כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

אם חושבים על זה.

לא חשבתי שאני אדבר איתו על משו חוץ מסקס, עכשיו אנחנו מדברים חיינו, בין היתר, הלהקה שלו.

לא חשבתי שאני אדבר איתו על משו חוץ מהחיים שלנו, בין היתר, הלהקה שלו, עכשיו אנחנו מדברים על סקס.

כן. זה אירוני.

כן. אני מדברת עם הרבה אנשים באיסי.

אמרתי לאמא שלי שדיברתי כל הערב עם דניאל באס אמ אסים. היא סיפרה לאבא שלי שיש לי חבר.

אמא שלי משנה את המציאות ברגע.

אני שונאת שהאצבעות מעקצצות, מתות לנוע על המקלדת, מתות לזוז ולהשתגע בריקוד הפרטי שלהן.

אני שונאת שהראש שלי מכין לעצמו קטעים. כותב לי בראש כתבות שלמות, אבל אפילו לא מסיימם, או נותן לי כיוון אם הקטע שלפני רגע יצרתי זה פוסט או מסמך וורד חדש, שאחרי כמה זמן יקבל שם, וישכב בתקייה שלי, ליד כל שאר הסיפורים?

הראש שלי אומר לי שאני אוהבת אותו. שאני מתגעגעת לכרוך את עצמי סביבו. להסניף את הארומה שלו. שאני מתגעגעת ליד שלו, שתחבוק לי על הכתף, ואני אחבוק לו את המותן, בגלל הפרשי הגובה. שאני מתגעגעת למילים הללו "כמה התגעגעתי" שמלטפות את ראשי, ולהסביר לו שגם אני התגעגעתי, וששום דבר לא מרגיש שלם בלעדיו. שאני מתגעגעת להרגיש בטוחה מתחת לכנפיו, ולדעת שהוא בשבילי, לנצח.

שאני מתגעגעת להסתכל לו בעיניים, ולמצוא אצלו את הנחמה, שמעולם לא מצאתי באפחד אחר. שאני מתגעגעת ללכת איתו, להצהיר לכולם שאני זוג.

שאני מתגעגעת לשלושת המילים הללו, שחודרות כמו חץ אל תוך לבי, עוטפות אותו ברכות. שאני מתגעגעת לומר לו אותם בחזרה, ולראות את הניצוץ בעיניו החמות. לראות שהוא באמת מאושר מזה.

ההוא? לא קיים.

זה הכל בראש שלי.

הכל.

או שאני ממש, אבל ממש נואשת לאהבה (אין מצב).

האצבעות רקדו. עשו את שלהן. אבל יש בהן כוח עד אינסוף.

הן עוצמתיות. בלתי מנוצחות.

יכולות לרקוד לנצח.

הסתכלתי היום במראה הגדולה שבחדר שלי.

על עורי רק חזייה וג'ינס. הסתכלתי על עצמי. 

חייכתי.

אני נראית מצחיקה.

בקושי נושקת ל 1.65, לא רזונת. ואפילו שזיקפתי את גבי, ואפילו שהכנסתי את הבטן כמה שאפשר עד שלא היה לי מקום לנשום, עדיין נראתי כמו ילדה. נמאס לי לקרוא לעצמי נערה, אפילו שאני כבר די.

אני לא תמימה. את תמימותי כבר איבדתי מזמן.

אני כבר לא ילדותית. את הילדותיות אני משחררת רק כשאין לי חשק להיות רצינית.

אבל אני ילדה. פיזית.

נפשית אני מתבגרת. לא נערה. אני באמצע. בין לבין.

אני האדם היחיד שמסוגל ללכת להתלבש, לשמוע שיש לי הודעה באיסי,  להתיישב, להתחיל לדבר, ולחשוב "מה לעזאזל רציתי לעשות?!" (ואז כשאח שלי מגיע הביתה, ורואה אותי מול המחשב, ואומר שחבר שלו מגיע איתו, ואז מסתכל עלי כאילו נפלתי על הירח, ואז אני נזכרת לרוץ לשים חולצה)

אמא:"יוני, ירדת עם מקסי (הכלבה שלי)?"

