כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

נחתה יונה תמה

והיא, עומדת חשופה

במערומי גופה.

אני כותבת להם ובשבילי. כותבת אותי. חורטת עצמי על הדף, או על העמוד במייל.

וזה כל כך מפחיד.

להרגיש טוב, ושמחה, ולקפוץ, ולראות מחצית ראשונה של מנצ'סטר נגד ברצלונה, ועצם זה, ששמים לב אלי. שמים לב אלי! גם אם זה בגלל שאלות מפגרות, ראו אותי. ראו אותי. לא קורים לי דברים כאלה.

העירום הלבוש שלי זועק ממני. מתפרץ בכל הכוח. כל כך חשופה, כל כך לא מתגוננת. כמה שזה מתאים לך. לחשוף בפני כל אחד שרוצה לשמוע. עמומה.

ולפעמים כל מה שאני צריכה כדי להרגע זה את אריק ברמן מהול באפרת גוש, ולנשום.

ולכתוב את השורות האלה.

כן, קצת רזיתי, רואים? בכל זאת חלפו כמה? שבע שנים!

אני מקווה שחוסר הפואנטה הזו תעלם, ויחזור הרצון האמיתי לכתוב לכם, ולא להם.

והכי חשוב, לי.

שלכם, מנסה לכתוב לי,

טיפקס שלי

קוברת את עצמי.

נכנעת. לחלוטין.

מדברת בצורה כל כך לא אופינית.

וכותבת. כותבת.

חושבת. 24/7. על אדם שאני בספק אני מכירה שבוע שלם.

משחקת.

כמה שאני משחקת.

לא יאומן.

מפזרת על עצמי עוד קצת חול.

נושפת עוד קצת אוויר במים.

ואם הוא ייגמר?

לא ייגמר.

כי הוא תמיד ידאג לעוד.

ועוד.

ועוד.

ועוד.

ואם יהיה יותר מדי?

הוא יודע בדיוק מה את צריכה.

וזה מדהים כמה שלא, בדיוק באותה המידה.

ואת רוצה לעבור עליהם, אחד אחת.

לסטור לכל אחד ואחת מהם בפנים.

להסביר לה, על למה היא ככה,

ולהסביר לה, שאני בסדר,

ולהסביר לה, שתצא מהסרט,

ולהסביר לו, שלא, אני לא אוהבת אותו, ולא מתחברת אליו, ושילך להזדיין כבר, רחוק ממני. סעומו.

ואני מרגישה טוב.

כל כך כל כך טוב שזה מדהים.

ראיתם שהשתניתי?

ראיתם?

מה אתם חושבים? שעשיתי את זה לבד?

מפגרים.

זה הכל זה.

כן, זה.

זה שאף אחד מכם לא יוכל לאכול.

זה השמלה במידה 42 שלכם.

ואני במידה 42?

ומה כבר ביקשתי? מה ביקשתי? שתתמכו? שתעזרו? שתבינו?

מה כבר ביקשתי?! חבורה של חארות.

מילים קשות אני כותבת ומוחקת.

ומוחקת.

אוהבת אתכם.

את הנעימות אני משאירה.

שלכם, מרגישה מצוין,

טיפקס לבן

ונעלמת.

ומרגישה שאני מעריכה יתר על מידה את האדם שמעלים אותי.

מתחילה להמאס עלי.

אפילו אנשים לא-שופטים-כביכול, שופטים אותי.

כמה חרא כבר אפשר לאכול?

אז לא פירטתי את הקניות בת"א, אבל היו הרבה.

גאד, אני רוצה לגור שם.

ממש בכניסה לנחלת בינימין, צהריים של יום שישי והשמש הזורחת מאירה אנשים מוארים, המולת הדיבורים הרכה מתנגנת באוזן, משתלבת בעדינות עם כנר רחוב. בחור אוחז זוגתו, תופס את שתי ידיה המעודנות, מקרב אותה אל גופו ומתחיל להזיז את רגליו לקצב הקשת המלטפת את מיתרי הכינור, מראה לה צעדיו, מנחה אותה בדרכיו בעוד היא שוקעת אל תוך ידיו, נענית לתנועותיו, מתמוגגת אל תוך הילת הרומנטיקה הקלילה שנוצרה סביבם.

הוא מקרב את פיו לאוזנה, ולוחש לה שהוא אוהב אותה. הוא לוחש לה שהוא יקטוף עבורה את הירח, שבשביל הרגעים האלה הוא חי, שאיתה הוא רוצה לעשות ילדים, ושהגיע הזמן שהם ילכו לשיעורי ריקוד. או שהוא לא לוחש לה דבר, אולי הוא רק נשך את תנוך אוזנה, או נישק את צווארה.

הוא לחש לה אושר, הוא לחש לה שמחה ואהבה שנצצה אל תוך עיניה  בשניה, שטיפסה במורד פניה לחיוך ענק שהתרחב על שפתיה, גילגל מפיה צחוק שקט, גלש אל תוך גופה שנמס אף יותר אל תוך זרועותיו החובקות, ממשיכות להנחות אותה בתנועות קטנות ומתוקות.

אנשים מסביב מפחדים להפריע. רואים מבחוץ אהבה צעירה ונזכרים במיטב שנותיהם. לא מעזים להתמרמר על זוג שמפריע להם להכנס, מחייכים אליהם, רואים טוהר, נותנים להם הילה קטנה של רומנטיקה, ממש בכניסה לנחלת בנימין.

[אמיתי, אגב, חוויות וקניות מת"א - מחר]

שלכם, נחשפה לרומנטיקה,

טיפקס מקנא בקטנה

לא בכיתי פעם אחת, וגם לא הרגשתי צורך.

היום אני מלאת מרץ, אולי כי לא עשיתי כלום כל היום.

אני לא רואה את עצמי נרדמת.

-פיהוק-

גרגר

על גרגר

על גרגר

על גרגר

על גרגר

מה איתי?

חוץ מהתקף לב קטן

פה ושם

מרגישה מצוין

-פיהוק-

מרגישה מצוין

מרגישה

מצוין.

חוסר פואנטה חוגגת.

סקס.

זה גס.

שלכם, בלי פואנטה,

טיפקס פואנטה

שואפת אני לשקוע אליךָ

לטבוע בים מילותיךָ

לנשום אוויר שקריךָ

לבלוע נוזלי גניחותךָ

משתוקקת ליפול אליךָ

לנשור ממרום שפתיךָ

להאחז בחום ידיךָ

לנחות באדמת עיניךָ

חושקת אני לטפס מעליךָ

לאחוז בעוז את צוקיךָ

לפצוע עצמי בקוציךָ

להרוג עצמי בכאביךָ

חביב +