כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

למה היא ממשיכה לעשות טעויות.

כן ספיר, זה ממך.

חודש בשוודיה. טיסה לבד. קורס שייט, למי יש סירה C55?. בני דודים. H&M. אובדן נייד. שבוע אוניבריסטה, קורס רפואה. אתם מעכלים את זה שמסיבת הסיום החביבה שלנו היתה רק לפני חודשיים?הוצאת הmp הגוסס מהארון המאובק. עבודה, כל כך הרבה עבודה. מנוחה. שקרים, כי זו אני, ואיך אני מסוגלת להיות בלי זה? נייד חדש. כסף, תאורטי. חזרה להתמכרות ישנה נושנה, כי אחרי הכל, הרגלים רעים לא משתנים. מיתר התקבצנה [נהייתה קיבוצניקית]. אווירה חדשה בתוכי. התבגרות מסוימת בנוגע לאחי. דרך המילים, הפורום, שהיה אמור לפרסם יצירה שלי. חוטאים. לשכוח ולהזכר בחברים. שחר הבר, משמע כנות, כנות רבותיי, כנות. הארון, שתקוע בסלון, שנסעתי עד להרחק מכאן, בכדי להביא אותו [מישהו רוצה ארון גדול?]. גיל. חתולה משופדת. אוי, באבלס. ועוד קצת עבודה. סרוס.

בטח שכחתי המון. המוני המון.

שלכם, חותמת את החופש,

טיפקס לומד

[וואי, נדלקתי על הקטע של לשנות את המילה שחור]

אנחנו חטטנים.

האמת המרה והפחות אהובה.

אנחנו חטטנים.

למי באמת איכפת מזה?

האם זה עניינו?

חייהם הפרטיים של אנשים נחשפים במעין אילן יוחסין בחדשות.

לאן נעלמה זכות הפרטיות?

זכות הפרטיות! זו שהמורה השמנה והעצלנית לימדה אותנו עליו בשיעור אזרחות!

זכותו של כל אדם לחיות את חייו ללא חשש מהתערבות החברה או התקשורת.

אין פה אפילו התנגשות עם זכות הציבור לדעת.

אנחנו חטטנים.

עובדה שזה מעניין אותנו.

עובדה שזה מוכר.

עובדה שזה מופיע בחדשות.

עובדה שידעתי לדקלם יפה יפה לאמא את הסיפור, כי היא חזרה מאוחר הביתה מהעבודה, ולא הספיקה לראות חדשות. 

אבל הההתעסקות סביב זה מאסה עליי.

לעשות מזה סיפור?

כולם מדברים על זה.

לא פעם ולא פעמיים קרו מקרים זהים, ואז, כשזה מגיע לחדשות זה מעורר כזו סערה?

בושה.

כן, בעיני זו בושה.

אני מתביישת בעצמי שזה עניין אותי.

צו איסור הפירסום לא היה צריך להיות מוסר מעניין זה.

זו דעתי.

לא ענייני ולא עניינך שהאם נישאה לאב בעלה.

החטטנות היא אנושית.

לפחות בחברה של היום.

צר לי על הילדה. ילדה מסכנה.

הספיקה להרע למישהו כבר בגיל 4?

ובכל זאת הועברה כאילו היתה מעין חבילה שאף אחד לא רוצה בה, בין אנשים שדמם זורם בדמה, ואמורים לאהוב אותה.

אך חוץ מזה שהיא נעלמה, לעזור בחיפושיה, בתקווה שאיננה מתה, אנחנו לא אמורים לדעת יותר.

שלכם, זעומה,

טיפקס פרטי

משפטים כאלה חייבים להפסיק להיות הקטע שלי.

