כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

כי השאלון נלקח מחברה שלי. וכעיקרון יש לנו אותם חברים. -.-

ואני הסכמתי איתה ברוב השאלות.

אז התחרטתי. לא יהיה פה שאלון. לאנורא.

אבל השאלון נמצא בקישור הזה.

אני זאת גילה. אם אתם רוצים לדעת איפה הייתי רושמת "אני".

-

אני ומיתר. היום. בתלאביב.

האללה. בלגן.

-

יש הופעה של Muse בVOD. למי שיש הוט ולא רואה, מקבל מכות.

(לא, סתם, באמת חשבתם שיהיה לי כוח לבוא עד אליכם?)

-

אתמול היינו אצל ספיר.

אפעם לא הרגשתי שזה יותר נכון מעכשיו להשתמש במילה "סטלה".

-

הוא מתחיל להמאס עלי. אין לי לב לסנן אותו.. מה הוא יחשוב.?

הוא כזה חמוד.

אבל הוא אומר יותר מדי "יפה שלי".

-

הגוף כואב לי. יאי.  +.+

-

-.-  -.-  -.-  -.-  -.-

אני אוהבת את האדישות שלו (של הסמיילי).

-

מותר לי להיות שטחית לרגע, ולתהלהב מזה שיש לי 4000 כניסות?

(לא.)

באמאשלי.

לפני יומיים קיבלתי מכתב הזמנה למבחני מיון למצוינות. אז שוב אני צריכה לשקול אתזה.

זה נראה לי מפחיד.

חוצמזה. הם רשמו שאני מהפריפריה.

לאמא שלי יש תואר שני במשפטים. זדיינו.

-

יש לי שוט.

55 שקל.

גנבימ.

-

מחר מפגש ישרא. 

אני חושבת.

מקווה.

-

+.+

גם הסמיילי הזה חמוד.

+.+

-

שכחתי לפתוח חשבון.

נאף נאף נאף.

איזה מאגניב זה בטח... ללכת עם חברים... ואז לומר כזה

"חכו לי דקה, אני צריכה להוציא כסף"

אין. זה משפט שתמיד רציתי לומר.

-

אני מחפשת אותו שם. הוא אמר שהוא שם הרבה. גם אני שם הרבה. הוא כבש אותי, והוא שכח אותי. שיזדיין.

אני לא אוהבת לחיות.

אני גם לא שונאת את זה.

תחייכו כבר, סעמק.

אוי. זה היה עצוב.

אני כלכך פטתית.

מי יודע איך מורידים עמוד מבמה חדשה.?

-

אממ.

תכנית זה קשה לקבור את עצמך. אז עם יש פה מישו סדיסט, אתה מעוניין לקבור אותי?

היא השיגה את האיסי שלו. [אם אפשר לקרוא לזה ככה] אז הוא בטח יספר לה הכלללל.

-

עוד סיבה להתאבד.

אל תדאגו. יש לי רשימה נאה בהחלט.

-

כמובן שמולה מתנוססת רשימת הלמה לא להתאבד. שהיא הרבה יותר קצרה, אבל כל דבר שכתוב בה בעל הרבה יותר משקל.

-

ארג. היתה לי עוד שיחה עם אמא שלי שרציתי להוסיף. אבל שכחתי מה היא היתה.

משהו שקלל הרבה ט ות. זה היה משעשע. נאף.

-

גילה. תבטיחי לי משהו אחד. אל תאבדי את עצמך. פשוט אל.

כסף הוא סבל.

-

רכבתי היום. אוי זה היה פאקינג טוב. איך התגעגעתי. אני אוהבת את זה. אני אוהבת להרגיש שליטה מדי פעם. להרגיש שחיה שאוכלת אותי בביס נתונה לי בתנועת יד אחת קטנה. זה ממכר באיזהשהו מקום.

-

אני להתאהב בסמיילי אדיש (זה תהליך של הרבה זמן)

-.-

החיים האלה, הם בתכ'לס חרא. אבל אם תחייכו, אז אתם גם תצליחו לשכנע את עצמכם שהם לא עד כדי כך נוראיים.