יוני:"לא"

אמא:"וואי! היא לא ירדה מהבוקר, גילה את יכולה לרדת איתה?"

מחר יום אחרון לעבודה במשרד המ**** הזה.

אללה, מסיבה

-כרגיל, ושלומך?

-מצוין

-למה מצוין, אם אפשר לשאול?

-כי התחלתי להיות אופטימית. =]

סרוסי?

בשעה טובה.

מזלטוב.

חייכו, הכל לטובה.

Don't worry, be gay.

עריכה:

מפגר[ת].

דה ז'ה וו?

ייתכן.

ואלו רק מילים. מילים שנורות מתוך הפה בלי שום כוונה.

הוא גרם לי להרגיש יותר סטומה ממה שאני.

דניאל? האס אמ אס של "Good morning" עושים לי את היום. כבר הרבה זמן שלא קיבלתי.

יהיה טוב. יהיה טוב. גם אם יהיה רע, יהיה טוב. בכל מובן.

הכל רע, אל תקשיבו לי.

עבודה חדשה באופק? בייביסיטר למלאך. עיניים כחולות, שיער בלונדיני.  חמוד. מצחיק. עדיין תמים (בן 4). עדיין לא ידע רוע. הם כל כך חמודים בגיל הזה. כל כך... לא מזכירים לי את עצמי.

יהיה טוב. תקשיבו לי.

מי אמר שאני תיפשה? סתם, פשוט רציתי להעיר את צומת ליבו לכך שהוא צודק.

הוא הטיפש פה גילה. די. הוכחת את זה לעצמך אלף פעם. הוא כל כך שונה... ממה ששחשבת. הגיע הזמן, לא?

איזה מזל שיש לי אתכם. חברים יקרים. אני אוהבת אתכם. למרות שאני אשנא אתכם לשארית חיי על כל דבר קטן שאי פעם עשיתם לי, אתם האנשים היחידים שמעלים בי חיוך. אתם האנשים שאיתם אני מרגישה הכי קרובה ללהיות אני.

תודה.

ושוב תודה.

עד שזה קורה! זה לא שלא רצית. רצית! אבל שוב, פחדת. פחדנית. פ-ח-ד-נ-י-ת. את בעצמך נאמת אלפי נאומים בראשך למה הפעם הזו היא לא כזה ביג דיל כמו שכולם עושים מזה. ואת יכולה להתחרט. יש לך זמן, אבל זה לא לכבודך. יופי.

-מצד אחד, את רמזת

-מצד שני, הייתה הגזמה

-אבל עדיין, את רוצה את זה

-אבל עכשיו?! עכשיו?!

-את הצעת את זה

-זאת לא היתה הצעה, זה היה כדי ש... כי ככה עושים את זה

מפגר[ת]

את המפגרת, והוא המפגר.

זה לא הופך שומדבר לטוב יותר.

קקי טהור.

עריכה:

פאק

וכל מילה נוספת מיותרת

הו לא. אל תקווי לזה. שוב, כרגיל. תקוותיך יגדלו, יתעצמו, והכל יתנפץ. משפט אחד. רק משפט אחד. ולא אמרת מילה. את יודעת שזה נכון, ושתקת. גאד, את טיפשה. טיפשה. יכול להיות שהמפתח היה שם, מונח מול ידיך ופחדת? מתי לאחרונה פחדת? את לא פחדנית!

עדיין לא מצאת אותו. הוא עדיין לא קיים. מי שאת מחפשת קיים רק בפנטזיות שלך. מי שאת מחפשת קיים רק בפנטזיות שאת לא מעזה לפנטז. הפנטזיות שאת כלכך מפחדת להתאכזב מהן עד שאת נועלת אותן עמוק בתוך התת מודע. כן. הוא אחד מהם. איך זה שכולם משפיעים עלייך ככה? את תמימה. כמו ילדה. את ילדה. ילדה. לא מעבר. את לא נערה. אין את הזכות לקרוא לעצמך ככה.

ואולי, ורק אולי, תפסיקי להתאהב. אם היית מתחילה למנות אותם הייתי מגיעה להבנה שמוח של אדם רגיל לא יכול לשמור כל כך הרבה אהבה.

ומתי יפסיקו לזלוג הדמעות? מתי תפסיקי לבכות עמוק בתוכך דמעות של כאב? מתי תפסיקי לבכות על חלב שנשפך? את לא מבינה, נכון? פשוט לא. כמו כולם. קוראת לעצמך "מתוסבכת" ומקווה שיבינו. איך את מצפה שיבינו? איך את מצפה שיבינו אם את לא מבינה את עצמך? זו טיפשות, גילה, טיפשות.

וואו, אם מקללים, עשו טובה, שיהיה נכון

יאפ.

 =].

לעצום עיניים. להתעלם. לשכוח. פשוט לשכוח. להתמכר. אני אנסה לעצום עיניים לזה לנצח. ובקרוב. ממש בקרוב כוח נעלה ממני יפקח לי אותם בכוח. חבל שאי אפשר לעצור. כי בא לי לעצור. בא לי להפסיק את גלגול הכדור ולבלום. להיות היחידה בעלת תנועה. להסתכל על כולם. לראות איפה הם עכשיו. להיות בעלת כוח. לראות אילו מחשבות ירוצו במוחם כשהמועד יבוא. לדעת מה עובר בראשם ברגע ההוא. לדעת מה לענות לאותן הערות עוקצניות שאני עתידה לשמוע הרבה, ואולי אפילו יותר מדי.

בא לי לצחוק.

עליו, כי הוא פתטי.

עליכם, כי אתם סתומים.

עליה, כי היא מסכנה.

עלי, כי אני עלובה.

יחי מצבי הכפית.

פאק.

אני אוהבת אותו.

אני שונאת אותו.

חשבתי על משהו.

אנחנו מזדעזעים ממה שהוא לא נורמה.

פדופליה, מזעזע? מזעזע. אבל האם זה אומר שהם אינם בני אדם? האם זוהי באמת אשמתם שהם נמשכים לילדים?

נקרופליה, מזעזע? מזעזע. אבל האם זה אומר שהם אינם  בני אדם? האם זוהי באמת אשמתם שהם נמשכים לגופות?

שלא תבינו לא נכון. אני לא תומכת בזה.

אבל אני לא תומכת בזה שמילים כאלו מזעזעות אותנו. אותי זה דוחה. את כולם זה דוחה. אבל... האם אתם מבינים את הנקודה פה?

אני מזוכיסטית, סדיסטית, ולא ממש מצהירה על עצמי כסטרייטית רשמית.

האם הדברים הללו הפכו לנורמה? אנשים רואים בי בנאדם, כי דברים כאלה יותר נפוצים. התענוגה מהכאב העצמי הפך להיות משהו יותר משוחרר. בדיחות מורצות על גייז, ואף אחד לא מתלונן.

אני לא יודעת אם הייתי יכולה להסביר את עצמי בצורה יותר גרועה מזו (האם זה חוקי להאשים את השעה?) אבל אני מקווה שהבנתם.

יש נקודה שאני אשמח להבהיר.

אני פאקינג מתחרמנת מכניעה.

תודה.

אם צחוק זה בריא, אז זיווגים זה תרופה לסרטן.

אם מוזיקה זה בריא לנפש, muse זה תרופה לחולי נפש.

יחי הפרובקטיות.

נממ. כן.

אם אי פעם אני אכתוב תסריט הוא יהיה פרובקטיבי. נמאס לי מיפי נפש. פרובקטיבי זה אמיתי.

פרובקטיבי מראה את הצד שאנשים כל כך מפחדים להראות.

פרובקטיבי זה הכי אחי.

(אותיות סופיות זה סתם קקי, והמבין יבין)

עוד נקודה שאשמח להבהיר

אל תגיבו.

אני לא באמת רוצה לשמוע תגובות על הפוסט הזה.

היה לי חשוב להבהיר לכם שאני בנאדמ....

עם סטיות.

עם מוזריות.

עם ביזאריות.

ועם הרבה נורמאליות.

אני אוהבת את הבלוג הזה.

גאד.

יופי. נורא בוגר. נוראאאא. (אל תשאלו, זה ביני לבין עצמי, אולי גם אנוכי נוכח שם איפשהו, אבל בתכלס, רק אני ועצמי).

דניאל? המשרד מרגיש כל כך ריק בלעדיך (יש רגעים שאני אפילו מתייקת! איפה אתה, דניאל? איפה?!)

אני מתגעגעת לריח של האפטרשייב. יש לך ריח טוב של אפטרשייב

היתכן שיש סיפור אהוב שלא פרסמתי פה?

(נממ... לא.).

ילד בן 7? פירסמתי? פירסמתי.

והנה אני מפרסמת שוב (רק במקרה שלא פירסמתי קודם)

ילד בן 7

"אבא, למה אמא בוכה?... אבא?" שואל ילד בן 7 את האבא שמתעלם ממנו.

"תשתוק!"

"אבל אבא, אמא על הרצפה" ילד בן 7 לא מבין למה אבא לא מטפל באמא

"תשתוק!"

"אבל אבא, אמא בוכה"

אבא מתקרב אל ילד בן 7, במלוא הדרו, ריח האלכוהול נודף ממנו. ילד בן 7 צריך לדעת לזהות ריח של אלכוהול?

"לך לחדר שלך, עכשיו!"

ילד בן 7 הולך לחדר. בדרך ילד בן 7 עובר ליד אמא.

"אמא, את בסדר?"

"כן, אני בסדר" אמא עונה, אבל ילד בן 7 לא מאמין לאמא שהיא בסדר, כי לאמא יש דמעות בעיניים.

ילד בן 7 מסתכל לאמא בעיניים, אמא מחייכת, אבל ילד בן 7 יודע שזה לא אמיתי, כי לאמא מדממת השפה.

"לך לחדר!" אבא צועק

ילד בן 7 ממשיך במסדרון, שמעולם לא היה כל כך ארוך. כשילד בן 7 מגיע לחדר הוא סוגר דלת.

בכי וצעקות נשמעות מהמסדרון, וילד בן 7 פותח את הדלת, רק כדי לראות אם אמא בסדר. אמא עדיין על הרצפה, אבל אבא עומד רק יותר קרוב, החגורה משתחררת ממותניו של אבא.

ילד בן 7 לא אוהב לראות את אמא בוכה.

ילד בן 7 לא אוהב לראות את אבא שיכור.

ילד בן 7 לא אוהב כשאבא מכה אותו עם חגורה.

ילד בן 7 לא נחשף לכלום, ילד בן 7 לא מסוגל לאהוב כלום.

גלגול מחשבות [(על הרעיון של לפרסם את זה לקחתי מ"אין בנאדם פשוט, יש פשוט בנאדם" (ואין קישור, הוא בפעילים)]

כתבתי על דניאל בבלוג, ואז, הכל התחיל:

כן, אז התחלנו עם דניאל ויצאתי חרמנית (ושתקו, אין קשר)

נממ, פוסט מעאפן.

הכל מעאפן.

בא לי לרוץ.

לרוץ לשומקום ולא לעצור. לברוח מהבושה ומהמילים. לברוח עכשיו, לברוח מהר. לרוץ עד שרגלי לא יוכלו לשאת אותי, ואז לסבול עוד קצת, בשביל התענוג. לברוח אל שומקום, לרוץ אל עולם חדש, שעולמות חדשים וטובים יותר ייחשפו לפני כשאני רצה. לחלוף על פני העולמות השונים ולא לבחור באף אחד. לבחור בעולם שלי. לא מתוסבך, לפחות לא יותר ממני. להבין שזו הדרך היחידה. למרות שזה לא נכון. להתמכר לבעיות שלי, שלא ניתנות לפטירה, ולפתור אותם, כולם באותה הדרך, הקלה, הפשוטה - להתעלם. לשכוח מהן. לשקר לעצמי, עד שאני אאמין לעצמי, שהן לא שם. אפעם לא היו, ואפעם לא יהיו. ואם הן יופיעו, אז הן יעלמו.

