..Just Another Me..

אני כל כך פחדתי....

שהכוכב הזוהר יעלם

כל כך חששתי שמשהו הולך לקרות..

משהו שיקטע את התקופה היפה והמאושרת שסוףסוף חוויתי..

פעם בשבוע,לא הייתי צריכה יותר..

כדי להיות שמחה לעוד שבוע.

כדי להתמלא באנרגיות,להירגע ולנוח מכל הסביבה,מכל המציאות,מכל הצביעות.

להיות עצמי לכמה שעות...כנה. אמיתית.

פעם בשבוע,לא הייתי צריכה יותר..

כדי לראות את הבנאדם ולחבק אותו חזק,ולדעת שהחיבוק בא מהלב.

כדי להקשיב לכל מה שיש לו להגיד ולספר כי מעניין לי..כי אכפת לי!

כדי לצחוק ולחייך בלי סיבה מיוחדת כל פעם שאני רואה חפצים ומקומות שמזכירים לי אותו.

רק יום אחד בשבוע הספיק לי...

אני חושבת שאף פעם לא ציפיתי למשהו כמו שחיכיתי כל פעם מחדש ליום חמישי/שישי רק כדי לראות ולחבק ולדבר..

אני חושבת שאף פעם לא נקשרתי כל כך לאנשים..

סוףסוף היה מישהו שהבין אותי,בלי שאסביר פעמיים, מישהו שהקשיב לסיפורים חסרי הפואנטה שלי,

מישהו שקיבל אותי כמו שאני בלי שאצטרך להיות מישהי שאני לא...

ו...עכשיו..זה עבר.כנראה.

הוא החליט לעזוב,לתמיד.

כמובן שאני מבינה את כל הסיבות המוצדקות שהוא הציג בפניי,כמובן שאני יודעת שקשה לו כל פעם..

ואתמול,כששמעתי על זה,נהיה לי כ"כ כבד על הלב..ולא יכולתי לעכל...לא רציתי..סירבתי לעכל את כל זה.

ודיברנו,המון..ונזכרנו בכל מיני דברים,והוא שוב לימד אותי המון דברים שכל פעם מחדש,כל סופ"ש שמעתי ולמדתי.

והסתכלתי עליו,ולא האמנתי..שלא אראה אותו ..שלא אדבר איתו..שלא אחבק אותו..

וכשהוא אמר שיכול להיות שהוא יחשוב על זה שוב,על ההחלטה שלו אם לעזוב או להשאר,אני כל כך רוצה שיהיה לו טוב..באמתי

אני כל כך רוצה שהוא יהיה מאושר! וימצא מישהי מושלמת,ושיתחיל באמת לחיות את החיים שחלם עליהם,ושיתחיל להגשים את כל השאיפות והמטרות שלו...

ואני יודעת שזה מגעיל מצידי,אבל כלכך רוצה שהוא ישאר איתי ): שהוא יהיה לידי...קרוב.

שאני אראה אותו ואירגע,ואקשיב,ואספר...ואחבק...

איפשהו עמוק בפנים,בכיתי...נקרעתי מבפנים,ולא הצלחתי לעכל את זה...כל כך היה לי קשה להרפות את ידיי מידיו,הייתי עומדת שם איתו כל הזמן שבעולם כל עוד זה איתו!.. וחיבקתי אותו...ורעדתי..לא בגלל שהיה לי קר,ולא בגלל שהייתי לחוצה. אלא בגלל שפחדתי..לאבד אותו..

להתרחק..פיזית..וכנראה גם נפשית ממנו..להרפות..ואני לא מסוגלת.

והסתכלתי בעינים שלו,בריסים הארוכים,באישונים הענקיים האלה שהסתכלו עלי,וראיתי ..כמה שאני אתגעגע....

ונזכרתי בפוסט שעבר,בו הייתי שמחה,בו כתבתי שגעגוע זה דבר טוב...כי אני יודעת שאני אראה שוב את הבנאדם ואשמח שוב..