והדברים היחידים שאני מצליחה לחשוב עליהם שטחיים למדי, אז עד שאני לא אצליח לחשוב על משהו מעניין...

במילים אחרות, אל תצפו להרבה.

-

ההורים שלי מעריכים אחד את השני. לדומגה, היום נסענו באוטו, ואבא הוריד את המזגן (מ3 ל2, אם אתם מתעקשים לדעת)

אמא שלי "לא! אל תסגור את המזגן!"

אבא שלי "לא, תדאגי, אני לא סוגר. מה את מטומטמת?"

-

לדיאוטורנט שלי יש ריח של אפטרשייב (באמא שלי).

-

אמא שלי יושבת מאחורה, אני מקדימה (בחילות וזה), הכלבה שלי מתנשפת.

אמא שלי "וואי מקסי, תשתקי כבר. את נשמעת כמו פדופיל ש..."

אני "איייכס"

אמא שלי (מתעקשת להמשיך) "שרואה תמונה של ילדה"

אני "אמא!!!!!!! אתת דוחה!"

-

אבא שלי מספר "תמיד חלמתי להיות בהר תבור. איזה כיף שטיילנו שם"

אמא שלי "לפעמים חלומות מתגשמים" (היא שרה את זה בזיופים נוראיים)

אני "אין צורך אמא. שתקי"

-

יש אנשים שכן מעריכים שמתקנים להם שגיעוט קטיב. (אהמסרוסיאהמ)

-

נתתי לירדן את האיסי של רומן...

-.-. וכל מילה נוספת מיותרת.

don't worry be jewish

עריכה:

זה לא אנחנו שמוזרים,זה העולם.

אנחנו סתם נורמאליים.

כי לי יש מספיק עצבים לכולכם.

נמאס.

מתמכרת למשהו שהוא כל כך שונה ממה שהכרת עד עכשיו. לא ממש שונה אבל... אוף.

הייתי בתלאביב. פוסט קודם.

אנשים בלי סטיות, הם אנשים מוזרים...

קוראת לי ספר להנאתי, הטלפון מצלצל.

אחי מיהר לענות לטלפון וכמובן מיהר להעביר אותו אלי

"היי מתוקה" קולה של אמי נשמע מצדו השני של הטלפון.

בסוף הסכמנו שאני אקח את האוטובוס שיוצא ב15:27 לתל אביב.

אז, מה השגתי אתם שואלים?

יבלות.

כאב ברגליים.

חולצה שאותה חשקתי כבר ימים ולילות (don't worry, be jewish)

לק שחור (אני במחסור)

עיפרון אפור (סופסוף)

צמיד (של בנים, אבל לאנורא, אני כבר רגילה)

זיכרון ממישו ששאל אותי "מה אתה רוצה בחור?" (אבל לאנורא, אני כבר רגילה)

-

עוד מעט, עבודה. בייביסיטר. 20 שקל לשעה. נחמד+.

-

שונאת שהם צועקים.

משפטים חסרי משמעות נזרקים אל אויר העולם.

למה כולם צריכים לדעת?

אנחנו בטח כמו השכנים האלה, ממול, שכל הזמן צועקים אחד על השני.

-

"ספיר לא יכולה לומר לאמא שלה שהיא הולכת למפגש ישראבלוג, כי אז אמא שלה תעבור על כל המועדפים כדי למצוא את הבלוג שלה"

"אולי כדאי שגם אני אתחיל לקרוא את הבלוג שלך?"

"רוצה מכות?"

אני ואמא שלי, בשיחה מרתקת שהתרחשה במעמקיי העזריאלי.

אני אתכם לאהוב. המון המון. ועכשיו אתם לחייך. המון המונים.

אביב גפן... נממ. כן.

("לאן את הולכת" אם אתם מתעקשים)

-

האם ציינתי כי אחד מידידי מפחיד אותי?

סרוסי ‎(21:43):

מת עליך

חברים טובים יש לי פה.

כלומר - מוזרים.

-

איך. למה. ומתי.

איך הסכמתי לזה?

ולמה לו בכלל לא איכפת?

ומתי לעזאזל התחלנו לדבר עלזה?

כמה שאני מתגעגעת לשיחות גדושי החיוכים שלנו.

כשכל שורה שניה היתה =].

כשהייתי מסננת אותו כי לא היה לי כוח.

עכשיו הוא מסנן אותי.

עצוב. עצוב.

-

"אני שומע רוק, מאמי, זה גם נחשב ערס?"

אין. הייתי על הרצפה.

-

ספיר צעקה על בילי.

אין. הייתי על הרצפה.

-

גאד. איפה הכאב הזה?! אני רוצה אותו.

חייכו. באמאשלכם.

אני נמוכה. וזה מאכזב.

"דרדסקסית" זה ביטוי מעניין.

נורא נורא משעמם לי. אז אם מישו לא שם ז*ן, וגם לו משעמם כמו שלי משעמם, ויש לו איסי... אז נמ.. כן.. האיסי מצד שמאל.

אני נואשת.

החיים לא יפים. הם אפילו לא נושקים לזה.

אני מסתכלת במראה בעירום, וזה מייאש. כלכך מייאש. אני כלכך אוהבת את עצמי, בדיוק כמו שאני שונאת את עצמי.

תהייה.

במה מאמין אלוהים?

כי אם הוא היה חילוני, אז זה יהיה ממש אירוני.

קטע חולני?

אתמול, במקלחת, בזמן הגילוח, תנועה מהירה וטיפשית גרמה לפצע ברגל. הדם זלג. כלכך אדום. כלכך יפה. הוא התערבב עם הסבון, הסבון הפך לאדום, זלג אל תוך הביוב. המראה היה מלבב.

ואז התחלתי להרגיש את הכאב. הכאב היה כלכך עמוק. כלכך חודר, צורב, אמיתי. לרגע חשבתי שאני אעשה את זה שוב. את אותה התנועה. לראות שוב את הדם. רציתי עוד מהכאב הזה. זה נעם לי. זה היה טוב.

לא עשיתי אתזה. לא יודעת למה. באמת שלא. משהו מנע ממני.

זה שאני מזוכיסטית, לא הופך אותי לאדם חולה, נכון?

יום כיפור. תבקשו יפה סליחה עם חיוך.

עריכה (00:38):

אובדן חשק.

להכל ולכלום.

אבד החשק לחיות

כפי שאבד החשק למות.

הרצון העז להרוג, ולרצוח, מתערבב עם הרצון לשמח, לגרום לאדם להרגיש נאהב.

הרצון העז למות, לסיים, מתערבב עם הרצון לחיות, לראות מה יהיה צעדי הבא.

הרצון העז לחנוק אותם, מתערבב עם הרצון העז לדפוק להם כדור בראש.

אני נורמלית, נכון?

עריכה (10:56):

הכל משתנה. כולל אותי.

מתעוות.

איכ.

אני מגעילה את עצמי.

נמאס לי מהרצון הזה לכאוב.

נמאס לי מהרצון הזה לפצוע את עצמי.

נמאס לי מהרצון של כולם לחנך אותי, אבל לתת לי להיות חופשיה.

נמאס.

פשוט נמאס.

איכ.

אני אדם דוחה.

אבל ציפיתי שתקשיבו.

No one's gonna take me alive

הכל חרא. החשק להכל אבד.

הייתי מתאבדת, אבל אין לי עצבים לזה עכשיו.

The time has come to make things right

למה אתם עושים לי את זה? למה זה דווקא לי? למה דווקא עכשיו?

You and I must fight for our rights

היא לא רעה (14)

היא לא אדם רע מטבעה. היא בסך הכל מנסה להיות קצת שונה. קצת מיוחדת. לחרוג קצת מהנורמה שכולם רודפים להשיג. והיא במרדף מטורף אחרי עצמה. להגיע לחיי הנורמה האלה, לפגוע במטרה, אבל להגיע הכי רחוק מכולם. להגיע לשם, אבל אחרי כולם, ואולי לפני כולם. לא עם כולם. למרות שהיא נורא רוצה להיות חלק מהעדר, היא רוצה עדר משלה. היא רוצה שאנשים יבינו מה יש לה להציע, היא רוצה שיקשיבו לה.

היא רוצה שיתחילו לרדוף אחריה במרוץ אל הנורמה, בתקווה שהנורמה שלה היא הנכונה.