לעצום עיניים לכל הרוע, ולהתעלם, ולהתייחס לעצמי. רק לעצמי. להפסיק להתייחס אליהם. להתחיל להציב אותי במרכז הבמה. לסגוד לעצמי. להבין שמגיע לי יותר. להבין שאני נעלה. להבין שאני ואלוהים, באותה רמה. להבין שאם אני אשלוט בעולם, יהיה טוב. כי מגיע לי. הו, כן. מגיע לי. להבין שכולם נחותים. שחורים ולבנים כאחד. נקבות וזכרים כאחד. אני? יותר טובה מכולכם.

אבל אני לא יכולה. אני לא עוצמת את העיניים, אני מציבה אותם, את אלה שנקלעו במלתעות הרוע במרכז הבמה. אני מציבה כל מי שלא אני, במרכז הבמה. הם חשובים יותר ממני. אולי, ורק אולי, בינהם יש מישהו, שבניגוד אלי, מעריך את החיים.

אגב, לכל אלה שמכירים אותי (3, או 4?), דניאל הוא מישו מהמשרד, ופאקינג לא סרוסי.

אז אני חוזרת לזלמן. מרוצים?

אמא שלי ואני נסענו אתמול באוטובוס בדרך הביתה.

אמא שלי אמרה לי שזה יסתדר

אני חשבתי איפה לעזאזל מוצאים חבל מספיק עבה לתלייה.

אני לא באמת רוצה למות. פשוט שעכשיו, בא לי למות.

בספר שאני קוראת עכשיו היה מישהו שאמר משהו, שגרם לי להזדהות.

אני לא מוצאת את זה בספר, וגם ככה הספר בשוודית, אבל זה היה משהו כמו

"אני לא אתאבד, כי אני אוהב לחיות, אבל אם המוות יבוא ויזמין אותי לבוא איתו, אני לא אסרב."

ואם כבר מדברים על הספר, אני אביא לכם כמה קטעים שנורא אהבתי:

"Det finns cirka tre miljoner vuxna man i sverje. Genomsnittslangden pa en grigerad kuk ar 15.4 centimeter

Sammantager har vu da 46.2 milijoner centimeter - eller 462 kilometer erigerad svensk kuk.

 Och allt hon fick va Reines futtiga dacimeter"

"בשוודיה יש כשלושה מיליארד גברים מבוגרים. לכל אחד מהם יש בממוצע 15.4 סנטימטר של זין זקוף. אם לוקחים הכל ביחד, יוצא 46.2 מיליון סנטימטר - או 462 קילומטר זין זקוף.

וכל מה שהיא קיבלה היה את הדצימטר העלוב של ריינה"

(אהבתי! א-ה-ב-ת-י)

עוד חלק בספר המדהים הזה, זה שלפעמים הסופר מביא קטעים שלו, דברים שהוא כתב, אחד מהם, פשוט מדהים...:

אני אכתוב אותו ישר בעברית, כי אין לי כוח בשוודית, זה חלק די ארוך -

"הסתכלו, מטוס, גבוה למעלה, רחוק. מתכת בוהקת, פס לבן, שמים צלולים - הטרגדיה של האדם

למה אנחנו צריכים מטוסים, זה לא עוזר לנו, הגעגוע יושב לנו בחזה, זה חונק אותנו.

הנסיך החלומי החנה את הסוס הלבן שלו בכתובת הלא נכונה, ורץ קומה למעלה קומה למטה כדי למצוא את הדלת שלי, ואני חיכיתי והייתי סבלני - ולעזאזל כמה שנמאס לי מזה!

כשהנסיך החלומי יצלצל אצלי, אני כבר אראה לו מה זה! עד שהוא סוף סוף יופיע עם הבגדים הנקיים שלו, אני אחנוק אותו, על זה שהוא נתן לי לחכות כל כך הרבה.

והבגדים שלו, לא יהיו נקיים יותר, הם יהיו מלוכלכים, כמו שלי.

