הי הבלוג שלי בן שנתיים!
אז לפני הכל מזל טוב לבלוג יקר שלי :)
חחחח יצא לי לרפרף בין החודשים הראשונים שכתבתי,אני כזו מצחיקה,
ז"א,השוויתי בין הכתיבה שלי לפעם לעכשיו...וזה פשוט חתיכת נוסטלגיה,כל כךטוב לקרוא את זה ולהתפקע מעצמך
לא מהטיפשות שלי(שאין ספק שלא היה חסר אז),ולא מהשגיעוט קטיב שלי,אלא מהדיעות שלי...ומהגישה שלי לדברים אז..
בכל אופן,מאזל טוב לבלוגי השקט! D:
(ואני אפעם לא הבנתי למה קראתי לו שקט,ולמה קראתי לעצמי בשם ארוך שכזה o_O)
טוב אז ככה
אני חזרתי מפולין לפני 5 ימים!
ולא הייתה לי הזדמנות נורמלית לעשות פוסט פולין ):
אז עכשיו אעשה!
המשלחת שלי הייתה בנויה מ16 תלמידי ת"א ומ20 ניצולי שואה מדהימים שהתחברנו אליהם מהר והופתענו לגלות עד כמה שהאנשים האלה הם אנשים חזקים.
נסענו למען מטרה אחת עיקרית. יום השואה והגבורה. מצעד החיים 2006 אושוויץ-בירקינאו. יחד עם הניצולים,עם כל הקושי בעליות והירידות הגאוגרפיות,עליות וירידות פיזיות,ונפשיות.
המקום שממש ריגש אותי,יותר מכל,היה היער..זליטובסקא גורא ליד קרקוב.ששם נהרגו 800 ילדים. אני בכיתי כמו שאפעם לא בכיתי.היו שם סיפורים מחרידים...
על ילדים...על החיילים שהרגו..על האנשים שחוו את זה. וכששמעתי את המילה ילדים,הדבר הראשון שרץ במחשבותי היה אחותי הקטנה. כמה כואב רק לחשוב על לאבד אותה,ועוד בצורה אגרסיבית שכזו. רצח המוני בבור.רק לחשוב על זה שאני אמצמץ ולא אראה אותה שוב. מה זה הדבר הזה?!
המדריך שלי בכל מקום שכזה,ערך מן טקס כזה עם מוזיקה,עם שירים,עם הרבה סיפורים..והוא שם שיר שהלחין מישהו,על עץ אחד,שדיבר אל העלה הצעיר...והדריך אותו לחיים החדשים שיש לו.
ואז ניצולת שואה מוכשרת במיוחד התחילה לשיר את השיר אמא...ושם אני בכלל נמסתי מרוב הדמעות. היה כל כך מרגש..
ובעצם,אני נסעתי לשם כדי לבכות,כדי להשתחרר מכל מה ששמרתי כל כך הרבה זמן..לא יודעת,זה עזר לי לבכות.
אני מתנצלת מראש שאין לי תמונות מפולין כרגע,פשוט הן לא בידי עדיין,וחוץ מזה תמונות זה לא העיקר במסע הזה.)
המקומות האחרים כמו משרפות,גטו,ביתנים,מיטות,שיער,נעליים,קביים,כלי בית ובישול,שירותים המוניים,גדרות,חומות גטו..
היו אלה מקומות מחרידים באמת..
תאי הגזים האלה..הציקלון B,הקירות המלאים בגז(צבעם כחול כזה),השריטות האלה על הקירות...של הציפורניים..של האנשים שם..השולחן ששם הוציאו לגופות את כל שיני הזהב וכל מה שמוחבא אצלהם אי שם בגוף,הביתן של מנגלה הארור שהרס חיים לאנשים,הסרטים המחרידים שהראו לנו במהלך הנסיעה..כל זה היה. וזה לא היה חביב.
האנדרטאות האלה,שהמדריך שלי כל הזמן אמר "האנדרטה מדברת",שהצלחנו ללמוד מכל אנדרטה שכזו המון דברים. הכל שם נראה אחרת.