היא רוצה שיסתכלו עליה, וידעו, ש היא מובילה אותם לחיים האלה שכולם רוצים להגיע.

ואז. אז היא רוצה לשים להם רגל. לראות אותם נופלים. אחד אחרי השני. מנסים לקום, אבל לא מוצאים את ימינם ואת שמאלם. ועד שהם יקומו, היא כבר תעלם. תסתכל מרחוק. ותראה אותם. תצפה בהם בעוד הם מנסים לשכנע את חבריהם מהי הדרך הנכונה. ובסופו של דבר חיוך של סיפוק יעלה על פניה, כשכל אחד יירק על חברו, וכל אחד ילך בדרכו שלו, משוכנע שדרכו היא הנכונה. הם יתפצלו. עדר שלם שהסכים ללכת אחרי אדם אחד.

(נממ. אהבתי, אמא שלי הגדירה את זה "קצת חולני")

You and I must fight to survive

אגב. חזרו ההיקים.

המון המון.

לסרוסי יש קומה משלו. אז התחלנו שם. אני ומיתר הקדמנו, וכתבנו את שמם של החבר'ה עם תיאור.

עכבר על התמונה, בבקשה.

ובגלל שאין לי כוח... קבלו תמונה אחת, באמת סקסית, של אתי.:.

ועוד אחת, כדי שתקלטו עד כמה ירדן באמת מהממת.:.

עוד אחת, כדי שתבינו עד כמה רומן שרמנטי.:.

ואחת אחרונה, כדי שתבינו עם איזה אנשים סקסיים אני מסתובבת.:.

לכל מכריי, גנבו חופשי.

אתי שוב אהבה אני הנעליים.

אז שוב החלפנו.

היה נחמד.

ואתם  זונות.

אופ. מי רוצה שאני אעשה לו ילד.?.

רדו מזה, אנשים.

לא שעליתם לרגע.

אבל רדו מזה.

אני פורשת מהדרמה.

ירצחו אותי על זה.

גם איתי.

אני אוהבת אותם

יותר ממה שאני אוהבת אותן.

זה בסדר?

אם אני רוצה שכל העולם יילך להזדיין, ואני מודעת לכך שכל העולם חרמן אש.

זה אומר שאני רוצה בטובתו או ברעתו?

החיים חרא? אז תחייכו, תהפכו אותם למשו טוב.

המון נמון.

הרסתם לי ת'חיים.

מרוצים?

עוד פעם אני בוכה כמו תינוקת.

תינוקת.

כלכך כלכך עצובה.

היום כשיצאתי מהבצפר ראיתי אותן פונות שמאלה. הייתי יכולה ללכת איתן. ואולי גם להנות בדרך. במקום זאת פניתי שמאלה.

כל דיכאון. כל דיכאון אני מקשיבה לאותם השירים. ניתן לזהות את הדיכאונות אפשר לזהות לפי הפלייליסט. האלבום של Avril Lavigne, Under My Skin, כמה פעמים שמעתי את האלבום ההוא. יודעת בעלפה כל שיר, כל מילה, כל תו.

זה הדבר היחיד שמרגיע אותי, אם בכלל.

כולכם, אבל כוווולכם זונות.

זנות לשמצה.

תחייכו אתם, לי כבר אין כוח.

כי לי יש מספיק דמעות לכולכם.

עריכה-

לי ולה היה דיכאון באותו זמן.

אני עדיינ בדיכאונ, אם תהיתם.

הוא התקשר באמצע שתף הדמעות, ואפילו לא שם לב.

מעליב?

כן, בהחלט.

אבל הוא לא מכיר אותי.

אני כן סקסית. אוף.

אני לא. ואני יודעת.

לרצות להתאבד מבלי לרצות למות, זה נורמלי?

לרצות לבכות, מבלי לרצות להיות עצובה, זה נורמלי?

לרצות להתעלם, מבלי לרצות להיות אדישה, זה נורמלי?

לרצות לצחוק, מבלי לרצות לשמוח, זה נורמלי?

לרצות להבין, מבלי לרצות להקשיב, זה עד כדי כך הזוי?

לרצות אותו, מבלי לאהוב אותו? זה נורמלי.

