כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

remember, you might be left alone

זה התחיל מסמיכה שהיתה זרוקה בכניסה לבניין.

זה המשיך עם חתולה שחורה לבנה ושמנה שלקחה בעלות על הסמיכה.

זה נגמר בשני גורים קטנים וחמודים שחולקים עם החתולה השחורה לבנה והרזה את הסמיכה.

this photoes had been taken in Israel.

AFTER ORDER DRINK @ IS FREE

It is the sign I'm sitting infront know, that sign was at the coffee shop where I bought a cup of coffee and a wierd pay.

The first fly went OK. I can't fall a sleep at flights! It's fucking anoying!

I do'nt have a lot to say, actually...

so,

Yours, waiting for her next flight,

Black Tippeks

להעלות פוסט תמונות. אבל לעשות סינון ל150 תמונות, זה באמת מוגזם.

ועוד שקילה - ירדתי 2 קילו. ייפי יאי לי.

נכון לרגע תחילת כתיבת הפוסט, הטיסה יוצאת עוד 12 שעות, ואני מצפה בקוצר רוח.

יש עוד כל כך הרבה חרא לארגן.

הייתי היום בים. ספיר פחדה ממדוזות.

"בואו נכנס למים"

ספיר:"אאאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

"עקצה אותי מדוזה"

ספיר:"אאאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

"אני חושבת שישש מדוזות בים"

ספיר:"אאאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

"יצאתי בגלל המדוזה שראיתי"

ספיר:"אאאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

צריך לעשות הכל, כדי להחזיר את החטופים הביתה. הכל. זו דעתי.

אני אצליח לגבש דעה שמאלנית-פצפיסטית-קיצונית על כל נושא שתתנו לי. נסו אותי.

מיתר אומרת משהו מטופש, מרימה כפכף ומעירה את צומת לבי לכמה שהם זהים.

"ההבדל רק שהכפכף סגור על עצמו, אני לא."

"אז את אומרת שאת פתוחה?"

"כן"

[אחר כך היא צווחה לא, אבל זה פרט שולי.]

"למה לבלונדינית כואב הפופיק?"

"כי גם חבר שלה בלונדיני"

אני צוחקת.

מיתר:................................................................................................................................................... -צוחקת-

אלון מאהב בכלבה שלי. כפרעליו

פוסט תמונות מהים? אני עצלנית מדי.

תמונה נבחרת מהמסיבת סיום?

[tnx מיתר]

שלכם, שרמנטית מתמיד,
טיפקס שחור

בואו נעבור על היומיים האחרונים.

יום שני, היתה לי ארוחת צהרייםארבעערב במקדונלס על חשבון היזמים צעירים. נחמד לי.

מאוחר יותר באותו הערב, בזמן שבנות עלו על שמלות, הלכו לספר לעשות תסרוקת מקצועית, וכנ"ל בנוגע לאיפור, אני יושבת לי כאן מול המחשב ורואה לראשונה את החברה של אחי, מתקלחת, עולה על המכנס, מכפתרת את החולצה הלבנה, קושרת עניבה, שמה כובע, מתאפרת, והופ הופ, יוצאת לדרך.

מיתר למטה, סרוס ורותם לא. מחכים להם, מחכים להם, בינתיים מתברר לי שבניין של סרוס יש 186 בלטות, לא כולל מקלט, ושמיתר נראית כמו אגס עם השמלה הירוקה.

במסיבה, ככל הנראה, היתה תחרות השמלה-הכי-קצרה, והעקב-הכי-גבוה.

לא היייתי היחידה עם כובע, אבל הייתי היחידה עם עניבה [דאמ, אני סקסית].

רקדתי.

Mytar, knows hoe to move it

Adi, knows how to move it

Even Nadav, knows how to move it

And I? Don't know how to move it

אבל למי איכפת? רקדתי כמו מטרופת. סרוסי הזיע כמו חמור. הכובע שלי רוב הערב לא היה עליי. אבל נהניתי. והסטנדאפ היה ענק. [מי צריך ביצים?! לפחות הזין מצדיע לנו בבוקר!].

