גם אם היא נמצאת בתוך המון אנשים, אי אפשר שלא להבחין בה. בין אם זה הקול הגבוה, הנטייה שלה לשטלתנות, המשקל העודף או בכלל החן שפורץ מהיושרה שלה כלפי עצמה.
הרגשות שלי אליה מעורבות. אני יכולה לאהוב את ההומור שלה, את האנושיות שלה, את הדעות הפוליטיות שלה. אני יכולה להעריץ אותה על כוח הרצון שלה, על ההחלטיות שלה, על הגאווה שלה בנוגע למי שהיא. או בכלל לתעב אותה על חוסר הטאקט המשווע, על איך שהיא מסוגלת להיות צבועה לאנשים אחרים, על איך שהיא לא מפסיקה לרדת עלי. ואני יכולה לקנא בה, עד עמקי נשמתי, על איך שהיא תמיד קצת יותר ממני, קצת יותר מוצלחת, קצת יותר קיצונית, קצת יותר החלטית, קצת יותר כובשת, קצת יותר מיוחדת.
אני נהנית בחברתה. אני יכולה להבין איך אנשים נהנים איתה. אני מבינה איך זה שהיא לא במערכת יחסים עם גבר. כי היא בוגרת מדי ולא מוכנה להתפשר. לא, היא לא תסתדר עם אף בן גילנו טיפוסי. זה לא הולך ככה.
החברות שלנו היא תמיד הייתה על סימן השאלה. למה? כי אני תמיד פחדתי לחשוף. היו לה יותר מדי חברים, כל הזמן. ובכל פעם שראיתי אותה מתנהגת בסימפטיות לאדם אחר, רגעים ספורים לאחר מכן הקשבתי לכל הסיבות מדוע דווקא את האדם הזה ספיר לא מסמפטת. יכול להיות שההתנהגות הזו יצרה אצלי את הפאק הגדול ביותר שלי, שאני מפחדת שלכל מקום שאני הולכת לא סובלים אותי. אולי ספיר סתם התנהגה אלי בסימפטיות, ואחר כך היתה יורדת עלי על כמה שאני מעצבנת עם אתי, או עם כל חברה מזדמנת אחרת. ואולי היא עושה את זה עד היום.
והיא היתה מספרת לי דברים. אבל האם אלה דברים שהיא היתה מספרת לכולם בין כה וכה, או רק לי? האם אני רק עוד אחת מעשרות ה"היי ביי" שהיא מנשקת במסדרונות בית הספר, וסתם במקרה דרכנו הביתה משותפת?
אני לא ידעתי, ולכן לא חשפתי. אני עדיין באותו המצב.