פעם ראשונה שאני אשכרה כותבת כאן אחרי שנה נראלי..איזה מוזר זה.
אין לי למי להגיד את זה ואני חייבת סתם לכתוב את זה כדי להוציא.
שנה שעברה, כשהייתי בבית ספר, ב-יב'... והייתי מצובחרת או בדיכאון הייתה לי את האפשרות ללכת לבית ספר כאילו לא קרה לי כלום ולהעמיד פנים למשך כל היום, כל השבוע..
עכשיו, אני סיימתי ללמוד, אני לפני גיוס, דחו לי את הגיוס וכמעט כולם התגייסו לי, ואני לא מוצאת עבודה ואין לי שום מסגרת ואין סביבי שום איש, עכשיו, אני בדיכאון לא מסיבה מיוחדת.. אני סתם קוראת ספר שכבד עלי וזה עשה אותי בדיכאון ואשכרה בכיתי מספר! זה לא נתפס לי שבכיתי מספר!!! ונשאיר את זה ביני לבין עצמי ואין שום סיכוי שבעולם שמישהו ישמע את זה מתישהו! ובקיצור, מה שאני מנסה לומר כאן זה שעכשיו אני בדיכאון ופעם הייתה לי את האופציה להעמיד פנים אז עכשיו כבר אין לי למי להעמיד פנים! אני צריכה להישאר עם עצמי בדיכאון וזה עוד יותר מכניס אותי לדיכאון אני לא יודעת מה לעשות!
התחלתי לשמוע שירים מדכאים ששמעתי אותם פעם אחרונה לפני חצי שנה או יותר.
בא לי לקחת כדור שינה חזק במיוחד ולהתעורר כשיקרה משהו מעניין כמו היום שמישהו יסכים שאני יעבוד אצלו או היום שאני אתגייס.
אני יודעת שבעבודה אני אסבול כי אני לא סובלת לעבוד! ואני יודעת שבצבא אני אסבול עוד יותר כי קשה לי עם דברים פיזיים אבל אני יודעת שאני יחזיק מעמד, למרות שכולם אומרים שאני לא אשרוד ואני אבכה מלא. הם יראו שלא!
בקיצור אין לי מה לעשות רק להמשיך בדיכאון שלי ואני הולכת עכשיו להתקלח ולסיים כבר עם הספר הזה! שהוא 800 עמודים מתסכלים במיוחד! אולי אם אני אסיים אותו תהיה לי קצת נחת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