אני שונאת לעבוד.

אחרי העבודה הלכתי לי לאיטי עם מיתר, גל ושמוליק [אני עדיין לא מאמינה שהיא אמרה לה אתזה], לכיוון הנאפיס הנצחי.

אז מה אם חיכינו שעה בחוץ?!

אז מה אם מיתר סירבה להזמים פתות על חשבוננו?!

אז מה אם יש זבובים בעולם?! [אבל זה באמת לא קשור]

אני נהנתי.

אלון רואה בתפריט צ'יצולינה. "מגישים פה צ'ינצ'ילות?"

גל אומרת משהו בסגנון "בא לי, אבל לא נעים לי לבקש"

מיתר לוקחת את הצלחת של גל, ושמה לה בעזרת המזלג פסטה על הצלחת.

קאסי מסיימת בטלפון - "איפה המזלג שלי לעזאזל?!"

אלון מסתכל בתפריט, רואה משקה "סָטלַה"

חן: "זה סטֵלַה, דביל!"

מיתר מסתכלת על הדף הזה עם השאלון:"איפה?!"

[והכל היה הרבה יותר מצחיק באותו רגע]

שלכם, שבעה ומרוצה,

טיפקס שחור

כמה שעות לפני, נשלח אליי לפלאפון Knocing On Heavens Door, וברגע שחזרתי הביתה והתחלתי לנקות, המערכת ניגנה מהפלאפון את השיר.

אבא נכנס, הסתכל על המערכת.

הסתכל עליי.

הסתכל על המערכת.

הסתכל עליי.

וברגע הבא ראיתי דיסק של בוב דילן נזרק עבורי, וקולו של אבא מאחור "את תאהבי אותו!"

בלית ברירה דחפתי את הדיסק  הישן למקום המאובק שמכניסים בו דיסקים, לחצתי על המשולש בשלט, והתאהבתי.

מהצליל הראשון של הוריקן הבנתי שהוא מצוין.

הוא גאון.

-

הפה שלי נראה כמו ווסת.

אני שונאת דלקות חניכיים, ולרוע מזלי, אני משערת שזכיתי, כמו אמי וסבי, לנטייה לדבר הדוחה הזה.

הדם לא מספיק לזרום לי מהשיניים. זה מתחיל להיות חולני.

אני פשוט רוצה שהם יפסיקו להדהד.

-

א נ י    ב א ר ץ   ב ע ש ו ר   ש ל   ח ל ו ל י ם.

אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים אניבארץבעשורשלחלולים!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אאאההה!!!

[אני אשמח אם לפחות מישו ישמח בשמחתי. ספיר לא נחשבת]

-

ערן, מתאר את שירותי הבצפר [לשעבר, אני חייבת לציין]

"אגם הפיפי והברבורים הרדיואקטביים".

-

וואו. זה נגמר. זהו. תופסים את זה בכלל?

זו היתה הפעם האחרונה שנכנסתי לבצפר ההוא.

הפעם האחרונה שראיתי את אילנה.

פעם אחרונה שהסתובבתי בחוסר מעש-מעש בחצר.

פעם אחרונה שודאי ראיתי כל כך הרבה אנשים.

הייתי יכולה להתחיל לדמוע,

אבל אני יודעת שאני אכיר חדשים.

מוזר לחשוב שאני אחליף אתכם.

-

זה יהיה פוסט ארוך.

מסקנות השבוע, וגמרנו.

1. להשיג קבל פשוט של 2 USB, זה מסובך.
2. למצוא בגד ים במחלקת הגברים, זה לא מפתיע.
3. שתיקות זה לא דבר מביך כשלא חושבים עליהם.
4. גם הפעם האחרונה, לא תמיד אחרונה.
5. אתה ישראלי כאשר יש לך מאוורר.
6. לקוחות ישראלים זה דבר מתסכל.
7. גם בגד שנמצא במחלקת הגברים יכול להיות סקסי.
8. יש אנשים טיפשים בעולם.