בחיי,אני הרגשתי כאילו אני במשחק לגו.בין קרקוב לורשה הייתה נסיעה של 5 שעות. ראיתי בתים כל כך...דומים אחד לשני. כל כך צבעוניים(הרבה צהוב ואדום וירוק,וכל הגגות צבועים בצבע אחר),העצים הירוקים האלה,הפרחים הצהובים(נרקיסים) המדהימים האלה שצומחים בכל מקום,הטבע האירופאי הזה שאנחנו לא רגילים אליו,השינוי הדרמטי בין שמש לגשם,האנשים האלה שלא אהבתי כלל. (כולם נראים אותו הדבר וכולם שונאי עברית,ולא מבינים אנגלית בגרוש!בין המטרות העיקריות שטסתי בגללן הייתה המטרה להתחיל לדבר באנגלית עם האנשים,להוציא את עצמי מהבית ולהתחיל לדבר. ולא היה עם מי ...כל מי שפניתי אליו לא ידע אנגלית בסיסית פשוטה!לא אהבתי את השפה שלהם,מתוך כל המשפט הבנתי אולי מילה אחת. וגם איזה פולני בן 14 ניסה להתחיל איתי :/ ובדרך הביתה גם צרפתי אחד שידע עברית כי אבא שלו ישראלי :O נה,הם לא בשבילי חח)
ומכל האנשים שהיו איתנו במצעד החיים ראיתי אנשים אפילו מפינלנד D:,אוסטרליה,אנגליה,מיאמי,קנדה ועוד.
וראיתי המון בתים ישנים,ממאה ה15 והלאה,וכל זה...פשוט לא נראה אמיתי. הרגשתי שאני בחלום די ארוך(שבוע),ושאני אתעורר והכל יהיה רגיל..
במצעד החיים עצמו היה ממש טוב,הלכנו 3 ק"מ עם הניצולים מאושויץ לבירקינאו,דיברנו עם הניצולים שהיו שם...וניצול אחד..הוא הלך לידי..וחייך. חיוך רחב..חיוך גאה. שהוא הצליח,הצליח לחזור לפה אחרי 60 שנה ולהחזיק מעמד,שהצליח לעזור לאנשים לעבור במסע הזה..ששרד,שהוא עצמו חי!
ואני פשוט הלכתי והערצתי את האנשים האלה..
הייתה ניצולת שואה אחת מגניבה ביותר,שאיתה התחברתי ודיברתי איתה באנגלית D: והיא בכיף שלה זרמה איתי. היא גם חזקה מאוד. בכלל,כל האנשים יכולים להיות פסיכולוגים לכל דבר.
ועצם העובדה שהלכנו,שנשרפנו מהשמש הזו,26 מעלות חום,עם המון אנשים מכל הארצות,עם המון דגלים על גבינו,גאווה ורצון לחיות הלכנו,והגענו לאיזה שדה,שם היה טקס יום השואה שלא יצא לנו לשמוע כי היינו רחוקים. אבל נפגשנו עם האנשים מלוס אנג'לס(חלק מהשותפות שלנו במסע),ודיברנו איתם והתחברנו אליהם במשך השעה,וגם המטרה שלי לדר אנגלית שיחקה את תפקידה D:
ומאז לא שמענו מהם שומדבר.אבל לא נורא,העיקר שהכרתי אנשים ודיברתי איתם..
הופתעתי מעצם ההוויה שלי שם,ז"א....הטמפרטורה הייתה 24 מעלות חום,בזמן שדחפתי למזוודה שלי את כל הסוודרים החמים ואת כל החולצות החמות,הבית מלון היה חביב רק שלא הייתה לי אמבטיה ]: (אבל בורשה הייתה אמבטיה D: אז פינקתי את עצמי חח),האוכל היה סביר למדי אבל חבל שכל מה שדחפו לנו היה עוף וצ'יפס.
ולפני שנסעתי לא ידעתי איפה אני נמצאת...איזה יום היום וכאלה,ולא עיכלתי שאני טסה לפולין,כשהגעתי לפולין לא עיכלתי שאני כבר בפולין,וכשהייתי במטוס בדרך הביתה,לא עיכלתי את העובדה שאני טסה הביתה..לישראל...לכיתובים בעברית,לעיר יקרה שלי,לחור יקר שלי,לבית קטן שלי,ולמשפחה המצחיקה שלי.
ועכשיו,כמעט שבוע אחרי שחזרתי....אני כאילו התעוררתי מחלום מסוים...כמעט שומדבר לא השתנה..אני נסעתי בין היתר גם כדי שמשהו ישתנה בחיים שלי,או בסביבה שלי.וכשחזרתי,לא השתנה הרבה בבית שלי,בביצפר גם לא,הכל חראגיל שם...ואפילו בטלויזיה לא פספסתי הרבה! ואני אוהבת לחזור למקום שאני אוהבת,שהוא שונה. או סתם רק מסודר. כזו מוזרה אני.
ואני? אני למדתי המון מהמסע הזה.
למדתי שיש הרבה בידיי,שיש לי משפחה אוהבת ותומכת,שיש מעגל חברים שאני יכולה לשחק איתו,ולבחור לעצמי חברים דואגים ואוהבים,ולא סתם אנשים שאוהבים רק לנצל.
לפני המסע רציתי להשתנות,רציתי שיקרה משהו שאני ארגיש שאני משתנה,משתנה לטובה. שיקרה משהו שישנה אותי,את הגישה שלי,ואת הדיעות שלי.
