" במרכז. קיפלתי את ידי סביבו והנחתי עליו את הראש. ניסיתי להרדם. באמת שניסיתי. אפילו עצמתי את העיניים. אני לא טובה בלהרדם.

כשהמורה ציינה שעכשיו בודקים את התרגיל, נזכרתי להרים את הראש, לצפות בקשקושים על הלוח ולהישאר בעניינים כדי לא לשכוח איך עושים בעיות עם אחוזים.

אני מתרוממת, מזדקפת, וממשיכה להרגיש מנומנמת. מעיפה מבט חטוף על היומן השחור, גלמוד על השולחן האפור והגדול, שלפני רגע היה הכרית שלי, וכמה רגעים לפני זה קושקש בו פעמיים, בשני לוחות הייאוש שלי.

במעבר בין השעורים יצא לי לעבור ליד השירותים.

עכשיו זו רק שעה שניה, ניקו אותם אתמול, זה אומר שהם נקיים יחסית.

יום שלישי היום, זה אומר שיש שיעור מילון באנגלית. אני לא צריכה את זה.

יש הזדמנות לתפוס תנומה קטנה בשירותים? אני כמעט שסותרת לעצמי, אבל ברגע האחרון נזכרת שזו לא פעולה שאני מרשה לעצמי לעשות בפומבי.

אני נואשת. אני פשוט לא נרדמת בלילה. אני הולכת לישון בזמן. אבל לא נרדמת.

לפני כמה אפילו הלכתי לישון בשמונה!!

זה לא עוזר. אני עיפה. אני רוצה לישון. להרדם.

זה לא שאני מדוכאת, כי אחרי הכל גם הרעב צנח. אפילו את הלחמניה הטעימה עם הקוויאר דחסתי לתוך פי בחוסר רצון כי אני יודעת שאני ודאי אהיה רעבה אחר כך. בזמן האחרון זה לא קרה.

הדיכאון זו אופציה רק שאחד המאפיינים של דיכאון, הוא ירידה במצב הרוח, ואני...

אני אוהבת לרכב, כמעט כפי שאני אוהבת לשחות. אלו הרגעים היחידים שאין לי זמן לחשוב בהם. בין שוט לישיבה, בין שאיפה לצלילה כל מה שיש זו רק הספירה. העוצמה. ההתמכרות. הכל קורה, וחוסר התרכזות לא בא בחשבון. אין זמן - דירבון, עמידה, קפיצה - לשטויות, אי אפשר לחשוב על האובססיות להן פיללתי, ולבסוף מכות בי בחוסר רצון. אין זמן לאהבות נכזבות - צלילה, הגעה לקצה, עוברים לחטירה - שכבר ממזמן עבר זמנם - קאנטר, מרפקים ישרים, עקבים למטה, לשמור על קצב - אין זמן להבין מה יש, מה פספסתי, להתחרטויות, לכמה שאני שונאת התחרטויות - העיניים בפתוחות בכלור הופכות לצריבה, שאני מאמנת לסגור-

מעבר להליכה, עצירה, הרגליים יוצאות מהארכובות, ובגלישה קצרה, הרגליים שוב על האדמה.

עצירה בקצה, המים מתקלפים מהגוף, אשר מתכסה במגבת, הרגליים שוב יציבות.

צריך לחזור לחשוב.

אתמול רכבתי. אחח. התענוג. כבר מהרגע שאני עולה על הסוס, אני כמעט שנמסה מהאושר שמציף אותי, מהרגע הזה, של להפוך להיות חלק ממנו. מהסוס. מהעוצמה. החימום נראה ארוך כל כך לפני הקאנטר, אני מתחילה כמעט שלהתגעגע לתחושה הזו, שאתה מרגיש כל כך יציב בו, כל כך שקוע וקופצני בו זמנית. והקפיצות, הה.. הקפיצות שבהם אתה הופך להיות חלק מהסוס, חלק מהדהירה שלפני, חלק מההכנה, חלק מהאוויר שאותו אתה מפלח בזינוק עוצמתי, חלק מהזינוק מעל המכשול, חלק מהנחיתה.

-

אני לא מבינה את זה. באמת שלא.

אתם לא שטחיים. זה הדבר האחרון שאני אוכל להגיד עליכם אי פעם.

אבל אתם מפתיעים אותי כמעט כל פעם מחדש.

אני... ההערכה שלי אליכם.

האמונה שלי בכם.

נמאס לי לשמוע שאתם חושבים שאני חופרת.

נמאס לי.

כן. אני חופרת.

נמאס לי לשמוע שאני חופרת כשאני מדברת על עקרונות.