שחר הבר התקשר. מי מכם מכיר את שחר הבר? שחקן כדוריד. שחקן כדוריד במכבי ראשון שעבר מהפועל ראשון. זה נחשב למעין בגידה. בנוסף לכך שהוא שחקן כדוריד, הוא גם מורה. מורה שיהיה המחנך של מגמת הוטרינריה בכנות. והוא שאל שאלות. לדוגמה, בין היתר, איפה אני גרה, כדי לדעת מאיפה ההסעה אמורה לקחת אותי לכנות. והיה לי כל כך הרבה לשאול, אבל אני אקבל את התשובות ביום שלישי. או רביעי. הוא יתקשר שוב, כדי לומר לי. הוא יתקשר כדי לומר לי מתי מתחילה שנת הלימודים. שנת הלימודים מתחילה. שנת הלימודים מתחילה, ואני אתחיל בכנות. אני אתחיל בבית ספר שכולו ירוק, בעוד אתם תתחילו בבתי ספר מגודרים ומרוצפים. אני אתחיל בבית ספר, שבהפסקות אני יכולה לקפוץ לאן שבא לי, לראות סוסים, פרות, ציפורים וירוק. אני אתחיל בבית ספר ירוק. והוא יהיה מיוחד, ויהיה לי שם טוב. ואתם תמשיכו להיות סטנדרטיים. ולא איכפת לי שזה נשמע מתנשא. ולא איכפת לי שזה נשמע מוזר. ולא. לא איכפת לי. כי אני, החל משנה הבאה, אאלץ לחכות בתחנה המרכזית הישנה של ראשון החביבה, כל יום, בשעה שבע ורבע, כי הנהג הקבוע שגר בראשון יבוא לאסוף אותי בדרך לרחובות. ושחר הבר יהיה המחנך שלי. ואני אלמד במקום של עבריינים. כי זו פנימיה. אבל לא איכפת לי. כי זה ירוק. ולא. לא איכפת לי מכלום.

אני שמחה.

תשמחו בשבילי?

שלכם, מאושרת כמעט עד הגג,

טיפקס כנות

זוכרים?

1. מפרק כואב ביד יכול להיות נורא מטריד כשרוצים לשדך.
2. לעבוד בימי שיש זה מעצבן.
3. המצלמה שלי חביבה.
4. הסתפרתי!! [זו לא מסקנה, אבל הייתי חייבת לציין].
5. אני יודעת לכתוב עלילות. [מתחילה, לפחות, אתם תראו אי שם בשבוע הבא]
6. מאור חמוד.
7. מפחדים ממני. אנשים מפחידים מפחדים ממני.
8. אמא של הדר פולניה.
9. צריכה לצאת קצת יותר.
10. אני שונאת את העבודה שלי.

שלכם, שהספר הוריד לה חצי שער,

טיפקס קצוץ

וכזו אני. פחדנית. ולא בגלל אחרים, אלא בגלל הדברים שבי.

אני תוהה מדי פעם, למה אני עושה את מה שאני עושה.

ואיך זה שכל שנה, השנה שעברה נראית לי כל כך ילדותית.

מישהו מרגיש שאני בת 15?

אמרו לי שאני ילדותית, בגלל שאני שמאלנית, שאני צעירה, ושיש לי עוד הרבה ללמוד - בין היתר, שלא יהיה שלום, ושאי אפשר לסמוך על ערבים.

אני בת 15 וכבר הצלחתי להשתלט על יצר הנקמה, ואני ילדותית?

יש מישהו שאוהב אותי?

אני. אני. אני. אני. אני.

למה? כי בא לי.

אני. אני. אני. אני. אני.

לא רוצה מישהו אחר.

הלוואי שהייתי יכולה להפוך אנשים לחסרי משמעות עבורי, כפי שאני חסרת משמעות עבורם.

אני שונאת את העבודה שלי.

ולמה שמישהו יאהב אותי?

היא חסרה לי.

כל כך.

לפעמים אני חושבת שהיא הבן אדם היחיד שאני רוצה להיות איתו.

היחידה שארצה ללכת ללאונרדו, או סתם באמצע השבוע בלי קשר לשקם לקנות גלידה.

התבגרתי. אני רואה את זה בעצמי.

ביחס שלי לאח שלי.

ביחס לנקודות הציון.

ביחס אלי.