(אני אוהבת את שיעורי ספרות)

דיאלוג, שמעט זהה לאחד שהיה פה בעבר.

הוא עומד מולה, היא יושבת

"מתי היית כה חלשה?"

בראש מורכן היא מילמלה משהו לא ברור

"אף פעם, אף פעם"

הוא ליטף את ראשה, הרגיש את העצב שהיא משדרת

"ממתי את כה חלשה?"

כמו חתול היא מתמכרת למגעו האבהי

"לא יודעת, לא יודעת"

הוא עבר ללטף את לחייה, את סנטרה

"מדוע את כה חלשה?"

דמעה זולגת מעיניה החלשות

"מדוע זה משנה?"

הוא החזיק את סנטרה בעצמה וברכות באותו הרגע, הרים את ראשה ונעץ בה מבט.

"כי שאלתי!"

היא הסתכלה לעיניו, וניסתה להבין מאיפה הוא משיג את העצמה הזו?

"כי אני רוצה"

הוא הזיז את ידו, וראשה נשמט

"למה ברצונך להיות חלשה?"

בעיניים כאובות, ובקול חד היא ענתה לו

"אינך רוצה לדעת"

הוא הרהר מעט, אולי היא צודקת

"אני רוצה"

היא הרימה את ראשה, מבטה התחזק, לא מתוך עוצמה, אלא מרחמים

"כי אלו הרגעים היחידים שאתה מתייחס אליי"

היא טועה. הוא זעם.

"זה לא נכון!"

הו תוכיח לו היא קמה, אבל עדיין נשארה נמוכה לידו

"ואם אני אומר לך שהתחזקתי עכשיו?"

הוא חשב שניה, ותכף אמר

"אז את לא צריכה אותי"

"להית'"

"להית'"

הוא אמר, ואפילו לא הסתובב כדי לראות אותה חוזרת להתיישב, כשראשה מונך בין ידיה והיא מתחילה להחלש.

יאק.

אני כזאת דוחה.

המון המון.

עד סוף העולם

וחצי דרך בחזרה.

ואני עליך לסמוך.

הרבה הרבה.

עד שאני לך לספר

בסוף העולם מה יש.

ואנחנו שתינו לשמוח.

כמויות כמויות.

עד שאנחנו לעיניים להתסכל

ולהבין

שאני אותך לאהוב.

אני אישית אהבתי.

המון המון.

לא יודעת מה איתכם.

כנראה שאני כבר לא אשוב.

עריכה.

ועכשיו ברצינות. איך את עושה את זה? למה את עושה את זה?

את יודעת מה יהיה הצעד הבא.

ואת תסרבי.

והוא ישאל למה.

ואת תגידי לו שאת לא רוצה.

והוא ישאל למה.

ואת תסבירי לו.

והוא יגיד שאמרת שאין לך בעיה עם זה.

ואת תגידי שעכשיו יש.

והוא יצחק עלייך.

ואת תבכי.

הוא השיג את מה שהוא רצה פעם אחרונה על ידי חפירות.

אין ספק שהוא יצליח שוב.

נ.ב - הלק השחור חזר לציפורניי אצבעותיי. ההתגעגעתם? כי אני כן.

אם לא תחייכו, איך תשמחו?

(התשובה שתנחם אותי ברגע זה תהיה "לא", עם הסבר מפורט למה, אבל אתם אפילו לא יודעים למה אני חושבת שאני חולה אז רדו מזה)

אם מיתר לא אמרה את מה שהיא אמרה אתמול בדרך הביתה, הייתי עדיין מתפלשת בזה שיצאתי מתנשאת.

ההורים שלי נתנו לחשוב מה שאני רוצה,

אבל אסרו עליי להיות גזענית.

ההורים שלי נתנו לי חופש בכל הנוגע לדעותיי הפולטיות,

אבל אסור לי להיות ימנית.

ההורים שלי נתנו לי את החופש לחשוב מה שבא לי,

אבל להיות הומופובית, זה רע.

מפחיד כמה שזה נכון.

עוד יותר מפחיד זה כמה שאני מודה להם על זה.