נמאס לי לשמוע שאני חופרת, כשאתם אלה ש...

זהו. מאסתי מלשכנע אתכם.

זה לא יעזור. אני מנסה לשכנע את עצמי להאמין, שאם תמשיכו בדיעה שלכם, משהו רע יקרה. נו, קרמה.

אבל איזה דבר רע יכול לנבוע מזה?

אתם מוצאים פתרון להרג, בדרך הכי טפשית שיכולה להיות.

אתם מוצאים את הדבר הנוראי ביותר שקרה לפי דעתי על פני כדור הארץ הזה כ"חופר".

אתם...

גם מהמילה הזו ספגתי כבר די. מעולם לא אהבתי אותה. את המשמעות. את הדרך בה היא מוצגת.

מצאנו דרך מהירה יותר לתאר אדם שמדבר הרבה, בלי לחפור.

יאי.

שלכם, חופרת, ובאמת שזה מעניין את ה***,

טיפקס שחור

ידיך הארוכות עטפו אותי בקור מסוים. קור של בלבול. קר פתאום. הייתי צריכה את זה. אתה החיבוק. קר ככל שיהיה. אני צריכה מגע ממישהו שיאהב אותי, ולא איכפת לי אם זה לא אמיתי, ולא איכפת לי אם זה קר. אני רק חושבת על זה, שמישהו יסכים לחבק אותי מתוך אהבה מזויפת. אהבה מזויפת מעידה על בחינה מסוימת, ולא משנה מאיזו בחינה.

אולי זה יקח קצת זמן. להבין שכן אוהבים אותי, להסכים עם זה, ואולי כבר הבנתי שאני רצויה. ובכל זאת?

ההרגשות הפטתיים חוזרים אלי בעלטת הלילה, רגשות השנאה העצמית התיעוב, מציפים את נדודי השינה שלי.

אני לא מאמינה שאני חוזרת לזה. שאני חוזרת לעצמי.

זה, כלומר אני, מעוררת בי בחילה.

זו מין נוסטלגיה שלילית שכזו.

תחבק אותי. למרות שאתה מזייף. תחבק אותי בידיך הקרות והארוכות שסולדות ממני. תשקר לי. ולא איכפת לי כמה. תן לי להאמין שאתה אוהב אותי במילותיך. זו הפעם הראשונה שאני מוצאת עצמי מתחננת לאחד כזה, לֵשקר. אני בטח אמצא את עצמי מתחננת הרבה בזמן הקרוב.

שלכם, שנתנה לדמין להתפרע עם המציאות,

טיפקס שחור

איך שפתאום שלושה וחצי זכרים שמים לב פתאום שהם חושבים עלי [החצי פשוט לא הודה, עדיין].

זה לא געגוע לאדם.

זה געגוע למגע.

זה געגוע לשפתיים שמנשקות.

לידיים שחובקות.

לגוף המתקמר.

אין לי כוח כבר.

אני לא אנושית.

אני רעה.

אני אוהבת את זה.

שלכם, שמתחילה להרגיש קצת טוב עכשיו כשרע לה בגלל הגעגוע,

טיפקס שחור

אמנם זו קצת מתעקבת...

עכשיו הכל נגמר

כן זה קרה

כל כך הרבה זמן הוא כאן

ואולי הוא לא היה שם מעולם

הלב כמו גל, סופו להישבר

גם אם בפנים אתה רוצה להישאר,

לא איתו, לא איתו.

ואם זה לא מהנשמה,

אז אולי מוטב שלא יהיה בכלל

וכל אותו זמן שבחרת להתעלם

הלב לא ויתר וצעק חזק יותר

לא איתו, לא איתו.

וכל המילים שאמרנו היו לשווא

וכל הדמעות שבכינו היו לשווא

עכשיו הכל נגמר

[בית הבובות - לא איתה]

[מומלץ, ככה, באופן כללי.]

-

אני אשרוד את זה. אני חזקה.

-

אתם יודעים מה נורא?

זה נורא שאני יודעת שהוא עצוב עכשיו.

זה נורא שאני רוצה שאני להתקשר אליו.

זה נורא שאני רוצה לנחם אותו.

זה נורא שאני לא מרגישה עצב.

זה נורא שאני מחכה לרגע שבו הוא באמת ייחסר לי, כדי להרגיש אנושית.

זה נורא שאני רק נפרדת מחבר שלי, ופתאום אנשים נזכרים ברגשות אליהם אלי.

זה נורא.

-

זוכרים את העיצוב? חמוד הא?

שלכם, שקצת לא ממש ברור לה איך להרגיש,

טיפקס שחור

הגיע לך יותר מפרידה בטלפון.

