הממלכה

*ערב החג עבר עלינו בנעימים. הגענו להורים של הדני בשעות הצהריים המוקדמות, כדי לעזור בבישולים- ובעיקר בהכנת הברווז, שהוא החלק שכולים תמיד מפחדים ממנו. לברווז שלום, הוא יצא רך ועסיסי.

אנחנו נשארנו בג'ינס המהוה והסוודרים הישנים שאיתם הגענו, ככל שהתקרב זמן הארוחה נטינו כולנו להסכים שמיותר להחליף בגדים ולהתקשט, זה בסך הכל הרכב מצומצם והילדים ממילא יעיפו אוכל לכל עבר. כמה ביתי. 

*כך תחנכי את בתך הקטנה: אחת המתנות שההורים של הדני קנו לפוק הייתה ערכת לגו קטנה ובה אוטו קטן עם סמל רפואה עליו וסירנה, אישה בחלוק לבן ותג, מזוודה כחולה קטנה, וכמה קוביות לגו שמצויירים עליהן תרופות. איזה יופי פוק, אמרה אמא של הדני. לגו אחות! איזה יופי! אמרתי גם אני. לגו רופאה! לא עזר לי. במשך כל הערב אמא של הדני התעקשה לקרוא לבובה הקטנה אחות. אני התעקשתי על רופאה. 

*את הפוסט הקודם כתבתי מעט לפני שיצאנו לטיבולי, אופטימיים ומאודרים. יצאתי בדרכי לאסוף את פוק מהגן, בכדי לגלות שארבעת הגלגלים של העגלה שלנו מפונצ'רים. נו טוב, יש אופני כריסטיאניה, אסיע עליהם את הילדים עד הקצה השני של העיר. הושבתי את הילדים באופניים, קשרתי אותם, וגיליתי שהגלגל של האופניים מפונצ'ר גם הוא ללא תקנה. אך מי אני שאתייאש. נתתי יד לפעוט ולפעוטה, והלכנו לתחנת האוטובוס. חוץ מהעובדה שפוק התעקשה לנסות להשליך את עצמה אל מתחת לכל גלגליה של מכונית נוסעת, ומהעובדה שאורלה התעקש לעמוד באוטובוס הנוסע, הגענו לטיבולי בשלום ופגשנו שם את הדני המודאג. איזו אשת חיל אני.

*באמת שהיו לי כוונות לחגוג גם את חנוכה. אבל פיספסתי את טקס הדלקת הנרות בכיכר העיריה, ובערב שבו תכננתי להדליק חנוכיה בא אל אורלה חבר שלו ולכן לא הספקנו, ובערב חג המולד שחכנו לקחת איתנו את החנוכיה. לא נורא, בשנה הבאה. אולי.

זה עץ הלגו שאני ואורלה בנינו זה עתה, במאמץ רב. בסלון יש לנו גם עץ אמיתי, בגובה מטר וקצת, מקושט במיטב הקישוטים, עם דגלים דנים ומנורות, פרי עמלם של אורלה ופוק, שמאוד מתקשים להתאפק ולא להוריד את הקישוטים שוב ושוב.

בסופו של דבר ידעתי שאקבל את מה שאני רוצה.  בניגוד לכל השנים הקודמות, בהן אכלנו מוס שוקולד לקינוח, השנה הודעתי שאני הולכת להכין פודינג אורז מסורתי לקינוח. לא היה אף אחד שממש יוכל להתנגד. השנה אנחנו חוגגים בהרכב מצומצם- רק אנחנו וההורים של הדני. שני האחים שלו חוגגים עם המשפחות של בת זוגתם (או בת זוגתם לשעבר). לי זה לא מפריע, דווקא להיפך. את אחד האחים אני מאוד אוהבת, אבל את השני הרבה פחות.

הבוקר בישלתי דייסת אורז עם אורלה הקטן שנשאר איתי בבית. מחר הדיסה תעורבב עם קצפת, שקדים וסוכר ותוגש עם רוטב דובדבנים חם. כל כך טעים וחורפי.

בעוד שעה בערף אאבוף את פוק מהגן, ונשים את פעמינו לטיבולי, שם נפגוש את הדני ונבלה ערב שלם עם אורות ושאר שעשועים. באמת שהיו לי כוונות להגיע להדלקת חנוכיה בכיכר העיר. אבל כשבדקתי באינטרנט גיליתי שזה היה לפני יומיים. לא נורא. אולי נדליק מחר חנוכיה לצד העץ. ואם לא אז באמת לא נורא.

(הכותרת- עכשיו זה שוב חג המולד!)

- אבא, למה לאנשים האלה יש כובעים שחורים וגדולים על הראש?

- כי הם חושבים שיש איש זקן אחד שיושב בשמיים והם לא רוצים שהוא יראה להם את הראש. 

- למה הם חושבים שיש איש כזה?

- הם קראו את זה בספר אחד, שהם מאוד אוהבים וקוראים בו כל הזמן.

- זה לא נשמע לי ספר כל כך מעניין.

זו, פחות או יותר, שיחה שהתקיימה בין הדני לבין אורלה (כמעט בן ארבע) בביקור האחרון בישראל, עת הם ישבו בפיצריה השכונתית, ליד שולחן של חדרים עם חליפות ומגבעות. אני חושבת שהדני הסביר את הנושא בצורה די טובה, בהתחשב בנסיבות ובגיל.

והנה, חג המולד מזמן לי עוד הזדמנות להרהר בענייני חוסר אמונה, אתאיזם ושוני תרבותי.

לפני כמה שבועות קיבלנו מייל מהגן, שבו הם שואלים אם יש למי מן ההורים התנגדות שהילדים ילמדו מזמורי חג. קיבלתי את המייל כשהיינו בישראל, ראשי היה טרוד בהמון דברים אחרים, וחשבתי- בסדר, מזמורי חג, מה כבר יכול להיות. כשחזרנו הביתה, קיבלנו את המיל השבועי שמעדכן בפעילויות הגן לשבוע הקרוב. הוא כלל ביקור בכנסיה, בה הם ישירו שירים וישחקו 'משחקי זחילה'. למה לא, כנסיות הן מבנים נאים, ארכיטקטורה מעניינת. הילדים ישירו קצת, ישחקו בטח במרתף. נחמד. 

כמובן שכששאלתי את אורלה איך היה הביקור בכנסיה הוא ענה לי, כיאה לילד כמעט בן ארבע, במילה הבודדת 'כיף' וכששאלתי מה הם עשו שם הוא ענה לי'שיחקנו'. בערב קיבלנו מייל מהגן עם תמונות ותיאור הביקור, שבו, מסתבר, הכומר סיפר להם את סיפור לידתו של ישו, מלווה ומודגם באמצעות תיאטרון בובות. אפשר לומר שחמתי בערה בי.

הייתי מצפה מהגן שישאל את ההורים באופן מפורש, כמו במקרה מזמורי החג, אם להורים יש התנגדות שכומר- איש בעל סמכות דתית- יציג בפני הילדים סיפור דתי, בקונטקסט של מקום דתי. אני חושבת שלא הייתה לי התנגדות אם גננת הייתה מספרת את הסיפור- כי כך הוא היה מקבל מעמד של סיפור-אחד-מתוך-הרבה-סיפורים שהילדים שומעים בגן. אבל מפי כומר, בכנסיה, בביקור מיוחד, מקבל הסיור משמעות אחרת, חגיגית וחשובה יותר.

בירור קצר העכעיס אותי, ותיסכל אותי אפילו יותר. עיון מחדש בלוח הפעילות של הגן העלה שהמילה אותה אני הבנתי כ'משחקי זחילה' היא משהו אחר לגמרי. הדני, שהתחיל להאדים ולגמגם הזכיר לי שהמילה הזו. שפירושה הוא גם לזחול אבל גם עריסת תינוק פירושה 'משחקי עריסה', ומתייחסת לסיפור לידתו של ישו. כל דני שרואה את המילה הזו  יודע במה מדובר. אני לא דנית, ומעולם לא נתקלתי במילה הזו. הדני הנבוך נאלץ להודות שהוא לא קרא את תכנית הפעילות השבועית. וגם הודה שאם היה קורא, לא בטווח שהיה אומר משהו, כי זה לא תמיד מתקשר אצלו לתוכן דתי, אלא למשחק ולסיפור שהוא שמע בילדות.

אותי כל זה הטריד מאוד. כפי שחשוב לי לא לשלוח את ילדי לבית ספר יהודי, חשוב לי שלא יהיו תכנים דתיים מובהקים גם בגן. ולמרות שהכומר והסיפור האלו כנראה לא השאירו חותם גדול על אורלה, אני לא רוצה שהוא יחשף לדת בצורה לא בקורתית. אני רוצה לדעת על זה מראש. אני רוצה להכין אותו ואת עצמי לשאלות.

מה את רוצה, יש בטח מי שאומר. בחרת לגדל את הילדים שלך בארץ נוצרית, ברור שהם יחשפו לתרבות נוצרית. ועם זה אין לי בעיה- כל עוד מדובר התרבות נוצרית, ולא בדת נוצרית. הגבול בינהן הוא לפעמים מאוד דק. כך זה גם בישראל, רק שנדמה לפעמים ששם, ועל אחת כמה וכמה בסביבה שבה גדלתי, הגבול נחצה בלי לחשוב פעמיים ובלי להיות בכלל בקורתיים. ואני, אני רוצה להיות בקורתית. ואני רוצה שהילדים שלי יהיו בקורתיים. בעיקר כשזה נוגע לדת.

וחוץ מזה, הלוואי והייתה לי תשובה נחרצת לשאלה שבכותרת.