שלכם, ששמחה לקבל את האינטרנט בחזרה,

טיפקס שחור

ואני מאמינה בשלום.

אני מאמינה שמצב רוח זה דבר פנימי, ואף אחד לא יכול באמת להשפיע עליו יותר מהאדם עצמו.

אני חושבת שההנאות הגדולות ביותר של החיים הם להשתין כשממש חייבים, לאכול אוכל טוב כשממש רעבים, ושוקולד.

אני לא מאמינה ביהדות, בנצרות, באיסלאם, או בכל דת אחרת.

ואני לא אתאיסטית.

אני חושבת שאנשים גזענים, הומופובים, נאצים, וכל שאר שונאי החינם, זה האנשים היחידים שאני אשנא לפני שאני אכיר.

אני מאמינה באופטימיזם כדרך חיים נעלה, והפתרון האמיתי לחיים טובים.

אני חושבת שמוזיקה שהיא באמת טובה, היא תרופה לכל דבר.

אני חושבת את אותו דבר על שוקולד.

אני משוכנעת שכל אחד הוא קצת מזוכיסט וקצת סדיסט, אבל יותר מהנורמלי.

הכתיבה, עבורי היא פיתרון לכל דבר.

אני יודעת שלכל אדם יש את התשוקה שלו שעבורו היא פתרון לכל דבר.

אני חושבת שאובססיה זה לא טוב, אבל בלתי נמנע.

אני סבורה כי חומרנות זה דבר טבעי בימינו, אבל זה הופך להיות שלילי רק כאשר היא משתלטת עליך.

אני מאמינה שכולם מסוגלים לאהוב את כולם, רק בתנאי שלא נהיה עם אלה שאנחנו פחות אוהבים.

אני משוכנעת שאף בן אדם לא נולד רע, זה רק החיים שהפכו אותו לכאלה.

אני תוהה מדי פעם, אם יש שאלה שהתשובה לה היא החיים.

אני גרועה בויכוחים, אבל מקפידה להתווכח כדי לשמוע דעות אחרים, ולנסות להשפיע על אחרים.

אני מאמינה שיום אחד הנקבות ימצאו דרך לייצר זרע, והזכרים ייכחדו מעל פני העולם.

אני מקווה, עמוק בלב, שיום אחד, כולנו נשנא אנשים רק לפי האישיות שלהם, ולא לפי שום דבר אחר.

שלום, אני גילה,

ואני עדיין מאמינה בשלום.

אין לי שיער ארוך וגולש.

אין לי עיניים בצבע שקד.

אין לי גוף פצצתי.

אין לי ציצי ענק.

אין לי חצאיות מיני.

אין לי חולצות בטן.

אין לי תחת עגול ומוצק [הוא רק עגול].

אין לי מעריצים.

אין לי ליפגלוס.

אין לי מסקרה.

אין לי פלייליסט עקבי.

אין לי סנדלי עקב.

אין לי מגפי עקב.

אין לי נעלי עקב בכלל.

אין לי הליכה עינתוזית.

ובכל זאת, יש רגעים שאני מצליחה להרגיש בהם סקסית.

שלכם, חסרת הכל, אבל בעלת המון,

טיפקס שחור

למסיבת סיום שלנו, נכנס לתוקף.

זה באמת עלוב.

-

דיברתי איתה.

שלחתי לו מייל.

קיבלתי תשובה למייל שהחל ב"בוא נתחיל מזה שאני לא רוצה שתענה"

-

"אני לא מבין מה קשה להבין שקצת רע."

-

"אקח אוויר

אחשוב על כמה דברים יפים

כמו ראש  בקיר"

-

הטיסה באמת מתקרבת.

עוד שבועיים.

וואו.

אני כל כך כל כך רוצה כבר.

-

את האמת שממש לא התכוונתי לכתוב פוסט נקודות.

אז אולי תצפו לאיזה פוסט סיפרותי רומנטי.