You make us wanna die

I'll cut your name in my heart

We'll destroy this world for you

I know that you want me to

feel your pain

(Space, Muse)

עריכה-

היה לי חשוב שתשימו לב...

אגב, עוד שיחה שלא נענתה, 1:21. העסק הזה מתחיל להפחיד אותי.

יופי. נוראאאא משעשע. לפחות אתם צחקתם. ואולי לא הראתי את זה, אבל רטחתי מבפנים. זה לא מצחיק. הערתם את כל המשפחה שלי והם צעקו עליי, ואני גם הייתי לחוצה. מרוצים?

חזרנו מיוקנעם. ישבתי מקדימה. בחילות, אתם יודעים. אביב גפן מתנגן לי באוזניות. החלטתי שעד ההופעה אני אחרוש אותו, כי... לא יודעת... יהיה מעניין...

כשאור הירח מתנגן אני חושבת על הפוסט האחרון שלו משהו בנוסח "מי פה באמת אוהב אותי? סעמק". אני אוהבת אותו. אהבתי אותו, לפחות. חשבתי להגיב לו, עם הסמיילי המעאפן הזה שמחבק, אבל הוא מעאפן.

איך אני מסבירה לו שהוא לא יצא לי מהראש במשך חודש(יים)?

איך אני מסבירה לו שמבלי להכיר אותו בכלל פינטזתי על השיחות שלו?

איך אני מסבירה לו שחלמתי עליו חלומות, אירוטיים ורומנטיים כאחד?

איך אני מסבירה לו שגם עכשיו, אני נאלצת להכריח את עצמי לאהוב מישהו אחר, אבל השם שלו קופץ לי לראש?

ואז הגיעה השאלה שהרגה אותי, ששברה אותי

למה אני מסבירה לו?

הוא היה כזה מניאק אליי בשיחות האחרונות אבל מבין.

הוא המופוב, גילה, הומופוב.

זלגה דמעה, שניגבתי מהר. אפחד לא ידע, כולם ישנו, חוץ מאבא שנהג, אבל היה מרוכז בכביש.

מיליארד טועים. יופי. השיר.

"למה את לא שלי... כמו שאני שלך?"

באמת, למה?

היא לא יודעת כמה השיחה הזאת עזרה לי. בין החברים שלי כל כך מפחיד לדבר.

מה מותר לספר?

רגע, היא יודעת?

נדב מבין את שפת הגימל? אבל הוא רחוק, אז אני יכולה לספר לאתי, נכון?

אבל היא? גרה רחוק מכולם. היא לא יודעת כלום על אפחד, ונחמד לדבר איתה.

יוצאים מהאוטו, אני עולה למעלה לשהתין, קצת ג'ל בשיער ויוצאים לדרך.

"איפה אתם?"

"מתחת לבית של לאתי"

אתי היחידה ששמה לב לנעליים החדשות. זה טוב. היא אהבה אותם. אז החלפנו.

"סרוסי בדרך" מי אמר, אני כבר לא זוכרת. אבל קאסי נבהלה בגלל המחשוף הנדיב. הלכנו לשיחים, החלפנו חולצות.

"אבל החולצה לא מתאימה לדגמ"ח" מי אמר, אני כבר לא זוכרת.

אבל נדב הסכימ להחליף איתי מכנס.

הריץ'רץ'(?!) נדפק. הרגשתי רע. נדב ניחם. אבל היה מצחיק.

אורן קנה XXX. יאמי.

כל פעם. כל פעם שאנחנו יוצאים אני מבינה איך אנחנו מתגבשים. זה עושה לי טוב על הנשמה.

רומן הוא בנאדם טוב. הוא כלכך מיוחד. כלכך שונה. כלכך מובך. אני לומדת עליו כל הזמן יותר.

-

אגב, עוד שיחה שלא נענתה, 1:21. העסק הזה מתחיל להפחיד אותי.

יופי. נוראאאא משעשע. לפחות אתם צחקתם. ואולי לא הראתי את זה, אבל רטחתי מבפנים. זה לא מצחיק. הערתם את כל המשפחה שלי והם צעקו עליי. מרוצים?

בואנה, אם עכשיו אתה לא מחייך, אנלא יודעת מה אני עושה לך