ווואלה,נראה לי יעברו כמה שנים טובות עד שאני ארגיש שינוי כלשהו מהמסע הזה...שאני אתחיל לעכל שאני הייתי בפולין,שחוויתי,שראיתי..ועכשיו,עכשיו הכל מילים.
למדתי שהמגע ההכי קצר של בנאדם יכול לגרום לבנאדם להיות כל כך מאושר,להרגיש אהוב,להרגיש שאכפת למישו ממנו,להרגיש שיש שם מישהו בשבילו...
להחזיק יד לניצול שואה זה לא מעשה מן הפשוטים,לא עצם העובדה שצריך לעודד אותם,אלא עצם העובדה שהם אלה שמחזיקים אותי על רגליי.הם מחזקים אותי,מלמדים אותי,מדברים איתי..והכל עם אחיזת יד פשוטה. למדתי גם לנחם אנשים,ולעודד אותם. למדתי לחבק מהלב יותר מאי פעם,למדתי לאהוב מגע ברגעים קשים שכאלה...
אפילו חיוך הכי קטן יכול לשמח אנשים,יותר ממילה אחת טובה.ישבנו בשיחת סיכום עם המשלחת בבית הקברות בוורשה...וכששאלו אם יש למישהו משהו להגיד שידבר עכשיו,אז אני...אני פשוט נפתחתי והתחלתי לדבר ואמרתי כל מה שהיה לי בלב ובראש. שוב,השתחררתי...אין לי מושג איזה מן דברים אמרתי,אבל האנשים חייכו,אני גם בכיתי,והם חייכו.
ואני עוד למדתי,שכל אחד לוקח את הנושא הזה אחרת,היו אנשים שבכו בכל אתר שואה שביקרנו,והיו אנשים שלא ראיתי אותם מתרגשים,היו אנשים שהעיניים נצנצו מהדמעות אבל הם נמנעו מלבכות..
והכרתי מלא צדדים של אנשים..שלכל אחד יש את הצורך הזה לישון,להשתין,לאכול,לצחוק,לבכות,ללכת,לדבר,לספר,לתעד ועוד. וזה לא רק אני.
אה ועוד משהו,
כמה טוב לא לדעת מה יקרה לך. ז"א מבחינתי,לא היה לי שמץ של מושג לאן אני נכנסת,עצם העובדה שאנחנו נהיה עם 20 ניצולים הפחידה אותי,אבל גם הניעה אותי,עצם העובדה שנהיה שם ביום השואה גרמה לי לבוא לשם עוד יותר...ותמיד מטבע הדברים אנחנו נוטים לתאר דברים ולצייר לעצמנו תמונה של..מה יכול לקרות לנו במקום שעוד לא היינו בו..
ולהפתעתי הנעימה,לא היה שומדבר שתיארתי,הכל היה טוב,אפילו הבעיות הטכניות בטחוניות ופיזיות לא הרסו את התמונה האמיתית.
וזהו.
לגבי הזמן הנוכחי אין לי מה לכתוב,
יום זכרון לחללי צה"ל,שתי צפירות,יום עצמאות,על האש בערב והרבה כדורגל ופריזבי חח,הרבה זיקוקים,אור,התפעלות..מחשבות פילוסופיות,שמחה.
זמנים הזויים בביצפר,לצערי כשחזרתי,הרגשתי שאני שכחתי הכל. כאילו המוח שלי חסר תאים.ועוד היה לי מגן במתמטיקה...חחחח
לקח לי 15 שעה להזכר איך מחשבים שטח של המשולש ): עם סינוס,וקיצר הבנתי שאני גרועה במתמטיקה כי לא פתרתי אפילו תרגיל אחד מלא.
והזוי לי,כי האנשים בביצפר נהיו שונים.לא בטוחה אם התגעגעתי אליהם,אבל הם מנותקים אחד מהשני..אני לא בטוחה אם אנחנו לומדים או מקבלים תגבורים לקראת הבגרויות,איןלי מושג בכלל..
אבל הדבר היחידי שאני זוכרת,בלי קשר לשום ביצפר,הוא...שיש לי חברים טובים :)
תודה לכם שאתם קיימים,וששואלים איך היה,וששואלים מה קורה,ושדואגים לי...תודה שיש אתכם! וכל מי שכתב לי מכתב טיסה,תודה ענקית. ריגשתם אותי מאוד,וכל מי שהשאיר מזכרת ממנו גם תודה.
תודה רבה לכם. לא הייתי מחליפה חברים כאלה בשום פנים ואופן,אני מאושרת כי יש לי אתכם :) ואתכם,זה כל מי שקורא את זה. ומתעניין בשלומי.
וזהו,
מאזל טוב לבלוגי שחוגג היום שנתיים על קיומו :)
"If you try the best you can
If you try the best you can
The best you can is Good Enough!"
Radiohead-optimistic
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: