כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

לזלמן.

הקירות הללו כבר הפכו לבית שני, שלא משנה כמה ששנאתי, הם היו לבית שני.

הכרתי שם אנשים, אנשים שלא סבלתי, והם הכירו אותי, ולא סבלו אותי.

ולא היה איש בשכבה שלא ידע מי אני, כי היה לי שער קצר.

והיו לי הרבה חברים. חברים כיפיים.

והמורות היו מעבצנות.

ולא למדתי שום דבר מעניין.

אבל זה המקום שלא פחדתי להיות אני.

אני חושבת שהתחושה הזו, לפחד להיות עצמך, זו תחושה נוראית. לאזן את עצמך ומילותייך. בדרך כלל זה קורה לי באופן אוטומטי, אבל כשלא? זה כואב.

אולי קצת באיחור, אבל שלושת שנות הצואה שהיו בזלמן, לא היו עד כדי כך צואה טהורה.

שלכם, מתגעגעת(?),

טיפקס שכבר לומד בתיכון

כמה שאני טובה.

-

נונונו. נהיה פה נחמד?

את האמת לא כל כך אהבתי, אבל האתר הזה כל כך הגניב אותי, שהייתי חייבת להשוויץ בו קצת.

מאת'יו בלאמי [גרר] ככל הנראה יחזור בקרוב =]

-

קיבלתי צ'ק!!!!!

אהעעהאאעהאה!!!!

מיולי =.=

[553.50]

-

היה כל כך חביב אצל אורן.

כשהסתכלתי על אור בבוקר, אחרי שהייתי פחות שיכורה, לא הבנתי איך רציתי לנשק אותו.

ועל זה נאמר "יין יישמח לב אנוש, ובירה תעשה בראד פיט מעכברוש"

-

צבעתי לבלונד.

אני בלונדה שצובעת לבלונד.

מסיבה מסוימת אני מזכירה לעצמי אפרוח ערס.

ולמה אתם שואלים?

ובכן בצד הקצוץ, אמא עשתה לי מעין פס, שמזכיר כמו שערסים עושים, והצבע הוא צהבהב-כתמתם, שמסיבה מסוימת מזכיר לי צבע אפרוח.

-

אייאייאיי השתפר המצב רוח, ובזאת ירדה רמת הפוסטים שלי.

-

אהבתי החדשה, אליוט. סוס פרוע.

אני אוהבת סוסים קשים.

אוי, זה נשמע כל כך גרוע.

שלכם, שחזרה באופן שמני לפוסט נקודות,

טיפקס נקודתי

היא רוצה לצעוק

היא רוצה לאהוב את כולם

היא רוצה לשנוא את כולם

ולא. אל תבינו לא נכון, היא מאוד, מאוד החלטית.

היא פשוט רוצה קצת מהכל.

-

שמתי לב שלא כתבתי פה לאחרונה עלי.

ואני לא מוצאת סיבה לכתוב.

הכל כלכך מעורפל אצלי גם ככה, טעות אחר טעות, או הנאה אחרי הנאה איך שאני אראה את זה. לא השתנתי, ולמען האמת נהייתי גרועה יותר.

אני לא יודעת מה אני רוצה, וזה הכי נורא.

אולי אני לא יודעת מה הוא, אתם, כולם רוצים, וזה הכי נורא.

אופי גמיש? ככה הוא קרא לזה? אופי גמיש.

זה מה שאני. אופי גמיש.

אני אחרת עם כל אחד ואחד מהאנשים שסובבים את חיי.

אני עדיין לא כותבת כלום עלי.

נמאס לי.

לא יודעת ממה, אבל נמאס לי.

המכתב התאבדות ההוא? אם הייתי מתאבדת, ככה הוא היה נראה, רק שתבינו כמה שאני קרובה, רק שתבינו כמה שלא צריך סיבה למוות, ואוף. אני דכאונית.

אבל אופטימית.

חשבתי, קיוויתי, ואני כל כך מפגרת.

למה לו?

אולי זה בגלל החבר [שלו].

אולי.

שמות שמות. לא מתגאה באפחד מהם.

אני אשכרה ארד 2 תחנות אחרי התחנה של דניאל. אלוהים, זה ירגיש מוזר.

שקרים. שקרים. שקרים.

למה זה בלתי נמנע מחיי?

שלכם, מבולבלת,

טיקפס שרוח

שלוש משאלות.

1. אושר.
2. אושר.
3. שוקולד.

ילדה קטנה וטמאה.

מזוהמת.

איבדת טוהר גופך, עוד לפני שאיבדת את תימומתך.

קרעת שערי ילדותך, עוד לפני שהפכת לנערה בגופך.

דמעות לא עוזרות. לא כאן ילדה. לבכות דמעות חרטה, לא יחזיר את גלגל החיים לאחור.

בנבכי נפשך הינך יודעת כי דבר לא יחזיר את גלגל החיים לאחור.

אבל זה לא משנה לך. נחלים של דמעות מתפרצים מעיניך דמויות השקד.

זו הכל באשמתך.

ואולי זו לא אשמה?

אולי את שונה.

חה. את צוחקת לעצמך בפנים.

החרטה היא חלק ממך.

חרטה מעולם לא היה פתרון.

ולא משנה. לא משנה, כי החרטה היא חלק ממך.

בכל פעימת ליבך, זורמת החרטה והטומאה עם דמך בעורקייך.

חוזר ללבך בורידייך.

הפסיקי לבכות, ילדה מזוהמת.

טוהרך, העדין, היפהפה, עליו נודעות בנות גילך, הרגילות, חולל.

ולרגע, לרגע זעיר, הרגשת שלמות חותרת במעלה עמוד שדרתך.

נותנת לך איזו הרגשת חמימות מהירה.

לרגע, נתת לעצמך להחליט כי את מי שאת.

אהובה. אנושית. בוגרת בנפשה. מיוחדת. שונה.

רגש הזוהמה חוזר להשליט בך קור.

ואת מנסה להבין, איך גרמת לעצמך להרגיש אהובה על ידי עצמך?

זה ללא ספק אחד האהובים עלי עד כה.

כשתקראו את זה, יהיה ודאי מאוחר מדי, ותהיו ודאי מבולבלים מדי מכדי להבין את מילותיי הבאות.

אולי גם אני לא מבינה את המילים הללו בזמן שאני כותבת אותם, אבל זה לא משנה.

לא היה לי רע. אבל אשקר אם אומר שהיה לי טוב.

הטעם בחיים הלך ואיבד את עצמו. התשוקה לחיות, והרצון להתעורר כל יום מחדש הלך ונעלם, מתוך הבנה בטפשות החיים.

עושים כזה סיפור גדול ממשהו שאין אדם בעולם שבאמת יודע מהו.

לא פחדתי מהמוות, כי ידעתי שיבוא. אולי זה נתן לי את התעוזה לתפוס ידו וללכת עמו, לפני שהוא יקח אותי בניגוד לרצוני.

אם המוות אינו היה הכרחי, הייתי מפחדת ממנו. אם לא הייתי יודעת שהוא יבוא, לא הייתי רוצה בו.

יש עוד כל כך הרבה שהייתי צריכה להספיק בחיי, אך לא עשיתי כך. הרי, מה זה משנה? אם אנסה או לא? לא אדע מה פספסתי לולא אעשה אותו, אנשים לא יזכרו אותי כאדם שפספס חיים שלמים, כי לא יזכרו אותי.

הכל מרגיש במעין מרחק נגיעה. הסוף לרע.

ומה עם כל הטוב? יש טוב. ועד היום חוויתי ממנו, התענגתי עליו, סחטתי אותו, ועוד נשאר כל כך הרבה ממנו, שאני ודאי לא אספיק את כולו, אז מה זה משנה אם אסיים היום, מחר או מחרתיים?

טעמתי את ההנאה, ואלוהים, כמה שנהנתי.

אבל.. הטעם בחיים פשוט הלך ואיבד את עצמו.

שלכם, שמרגישה מחויבת לציין שהיא חסרת נטיות אובדניות לחלוטין בינתיים,

טיפקס שרק כותב

"ועוד הריח שלך, עלי

מאתמול"

מאז שמישהו אמר לי שהוא אוהב אותי.

אל תגיבו לי "אני אוהב אותך".

אולי בגלל זה אני עושה את הטעויות האלה.

אולי מישהו.

אני מופתעת כל פעם מחדש כמה שאני חשובה לו, וכמה שאני דוחה אותו בו זמנית.

את האמת שדי נמאס להיות אני.

אני טיפוס די מתיש בסופו של דבר.

אני תמיד חושבת שלא אוהבים אותי.

ובכל זאת לא מוצאת את עצמי עושה דברים קיצוניים כדי להרגיש שייכת.

מעניין אם יום אחד אעלם, מישהו, חוץ מאמאבא והמורה בבית ספר ישימו לב.

מעניין אם יום אחד פשוט אפסיק לצאת להפסקות, אם אפסיק לצאת בימי שישי, מישהו ישאל "איפה גילה?".

ההרגשה והידיעה שאף אחד לא ישאל שאלה כזו הורגת אותי.

רוצחת אותי.

נמאס להיות אני.

אני אף פעם לא אהיה מרוצה ממך. מי שלא תהיה.

כי אני הייתי יכולה לעשות את זה טוב יותר.

אני תמיד אוכל לעשות הכל הרבה יותר טוב ממך. מי שלא תהיה.

ואתה יכול להשתדל, ואני אעריך את זה, אבל אני? אעשה את זה יותר טוב ממך. מי שלא תהיה.

כי כזו אני.

ואני יודעת שישאלו.

היא תשאל.

וההוא, שחימם לי את הלב, ודאג לי, למרות שהוא עצבן אותי, ישאל.

וישאלו.

אבל לא האנשים שארצה.

לא ההמון.

אני שקטה, מתנשאת, מעצבנת ומרגיזה מכדי שלהמון יהיה איכפת ממני.

אני אני.

ואני לא יודעת רוסית.

שלכם, אוהבת, אפשר לומר,

טיפקס שייעלם

יצירתי האהובה ביותר עד כה [אולי נכתבו כמה טובים מאז, אך יחסית לגיל בו הוא נכתב, 12, הוא מעולה בעיני] מפורסמת לה בעמוד הראשי של הפורום "דרך המילים", בתור סיפור השבוע. [וקישור ישיר, במקרה שראיתם פוסט זה כעבור שבוע מאז שפורסמה יצירתי].

אולי.. אולי אני באמת כשרונית?

שלכם, מלאת גאווה,

טיפקס מפורסם

שוכבת על הרצפה. וכל כך קר שם. כל כך קר, וזה לא שונה משום דבר אחר שאת מכירה.

את מפחדת לבחון את עצמך.

מפחדת לקום ולהסתכל על עצמך במראה, כי את יודעת מה תראי.

לא תראי דבר.

תראי עור ועצמות, תתהי לאן נעלמה צורתך. לאן נעלמו שדייך, רגלייך, ידייך.

בטנך משוועת לך, ואת תוהה כמה זמן לא אכלת.

שעה? שבוע? יום? זה לא משנה.

"שמנה"

לוחשת לעצמך, משקרת לעצמך.

"את שמנה"

לבך מלקה בראשך.

"את שמנה ומכוערת"

המשפט מתמלא בראשך.

נזכרת בעיניו רושפות הכעס. או הרחמים. או הקנאה.

"את שמנה ומכוערת, את מגעילה אותי."

ואת זוכרת איך התמונה של פניו נהיית מטושטשת לאט לאט מבעד חלון מי המלח שהצטברו בעינייך.

ידע חולשתך.

ידע חולשתך וניצלהּ כנגדך.

אהבתך אליו מעולם לא דעכה. אף ברגעי השפל.

אף ברגעים שהוצאת נשמתך לתוך האסלה.

אף ברגעים שהתהלכת ברחובות, רק בכדי לא להיות בבית, ליד המקרר.

אף ברגעים שחייך אלייך, אמר שלום, ואף ניתק חיבוקו מבת זוגתו כדי לישוק ללחייך.

אהבתך אליו לא מעולם לא תדעך.

ציפורנייך לעוסות, וכך גם קצוות שערך.

ואת מתלבשת.

בחצאית קצרצרה, וחולצה זעירה, ומעיפה מבט חטוף במראה.

וזעקת בהלה נפלטת מפיך כשאת אינך מזהה את הדמות שמחזירה לך מבט עקום.

את מפחדת להתקרב, ורואה איך פנייך צללו לפתע,

ואת אינך מבינה מתי ירכייך כל כך התרחקו אחד מהשני,

ומה כל אלה? אלה צלעות שרואים מבעד לחולצה הצמודה?

האם הינך רואה את עצמות אגנך מבצבצים?

"ככה הוא רוצה אותך"

את מסבירה לעצמך. ובצעד מהוסס, המתבייש להראות עצמו לעולם, יוצאת.

והוא מחכה לך שם.

כי קבעתם.

בגלל זה הוא מחכה לך.

כי יש לך השפעה על חייו.

והוא מפנה לך זמן.

והוא מחייך.

וגם את.

ואת מתקרבת.

מרגישה פרפרים בבטנך.

ומחשבה שאת ממהרת להעיף מראשך אומרת, איזו בטן?

וחיוכו דועך.

"מה קרה?"

"מה קרה לי? מה קרה לך? הסתכלת לאחרונה במראה?"

ואת רוצה לומר לו שכן. הסתכלת. ולא אהבת מה שראית, אבל עשית את זה למענו. ושהוא אמור לשמוח, כי את כבר לא שמנה, ולא מכוערת, ויש מי שירצה אותך. הוא. הוא ירצה אותך, אך מילותייך לא יוצאות מפיך.

עומדת ובוהה בו, פיך נסגר ונפתח אך חסרת מילים את.

"תסתכלי על עצמך! איך את נראית?"

את נראית רזה! את נראית רזה ויפה! בדיוק איך שביקש. ואת כבר לא מגעילה.

"את מגעילה אותי." הוא אומר.

והרגשת כיצד עולמך חרב.

בגיל 5, אז בגיל 15 אני אתחיל להתבכיין?

[פוסט שני רצוף חסר ערך.]