כנות, יקירי, כנות.

אח שלי היה באילת, קנה לי שרשרת שכבר יש לי.

נממ. העיקר הכוונה.

שלכם, חצי רגל מחוץ לדלת בדרכה לעבודה,

טיפקס שחור

לכתוב בלי להפסיק לרגע. בלי להרים ידיים מהמקלדת? פשוט לכתוב? אני לא יודעת, זה העלה המון ממני בתרגיל ההוא עם ליאור. ליאור כל כך נחמדה, כל כך חבל שאין לי מה לענות לה למייל האחרון, רציתי דווקא להמשיך לדבר איתה במיילים. אני רוצה מישהו לדבר איתו במיילים, למען האמת, אני סתם רוצה מישהו, ואז יש את האלה, נקודות ציון בדרך למישהו, או בזמן המישהו, אם הוא היה יודע. פגעתי בו מספיק. וזה חבל כי אהבתי אותו. ואני לא אוהבת אותו. אבל הוא היה יותר מיוחד. ואולי לא. אולי אני רק מתגעגעת למישהו שיגרום לי להרגיש יותר ממה שאני, כי אני כלום, בתכלס. שמנה, שחצנית, מעצבנת, עצלה, מטומטמת, ילדותית, תמימה, חיה במעין תקווה נלוזה שיהיה שלום, ו.. פטתית בעיקר. איך הוא אהב אותי. איך מישהו בכל העולם הזה יאהב אותי? זה לא ברור עדיין. ורק לכתוב. להמשיך לכתוב ולא להפסיק. זה מה שליאור אמרה, ולזה אני דובקת. אני רוצה חיים. יש לי חיים, אבל אני רוצה חיים טובים יותר. הידיים כואבות, ואולי זה לא רק הידיים, אולי זה יותר מזה. אבל אין לי רעיון מה כואב. לא הלב, לא המוח. רק הידיים. נמאס לי מהעבודה שלי. אני לא יודעת למה אני עושה אותה, אבל אני רק סובלת בה. הכסף לא כל כך טוב גם ככה. ומה הבלוג הזה נותן לי בכל מקרה? לא הרבה. כמעט שכלום. אולי המון. הכתיבה, החשיפה, וזה גם מה שהבלוג לוקח ממני. את החשיפה. זה כל כך שטחי לכתוב בלוג. אני רוצה להתבגר. טוב לי עכשיו, אבל אני מאמינה שיהיה טוב יותר עוד כמה שנים. ממתי אני מאמינה שיהיה טוב יותר? אני אופטימית, וטוב לי עכשיו, נכון. טוב לי טוב לי טוב לי טוב לי. הידיים כואבות, ואני רוצה להפסיק, אבל אני פוחדת שאני רק רוצה להכחיש משהו, אני כותבת כבר 7 דקות רצופות, וזה... מרגיש טוב. אולי הדברים האלה לא אמורים להפוך לפוסטים. אני חושפת מעצמי דברים שאני לא יודעת על עצמי. אני כותבת עיוור. זה בוגר, לא? הידיים מתות. והפוסט הזה לא יעלה לעולם.

שלכם, שטעתה במשפט האחרון,

טיפקס שחור

כתבתי וכתבתי וכתבתי. בלי להפסיק, וזה הרגיש טוב.

והידיים כואבות, וזה מעצבן שאין מוזה, ואני שונאת את העולם הזה.

שלכם, חסרת כוח להקליד,

טיפק

מי ההוא שמחפש "טיפקס שחור" כל הזמן?

זה גובל בגדר המעצבן.

זה הפוסט ה350 שלי.

מגניב.

[Madness? This is SPARTA!!]

ראיתי 300 לפני יומיים.

"שלומות לכם בני אנוש יקרים"

באמת שאין לי מושג מדוע המשפט הזה משעשע אותי, אבל הוא נשמע חביב כזה.

note to myself:

תתחילי להיות נורמלית.

אני שונאת את העבודה שלי.

אאהה.

הכלבה שלי צריכה לעבור ניתוח.

חיכיתי שעה וחצי בשביל לקבל את המידע הזה.

לא משהו רציני, רק להוריד לה איזה גידול ועקירה בשן, זה הכל.

יש לי 6 טיוטות. לאפחד מהם יש סוף. אאהה!

עוד מישהו חיפש טיפקס שחור בישרא. דהרוב? 

שלכם, נקודתית מתמיד,

טיפקס שחור

במזל טובים.

15 קיצים עברו על כוחותיי.

הצלחתי שלא למות באופן רשמי 15 שנים.

אני רק במחצית הדרך ל30.

אני רק בחמישית [ואף פחות] בדרך למוות.

אופטימי זה הכי, אחי.

נתקלתי בבלוג שהתיאור שלו זה "כהנא צדק".

שמאלנית שכמותי.

שלכם, בת 15 באופן רשמי,

טיפקס מבוגר

[נכתב לראשונה 13.7.08]

עוד פוסט היכרות חביב.

בואו נתחיל מזה, שטיפקס שחור מאוד מודעת לעצמה, וגם אם היא תכתוב פה על עצמה דברים טובים יש עודף של דברים רעים, שכרגע היא מעדיפה שלא לציין.

הטיפקס השחור היא בן אדם טוב. וחוץ מלתת כאפות על שטויות, היא בכלל לא סדיסטית.

היא אולי לא מחוננת, אבל בעלת איי קיו גבוה והבנה.

היא גדלה בידיעה שהיא חכמה, ויש אחרים.. שפשוט לא. ככה ההורים שלה לימדו אותה.

הטיפקס השחור לא מתנשא, לא חושבת שהיא טובה יותר מכולם, רק מחלק, ומאמינה בשוויון, בין כולם.

להיות במרכז העניינים? ובכן, זה דבר שהיא אוהבת לפנטז עליו, אבל כשכל העיניים מופנות אליה, היא לא יודעת לאן להסתכל.

היא יודעת שהיא לא כמו כולם.

היא בוגרת לגילה. חיצונית ופנימית. היא אוהבת לדבר פוליטיקה, שונאת לשמוע כמה הישראלים שונאים את ישראל, רק בגלל המדינה. אין דבר שטיפקס אוהבת יותר מאת ארץ ישראל. האנשים, האווירה בימי שישי שבת, ההסטוריה והיחידיות של השפה והדת.

לטיפקס השחור אין פוביות. למרות שהיא לא אוהבת חושך. יש בזה הגיון, בסלידה מהחושך. הטיפקס השחור תמיד סלדה מהלא נודע.

היא הפכפכית למדי. שונאת את עצמה ואוהבת את עצמה, ככה היא גם עם אחרים. תמיד נעה בין שונאת לאוהבת.

אל תעליבו את טיפקס שחור. היא יכולה ממש להפגע, ויכולה גם לענות ברשעות.

הטיפקס השחור מצליחה לחשוב הרבה על אנשים מסויומים. היא אף פעם לא מתאבססת, אבל היא תמיד בדרך הנכונה.

בעקבות קשר אחד, היא השכילה המון.

שקרים? ובכן, תלוי למי. במחשבה שניה, כמעט לכולם. אם היתה חיה לפי החוקים של הוריה, ולפי ציפיות החברה, היא היתה כיום בן אדם טוב יותר, והיא היתה יותר שלמה עם עצמה.

כדי להיות ממש שלמה עם עצמה, היא היתה מוחקת כמה החלטות ואירועים בחייה הקצרים, 10 קילו, ואת החצ'קונים.

הטיפקס השחור שונאת שצוחקים כשהיא אומרת "כשהייתי קטנה יותר". כן. 5 זה קטן מ15. היא יודעת שהיא קטנה.

הטיפקס השחור דיברה [כתבה] הרבה, וזה הרגע שלה להרגיש פטפטנית לשתוק. היא לא אוהבת להיות במרכז העניינים.

 

שלכם, שאין לה ממש מה להוסיף,

טיפקס שחור