ועכשיו,עכשיו אני קולטת...כמה שגעגוע זה דבר קשה..וכואב..ואני פוחדת...לאבד אותו..ולא לראות שוב. פוחדת לאבד..ולא לדבר איתו שוב..

לא רוצה. לא מסוגלת.

ואני נראיתי כזו חסרת רגישות,כזו אדישה...שאני פשוט לא מאמינה שאני כזו לעזאזל.

ובלילה,כשלא יכולתי להרדם והחלטתי שאני חייבת להוציא את הכל בכתיבה..פשוט התחלתי לבכות..וכל כך קשה לי..

גם עכשיו כשאני מקלידה את זה,יוצא לי פוסט כל כך מבולגן,כל כך הרבה בלבול וכאב שרוי כאן. ואני בוכה..כי נמאס לי לשמור את זה בפנים.

הפנמתי שאני סגורה מדי,ושאם אני לא אתחיל להפתח לעצמי,ולסביבה שלי,אני אמות. מעצמי ובגללי..וכל הבכי נדחס והודחק בלב רחוק ככל האפשר,

ואני לא יכולה יותר...

והיום,פשוט לא יודעת למה לעזאזל באתי לביצפר. כל כך ריק..כולם כאלה ריקים...המקום...הסביבה..האנשים..

וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה הוא.

אותו אחד שבדרך כלל ..כל פעם שנזכרתי בו,צחקתי..ואף אחד לא הבין למה.וכל כך מצחיק לי! ורק אני והוא מבינים את הבדיחות ומשפטים מסוימים..

אבל הפעם,לא צחקתי. לא חייכתי. רק חשבתי לעצמי מה יהיה הלאה..

מה יהיה אם הוא יחליט באמת לעזוב. לשכוח את הכל ואת כולם ולהתחיל הכל מההתחלה.

מה יהיה כשהוא יעזוב,איך הוא יסתדר,איפה,האם ישמור על קשר ...

מה יהיה איתי...ואיך אני בכלל אמשיך /:

וכל היום חשבתי...וכואב לי. אני לא רוצה. ): כל כך נקשרתי...וגם את זה לא רציתי. עוד מלכתחילה אמרתי את זה..כנראה ידעתי שהכל יהיה הפוך.

ואני כל כך אתגעגע....

אני אפילו לא מוצאת מילים מתאימות כדי לתאר אותו..הוא כזה בנאדם שונה...אף פעם הכרתי מישהו כמוהו.הוא מיוחד...באמת.

וואי...אני כל כך שמחה שהכרתי אותו...למדתי ממנו כל כך הרבה דברים..ולא רק בידע כללי,דברים על עצמי..שלא ידעתי שקיימים!

והוא שם לב לכל דבר...וכל כך נהניתי בכל פעם שראיתי אותו..

ואף פעם לא הראיתי. טיפשה שכמוני.

ועכשיו,

נותר לי רק לבכות..

ועדיין שביב קטקטן של תקווה יש בליבי..שאולי הוא יחליט להשאר..להתחיל מחדש כאן..אולי..

ועדיין פוחדת..כל כך..

אני לא יודעת מה יהיה איתי אם לא אראה אותו שוב..

אני כל כך אוהבת אותו!

כל כך מעריכה אותו..

ואני כל כך אתגעגע.....

ואזכור. כן,אזכור תמיד הכל, וכל נושא שדיברנו עליו תמיד יהיה אצלי,מתועד במוחי ובליבי. תמיד.

וכל פעם שאזכר בו או אראה חפצים שמזכירים לי אותו,אני אחייך...כי רק דברים טובים היו בו..ויצא לי להכיר בו ..רק טוב.

ושוב נזכרת באותה הפרידה..ולא רוצה...לא מוכנה...

לא מסוגלת לעכל!!!!

לא רוצה שיעזוב ):

ועצוב לי.

וכל כך רוצה לנצל את כל הזמן שבעולם רק כדי להיות איתו עוד קצת..ולא בטוחה אם הוא רוצה..

ועצוב לי כל כך.....וכבד לי על הלב.

ותמיד אזכור. תמיד!!!!!