אל תקרא פה יותר.

תמחק אותי.

כל דבר שלי אצלך.

תמחק.

תמונות. טלפון. בלוג. מסנ.

זה מה שאני מבקשת ממך, ואני מצפה ממך שתכבד את זה.

דמיט.

b-

2a

קודקוד פרבולה. האמ אתי האמ.

_____

MUSE

שקס.

מאסתי לחיות.

מהיום אני מחריזה על עצמי כמתה רשמית.

ממתי הוא שולח לי הודעות.

אז אולי טעיתי.

אולי הם לא יוצרים קשר פעמיים באופן עקבי...

לא..

הם יוצרים קשר פעמיים, הפעם הזו פשוט לא קשורה.

-

הייתה היום שעה של muse בMtv 2.

היה סקסי.

-

XD.

התחברתי לאיסי.

XD.

-

וואי.

כמה חששות.

וממה?

היה בדיחה. ונחמד.

קטן עלי.

למרות הגודל.

שלכם, שמתנהגת ברשעות,

טיפקס שחור

כלומר לא.

אבל כן.

נמאס לי מהחוסר החלטיות הזו.

נמאס לי מהאכפתיות שלי.

אני נפש פצועה.

ובריאה.

אני באמת צריכה להפסיק למצוא את עצמי במצבים האלה.

חצי - לבושה.

[החולצה הלבנה עם הפנתר הורוד זה פיג'מה..]

אתי ראתה [צילמה] רוח. נחמד לה.

אני צריכה ללמוד לאזרחות וללשון.

שלכם, שלא הלכה היום לבית הספר כדי להשלים שעות מנוחה,

טיפקס שחור

לפני שאני אתחיל להיות עייפה.

אני כשרונית. המונולוג שלי זה אומנות. אני משחקת אותו בצורה מדהימה. ואני גאה בעצמי על כך.

לא ישנתי הלילה. אלוהים יודע למה. אבל היי! זה הלילה השני שלי שהעברתי בלי שינה. אני בדרך לאין ספור כאלה.

אמא שלי חזרה. עם המון אוכל שוודי, ובעיקר דברים טעימים.

בליס נראית יותר טוב. היא אוכלת את האוכל שלה. מתנהגת קצת מוזר.

כואב לי הגרון.

אח שלי קיבל חולצה של שוודיה מסבא וסבתא שלי ליום הולדת. זה מגניב.

למיתר, לאבא שלי, ולאמא של דור, יש יום הולדת היום. מזל טוב חברייס. למרות שרק מיתר קוראת פה.

דניאל דביל [זה סתם בשביל הכיף].

ה"בושם" זה אחד הספרים. הלילה הספקתי לקרוא חלק ניכר ממנו, בגלל שפשוט, לא היה לי משהו יותר טוב לעשות.

אני טובה בלעשות דברים שאני מתחרטת עליהם.

בא לי לישון.

שלכם, שצריכה להשלים שעות שינה, אבל היא לא עייפה, וגם אין לה זמן,

טיפקס שחור

מעולם לא הייתי מנחש עם מי יהיה הקפה האחרון שלי. ישבנו שם. הוא די מצחיק, אמר שהוא מרגיש שהוא מכהן בתפקידו כבר כמה אלפי שנים וצחק צחוק מלא, מגלגל וחסר שיניים. הכרס טפחה עם השנים, ושיערו שפעם היה שופע וארוך, הדלדל, וכיום, את רוב פדחתו מכסה הקרחת האופיינית לגילו.

"אני לא יודע מה אמרו לך, ילד" ילד? אני? את מיטב שנותי עברתי, וילד, אני כבר ממזמן לא "אבל אני לא איזה אל נצחי."

חייכתי, "מעולם לא חשבתי כך, האין זה ברור לכל?"

"מתברר שלא, ילד" אמר וצחק שוב.

"היכן איבדת את שיניך? למה אינך מחזיר אותם אליך שוב?"

הוא לגם לגימה ארוכה וחמה מהקפה. אני יודע מה הסיבה שאיבד את שיניוי, האין זה ברור לכל?

"אני יודע מה אתה חושב, ילד, שנשברו לי כמה שיניים במלחמות הרבות והקרבות האין סופיים בהם נלחמתי, אבל אם באמת הייתי נפגע בהם, אתה חושב שהייתי יושב איתך כיום? האמת שפשוט לא השתמשתי מספיק בחוט דנטלי. לא מגיע לי שיניים חדשות."

צחקתי.

"ומה איתך? היכן איבדת אתה את שיניך?" שאל. "עם הגיל. אני כבר לא ילד."

כרסו רעדה מרוב צחוק. אפילו הרמתי את הקפה שלי, שלא ייפול מהושלחן.

"והכרס? לאן נעלם מכון הכושר"

"אלוהי! כל כך רע היה לי שם, למזלי, יום אחד, פשוט שכחתי את הדרך!" הוא אמר במבט תמים וקרץ לי קריצה שובבה.

חייכתי אליו "ההומור, כמו יין, משתבח עם השנים"

"נתחיל ביזנס?" אמר, כאילו הבחין כי המחמאה הינה מאולצת, ונפגע.

"אתה תזכה לכמעט חיי נצח, תחליף אותי לזמן לא מוגבל, עד שתתעייף ותמצא לך מחליף. את העניינים הקשים כבר סידרתי. בני ישראל בארץ, והבאתי להם את בר רפאלי. המשיח יבוא לא כשכולם יחזרו בתשובה, אלא שכולם יודו בקיומו של אולהים. השחתויות, החמסינים ודנה אינטרנשיונל הם עונשים קולקטיביים לכל אלה שלא מקיימים שבועות. יום כיפור - תקופה עמוסה. אני בדרך כלל סולח לכולם. פעם בשבוע, בימי רביעי עושים מינויים ללידות ומוות. זה הסוף."

אני די גאה בקטע הזה. כתבתי אותו בשיעור ערבית.

איך שאתה לובש את אותם הבגדים.

החולצה הלבנה והמכופתרת, והכפתור הכי למטה נפל, שנועלת אותך.

המכנס הארוך והשחור, שיש לך עוד 4 בדיוק כאלה בארון, ששומר את צורתך.

הגרביים השחורות שקנית 20 ב10, בשוק לא ממזמן, שמרפדות אותך.

הנעליים השחורות, מעור, שקטנות עליך במידה, שמונעות ממך לעשות צעדים לא רצויים.

הכובע החדש, שהתלכלך קצת בקצה, ומונע מראשך לעוף.

המשקפיים, החדשות חדשות, שגורמות לך לראות רק את הדברים הרצויים.

העניבה הכחולה, שפעם כל כך אהבת, שחונקת כל רוח יצירתית שבך.

ולבסוף, החליפה השחורה שקנית בכמה אלפי דולרים, שחותמת אותך.

שלכם, שנהנתה לכתוב את זה,

טיפקס שחור

היינו אמורים ללכת רק אני מיתר ודניאל

בסופו של דבר הלכנו אני מיתר, דניאל, גל, אלון וירדן.

ההופעות היו אמורות להתחיל כשהגענו

בסופו של דבר הם איחרו.

המרפסות היו אמורים להיות נחמדים.

והם באמת היו.

אלכס סבירה.

טרי פויזן אמורה להיות להקה פצצתית.

בסופו של דבר הם לא היו.

לא היו אמורים להיות שם ערסים.

בסופו של דבר אדם נכנס עם המעיל עור והגורמט.

יוני בלוך היה אמור לשיר יותר.

זה היה קצר מדי.

הייתי אמורה להכיר כל שיר מילה במילה.

אבל הוא שר שיר מוזר באמצע.

מוניקה סקס זה מוניקה סקס. לא מתחברת.

שייגעצ היו אמורים לשיר שירים מהאלבום החדש.

הם שרו רק שיר אחד.

היתה אמורה להיות לי הזדמנות לנוח.

אבל אז אביב גפן.

אביב גפן היה אמור לומר כמה שנמאס לו מהמדינה.

אבל הוא רק שאל אם אנחנו רוצים שינוי [לייק דה]

עכשיו באמת היתה אמורה להיות לי הזדמנות לנוח.

אבל אז היו בית הבובות.

היתה אמורה להיות להם הופעה חזקה.

אבל לא.

אחרי סינרגיה שניגנו על רקע הזריחה [שבאותו זמן נרדמתי מכורבלת עם דניאל] הלכתי  הביתה.

הפטיש של דורקס לא היה אמור להתפנצ'ר!!!

אדם לא היה אמור להתחיל עם מרדר.

מרדר לא היתה אמורה לזרום.

אני אמורה להעביר את האיסי של אדם למרדר. [דאמ איט]

שלכם, שנהנתה, ועכשיו הולכת לאכול נשנושים עם גבינה לבנה,

טיפקס שחור

נ.ב מותר להכניס לשם טרופיות.

אני נהיית בכיינית.

ועוד באיזה שיר בכיתי.

"אמא,

אני רוצה בנפש פנימה"

הרגשתי כמו פקצה.

NVM.

שלכם, שיש לה חבר אצלה, והולכת לרוק"צ,

טיפקס שחור