[היו כבר 2 פה לאחרונה. אני נהיית פטתית.]

[אני מתחילה לכתוב עם קווים חוצים המצב קשה =.=]

-

אני לא מתרגשת. וזה באמת מתחיל להעיק.

לא מתרגשת מהטיסה.

לא מתרגשת מההופעה היום בערב [יכול להיות שזה קשור לזה שיש לי רק 3 שורות?]

לא מתרגשת מיום חמישי.

אני כבר לא יודעת אם זה טוב או לא.

שלכם, חסרת התרגשות,

טיפקס שחור

נ.ב:

ידו מעולם לא ליטפה את שערך, שפתיו מעולם לא נשכו את צווארך, גופו מעולם לא נצמד לגופך.

אבל הוא בכל זאת הצליח לגעת בך.

באורך פלא, בכל פעם שציין כמה שיופיך מרתק, הרגשת כאילו ידו הרכה לוטפת את שערך.

ובכל פעם ששמך הטהור נתמא בין שפתיו, הרגשת כאילו צווארך הוא זה שננשך, ולא שפתו התחתונה מהעונג שבשמך.

ובכל פעם שציין כמה שחשק, רק להרגישך, ולו להעביר את קצה ידו, על קצה ידך, הרגשת איך גופיכם נצמדים זה לזה.

מספיק שרק תשמעי את קולו, ותוכלי להרגיש את שפתיו מסיטות את שערך, ומרפרפות על אוזנך בזמן שהוא לוחש לך.

את אינך צריכה יותר משיגיד כי מאוהב הוא בקולך, כדי שתרגישי אותו חובק אותך ומקשיב.

הוא מעולם לא נגע בך פיזית.

טכנית, כמובן.

מסרטי אימה.

מעולם לא נהניתי, וסביר להניח שגם לעולם לא אהנה.

זה לא שאני איזו פקצה פחדנית. תנו לי מתח. תנו לי סרטי פעולה עם כמה שיותר אלימות, קפיצות, יריות ודם, ואני שלכם.

אבל הלהיות בפחד הזה כשהגיבור הולך לבד, ורק לחכות לרגע שמשהו קופץ עליו, אם בכלל, מחרפן, מציק, וממש, אבל ממש לא מהנה. זה מלחיץ. ואתם תסכימו איתי כשאומר שאף אחד לא אוהב להיות בלחץ. זו לא הרגשה נעימה. לא כיפית. ומסוג הדברים שאני לא בוחרת לראות.

מסקנות שבוע

1. לשבת על המחשב עד 4 לפנות בוקר, עד שאפילו התחת מתחיל לכאוב, זה יכול להיות נחמד.
2. חופש זה נחמד. כל חופש.
3. להביא כלבים למפגשים חברתיים זה לא נחמד.
4. לאמא זה לא משנה.
5. אני לא צריכה לראות סרטי אימה.
6. "What happens to you, Ragen?" "I'm not Ragen" "So who are you?" "The DEVIL" לא עושה לי את זה.
7. עצם זה שלמיתר יש חבר עושה לה טוב.
8. לפעמים, אפילו ההודעה הכי קטנה, יכולה לעשות לך ת'יום.
9. לא לזנוח דלקות מוזרות שמתפתחות ליד הבוהן ברגל ימין!
10. לא לראות סרטי אימה.

יופי. עכשיו אני לא יכולה ללכת לישון כי יש לי בחדר ילדה שהראש שלה מסתובב ב180 מעלות, ותוקעת לעצמה סכין בכוס בעודה צורחת "LET JEASSUS FUCK YOU".

אני אמרתי להם שאני רוצה ללכת לפני שהסרט התחיל.