לא, אני יודע, הוא לא יבוא. דרך אגב, זה כבר היה מאוחר מדי. גם בטיינפרה. הגעגוע שלי יושב בחזה - ולא בשום מקום אחר"

(גאונות, ג-א-ו-נ-ו-ת)

עריכה-

הערה לעצמי- תפסיקי, אבל פשוט תפסיקי להשתמש במילה סקס, או סקסי, וכל היוצא בזאת.

לא חוזרת לזלמן.

לא חוזרת לזלמן.

וכולם? קפצו לי.

ועכשיו אני עוד צריכה ללכת לעבודה, לתייק.

זדיינו.

אפילו שזה לא אשמתכם.

זדיינו.

כולכם.

הוא הביט אל תוך עיניה המפוחמות

"אוהב אותך"

היא הסיטה מבטה, הרכינה ראשה

"שונאת אותך"

הוא ליטף את שערה המונח על כתפה

"אקריב את חיי למענך"

היא הסיטה את ידו מכתפה

"אל תטרח"

הוא נרתע, פגוע

"מדוע?"

היא העזה להישיר את מבטה, עם עינים רושפות"

"כי אני שונאת אותך"

הוא החזיר לה מבט

"אני באמת אוהב אותך!"

היא נענעה בראשה והרכינה אותו

"אני באמת שונאת אותך"

הוא הביט בה מופתע

"מדוע?"

היא הסתכלה עליו במבט מבויש

"קל לשנוא"

עיניו ברקו, הוא חייך חיוך עדין

"הדרך הקלה אמנם הפשוטה ביותר, ועם זאת המשעממת"

היא המשיכה להתסכל ישירות אל תוך עיניו

"עדיף מהדרך הקשה"

הוא לא שינה דבר בהבעת פניו

"הדרך הקשה אמנם מלאת קשיים, אך המרגשת והגועשת ביותר"

היא המשיכה להסתכל אל תוך עיניו, מנסה ללמוד עוד ממנו

"והמכשילה"

הפעם, הפעם הוא ידע שהוא צודק

"מה שלא הורג, רק מכשל"

היא חיכה בזלזול, על הטיפשות שלו

"ואיך אתה יודע שזה לא יהרוג אותי?"

הוא נבהל ממנה, השפיל מבט והתרחק.

thEnd

עיצוב חדש, קרעתי ת'תחת, אז תגידו שזה יפה, אפילו שזה לא.

Don't worry, be gay

פשוט לא. פשוט לא.

אז אחרי טיסה מתישה, אלפי עיקובים, ופאקינג מסלול אחד שפעיל גם להמראות וגם לנחיתות בנתב"ג (בחיי הם סתומים), סופסוף, סופסוף אני בבית. מקלדת עברית. נמממ... כיף.

התחלתי לקרוא ספר חדש, ספר טוב. זה לא קורה  הרבה. זה כיף למצוא ספר שאיכשהו, משפיע על הכתיבה שלי. כןכן, עד כדי כך הנא השפיע עליי, חבל שהוא בשוודית...

נמממ, מחר יום שישי, לאנ יוצאים?

ההתגעגעתם?

I'm alive! Yes, I know, I didn't answered mail, but I was at the forest in these days...

I'm getting home really soon,  I'll write a longer Post.

Thanks for everyone that was worried about me - Sapir.

And thanks for everyone theat rememberd my birthay -Mytar, offcors.

Biches.

-

 I am going to cry tonight

I was so wrong about her.

Yes, sometimes I even hated her.

I tought about her today.

Wrong.

Soooo wrong.

It is for everyone, MY friends, I'm sorry thtat I hated you, I'm sorry that I talked about you bhind yours back, I'm sorry that I lied to you.

Could you forgive me? 

And shut the fuck up.

(s.t.f.u)

Still miss my friends...

Still everybody want me to be a girly girl, and happy.

O.K, lissing and lissing GOOD-

I LOOVE man clothes!

Man clothes are BETTER then women clothes!

Even man's SHOES are BETTER!

So stop telling me that this is the man-clothes-part. I KNOW!

Mom, and grandma