-וכן, אפשר להפוך סרטי אימה לקומדיה, אבל למרות שהרהיטים שלה עפו כמו בסרט מצויר, והיא הקיאה על הנזיר משהו ירוק, זה עדיין לא משנה את המבט שלה-

שלכם, שחושבת להפוך את הקטע הזה של מסקנות השבוע לעניין קבוע,

טיפקס שחור

I'd make more mistakes

[Block Party, Wating for 7.18]

I'm free to be whatever I

Whatever I choose

And I'll sing the blues if I want

I'm free to to say whatever I

Whatever I like

If it's wrong or right it's alright

[Oasis, Whatever]

אתם מרגישים את זה?

אני חופשיה לעשות מה שאני רוצה.

אני חופשיה לומר מה שאני רוצה.

אני חופשיה מעצמי, מההתפלשות שלי בעבר.

אם הייתי חוזרת על עצמי, הייתי עושה יותר טעויות, כי אז גם לא הייתי יודעת מה אני מפספסת.

אני לא מתחרטת על שום רגע, מעשה, החלטה בחיים שלי.

אני בנאדם שונה

ואני גאה בעצמי על כך.

אולי אתם לא תשימו לב, כי זה קרה אצלי, ביני לבין עצמי.

אישה מטומטמת. כמה שכעסתי עליה.

אפשר לחשוב. שיא הקטנוניות. היא חושבת שלהביא כלבים למפגשים חברתיים זה סביר.

מטומטמת.

נמאס לי מזה שהיא מתלוננת שהיא עושה הכל בבית.

אוח. היא אמא.

היא אמורה לעשות הרבה.

שלכם, מרגישה קצת דבילית שהיא מסתכלת על הסיבה שהיא כעסה,

טיפקס שחור

ככה עוברים הימים האלה.

ימים של כלום.

תמיד מתלוננת על חוסר זמן, וכשהוא מגיע?

יושבת כמו בטלנית.

-

אני מתחילה לשנוא את עצמי, את הפטתיות שלי, וכמה שאני אמורה להתרגל ולהמנע.

מטומטמת.

-

OASIS שוב בתמונה.

שווה שמיעה.

-

382449.

אני מרגישה כאילו למספר הזה יש משמעות בעיני.

יש לי פה עבר. שנה!

זה לא הזוי מדי. נכון.?

זה כן.

שלכם, שישבה אתמול עד 4 במחשב, הלכה לישון ולא נרדמה, וכרגע לא עייפה בשיט,

טיפקס שחור

את מסתכלת עליו. יושב שם מולך, מייצר צילילים ענוגים בין אצבעותיו, והספק, שאת מאוהבת בכלי שבין ידיו, ולא בו, מתחיל לבעבע בראשך. בליבך.

הוא שולח לך מבט, רואה אותך נעה קדימה ואחורה בהתאם לניגון, מזיזה את שפתייך בלחש חרישי, שולח לך חיוך מלווה בקריצה. הסומק מתחיל לטפס על לחייך, כמו ששיח מטפס על קירות. והוא שם לב ומחייך חיוך מוכר. עיניו בורקות לשניה, הברק נעלם, השפתיים נפתחות במקצת, חושפות שיניים לבנות - צהובות, עם דלקת חנכיים, ואת מבינה לפתע, עד כמה הוא אנושי.

הטעות באקורד כמעט שמבלבלת אותו, אבל הקול הרך שלו ממשיך את המנגינה, כאילו לא נקתעה לעולם.

הוא בוהה בך. יודע בעל פה את השיר, את הניגון, את הצלילים.

את עוצמת עיניים. נשענת לאחור, רק בראשך.

הוא מסיים את השיר.

מה רצונך שאנגן לך, יקירתי?

אינך יודע?

רמזי נא לי.

את שיר השירים אני דורשת, אינך יודע במה מדובר?

יודע, רק רוצה לשמוע את קולך הענוג אומר זאת.

היא מחייכת. אתה מחייך ומתחיל לנגן לה. הה.. כמה שאתה מאוהב בה. כמה שקימורי גופה מענגים אותך במבטך, כמה ששפתיה הדקות שלוחשים בלחש עדין את מילות השיר, גורמות לך להאמין כי היא שרה אותם לך, כמה שעיניה הרפויות, והשלווה בפניה נותנות לך לדעת כי אותך היא רואה במבטה הסגור.

אתה מתחיל לשיר, ואתה רואה עד כמה שהיא מכורה לצלילים האלה, איך שגופה נמתח, האגרופים מתקמצים, הליחשה הופכת לשירה חזקה, מבטה מופנה לשמיים, פיה נפתח במקצת.

אתה לא יכול שלא לחייך, שלא ליפול לתוך הרשת שהיא מניחה, שלא להתמכר אליה, כפי שהיא מתמכרת שלשיר, שלא להזיל דמעה מתוך הפחד שייתכן שאולי ביום מין הימים היא לא תהיה שם, שלא תוכל לנגן לה שוב את השיר האהוב, שאצבעותיך על המיתרים, והצלילים שהם ייצרו, ילכו לאיבוד באוויר בעולם.

במנקה.

כבר עמלתם, הרמתם את כל הדברים, על השואב אבק אתם מתעצלים? בכיינים.

-

אני גססתי.

אני נרדמתי על הספר.

אבא של העיר אותי עם השואב אבק כדי לנקות

-

וופל בלגי זה טעים.

גם שוקו פרלינים.

יאמי.

דרך קסומה להתחיל איתה את הבוקר.

-

לסמיילים אשכרה יש שם:

 - קול. קול?!

 - סבבי. כן. סבבקי זה מזכיר לי הכל סבוב, חבוב.

 - מוציא לשון? זה מוציא לשון?! זה קרמיט הצפרדע!!

מאוס.

שלכם, שהלכה לראות עדי אשכנזי,

טיפקס שחור

ב2 חולצות.

leave me in yout mother

F_CK all I need is U

שלכם, חסרת חשק לכתוב,

טיפקס שחור

מה איתכם?

אני מתחילה להרגיש כמו רותם. מחליפה עיצובים באופן אובססיבי.

שלכם, שאולי עוד תעדכן שוב היום,

טיפקס שחור

אני יושבת לבד מאחורי הקלעים. השעה 14:33 ובעוד שעה ו27 דקות ההצגה עולה.

שַקט פה. כולם הלכו לאכול. אני הבאתי סנדוויץ' מהבית אז אני לא צריכה לצאת מפה. מולי יש מראה. אני שונאת לראות את עצמי אוכלת, זה גורם לי להרגיש שמנה, אז הוצאתי את הבלוק הצהוב, אולי אני עוד אצליח לכתוב משהו. עוד חצי שעה בערך הן יחזרו, כל שאר הבנות, והמקום הזה יהפוך לבלתי נסבל. האחת תתלונן על המורה, השניה תלך מצד לצד תבקש חיבוקי הרגעה וניחומים, השלישית תבהה במראה, מנסה לטשטש את עודף המייק אפ, הרביעית תעשה את אותו הדבר רק עם מסקרה, החמישית תדבר שטויות חסרי תכלית כמו תמיד, ואני אשתוק, כמו תמיד. אשתוק ואשב בצד. אקרא את הספר החביב שקניתי לא ממזמן. "שלושה דברים לאי בודד".

זוגות של כפכפים מתקרבים, בחור מזמר. טעיתי. הן הקדימו, או שלא? גם קולות המורה נשמעו מלמעלה, שיפוצים אחרונים.

אני אמורה כבר להתרגש, לא? מתברר שלא. אני ממש רגועה. רגועה עד צחוק. עשיתי את זה פעם אחת, למה שיתפקשש לי משהו בפעם השניה? עכשיו אני לא תלויה באחרים. זה המונלוג שלי. הבמה, לדקה וחצי הזו, שלי. חוץ מאדיר, אני לא צריכה לסמוך על אף אחד, ואדיר, למזלי, בחור אמין.

היא עושה חימום לקול, זו עם התלתלים. משעשעת. הולכת מצד לצד. תססססססססס... מזמרת. היא שרה די יפה כשחושבים על זה. לא משהו מיוחד. מעין כוכב נולדניקית טיפוסית שכזו.

לא הכרתי אותה עדיין, וכנראה שגם לא אכיר, אבל היא לא נראית לי מספיק עמוקה כדי לכתוב שיר. גם השיר שבחרה. שיר שטחי. אוף. אני רעה. אולי אני כן מזלזלת באחרים? והקנאה? אני מקנאה ביכולת שלה ליצור חברים, בחיוך שלה, בתלתלים שלה, ברזון שלה, בהתמדה שלה.

אני? אני אוהבת את עצמי. גאה בפציפסטיות שלי, בשמאלניות שלי, באתאיזם בר הויכוח שלי. אני אוהבת להרגיש חזקה, גם נפשית, וגם פיזית.

סיימתי לאכול, אני מרשה לעצמי להעיף מבט חטוף במראה. יש לי אף מכוער. חיוך זוועתי, שמעוות את צורת העיניים שלי. האוזניים שלי מזכירות קצת אלף. העיניים שלי יפות, הגבות מעוותות.

התספורת החדשה לא יפה.

הסנטר שלי נורמלי :)

את ההצגה אני לא מרגישה. כל כך קצר.

היה עלוב.

שלכם, שיכולה להטיל את בספק אני הנאתה,

טיפקס שחור

סיימתי הקלטות.

ביטלתי רכיבה.

מחר אין בצפר.

מחר יש הצגה.

שלחתי לדניאל את האימייל.

הוא שונא אותי.

יש לו רשימה של סיבות למה לשנוא אותי.

קניתי חגורה.

קניתי מתנה למיתר.

אני טסה סוף החודש הזה, לחודש.

השנה יהיה לי יום הולדת 15 בארץ [מרענן].

שלכם, שמרגישה שלכתוב את החיים שלה בתור רשימת מכולת זה קצת שגוי אבל חמוד,

טיפקס שחור

שאני יושבת מדי שיעור משעמם, ומקשקשת על הבלוק הצהוב ולא מחפשת איך לעזאזל מתחמקים מהשיעור הזה, הפוך אותי לדי חנונית מנקודת מבט חיצונית. המוזה שלי במצב רוח טוב לאחרונה. אולי זו הפרידה, אולי זה בלוק הצהוב ש"פילחתי" מהמשרד [זה לא ממש פילוח, והייתי מספרת לכם את הסיפור המלא, אבל הוא ארוך וחסר משמעות], שהפך למין תעשיית כתיבה בלתי פוסקת, שהמוזה פשוט חוגגת עליה.

השיעורים מתחילים להריאות חסרי תכלית בעיני. אין בשביל מה ללמוד. למרות שגם אם היה, זה לא היה משנה. אולי פשוט אזל הדלק. אין כבר רגשות.

עצם העובדה שאני נוסעת לעבודה עברית יום חמישי, סתמית.

עצם העובדה שאני מעלה הצגה יום שישי, חברת משמעות.

המעבר, של מיתר, נראה כל כך רחוק, עד כדי כך שהוא אפילו לא שווה את צומת הלב שלי.

הטיסה לשוודיה, בסוף החודש הזה, לבד, שטותית.

עוד מעט זה ייפול עלי.

כדאי שאני אתחיל להרגיש. לא חושבים?

רענון רציני לפלייליסט.

למישהו יש המלצות?

-

חודש יוני כבר כאן.

אמא אמרה, שאם אין תשובה מכנות עד יוני אנחנו נתקשר.

-

יאללה.

תספורת.

הגיע הזמן הא?

-

באמת. באמת שנמאס לי. נמאס לי ממני. אני כל כך כל כך כל כך מטומטמת.

כל כך כל כך הרבה צעדים שגויים. החלטות שגויות.

המון.

יותר מדי.

באמת שנמאס לי.

-צרחת תסכול-

-

התאהב אותי?

אני בספק.

-

אני מסתכלת על זה.

התובנה של זה.

וקולטת שאין!

אין תובנה.

אין הגיון.

ככה.

שלכם,

טיפקס שחור