happines is a warm gun

מעניין איך זה להיות מת

כאילו אני יודעת איך מרגישים מבחוץ,אבל איך מרגישים מבפנים.

אולי לא נושמים,אבל ההרגשה הזאת של הקבר..היא לא חונקת?

אולי העיניים סגורות,אבל רואים את אלוהים שמגיעים למעלה?

תולעים בבשר,זה כואב?

איך זה מרגיש שמתים?
זה כואב?

זה לא נשמע כמו תהליך כואב..

העולם יודע שאתה לא נמצא..

אבל אתה יודע שאתה לא נמצא?

אתה חוזר בצורה אחרת??

איך זה להיות מתה כבר יותר מחודש וחצי?

והקטע הוא שאני אפילו לא זוכרת את היום שנפטרת..כאילו את היום כן,אבל לא את התאריך עצמו.

את כדי כך אני נכדה עלובה!

כל הזמן שהיית חולה,באתי לבקר אותך פעם אחת,פעם אחת!נו,באמת..

ישבת בכסא גלגלים שלך ולא ידעת מי אני,שאלו אותך את יודעת מי זאת?ועשית לא עם הראש..

שכחת מי אני

אבל אני לא שכחתי מי את..

היית מתקשרת אלינו הרבה,תמיד היית מתקשרת שראיתי טלוויזיה,חשבתי שזה נורא מציק דווקא,כי תמיד שאמרתי שאני רואה טלוויזיה חשבתי שתביני את הרמז,אבל לא באמת היה אכפת לי..

היה לך שיער בלונדיני בוהק,לא לבן ומקריח כמו לכל הסבתות

היית לובשת שמלות גדולות כאלה,עם סיכות יפות וכובעים..

והיו לך עיניים כחולות ענקיות.

אז למרות שזה נראה ככה,אני לא שכחתי..

מחר בהופעה,אני אולי אלבש את אחת מהשמלות האלה שלך..

אבל את לא תדעי את זה כבר,נכון?

או שאולי כן?

את חושבת עלינו לפעמים...כשהלכת נזכרת לפחות מי אני?

לא הייתי באה אליך כמעט אפעם בימי שבת....

אבל לא כעסת

הייתי באה בימים אחרים

היינו משחקות קלפים,או דוקים....איך היינו מתעצבנות שסבא יותר טוב?את זוכרת?היית אומרת זיפט כשהיית מפסידה בקלפים.

זה היה מצחיק אותי,כי זאת הייתה מילה של זקנים.

ממש אהבנו לשחק מלחמה ביחד.

לפני שהלכת לניתוח כלכך דאגתי את השארתי את הפלאפון פתוח כל השיעור...אבל הכל עבר בשלום.

ואז ביום רביעי ההוא,התקשרתי לאמא שחזרתי הביתה היא אמרה שקרה איזה משו קטן לסבתא רינה בחלק של ההחלמה מהניתוח אז הם בבית חולים.

אמרו לי שנכנסת לקומה...זה לא משו שקורה רק בסרטים?

ומה ליזי בכלל חושבת שהיא מזכירה אותך?

היא לא מכירה אותך...היא לא ברמה של להכיר אותך

אם היית הייתי מספרת לך מלא סיפורים מצחיקים עליה,מהסוג שאני בטוחה שהיה מצחיק אותך.

את כועסת שבאתי לבקר אותך פעם אחת בבית חולים המקולל ההוא?

מה זה משנה בכלל...לא הכרת אותי,לא דיברת,אבל כן חייכת,גם אז,חייכת.

אבל לא ככה רציתי לזכור אותך,עם שיער לבן,שמרימים במנוף לתוך כסא גלגלים ושלא מדברת ולא זוכרת מי אני.

סליחה..

אולי זה כן היה חשוב לך

אבל איך יכולתי לדעת?

חן בכתה יותר ממני בהלוויה שלך

אבל זה לא בגלל שאני נכדה רעה,זה בגלל שהיא לקחה לי את המשקפי שמש,איך אפשר לבכות ככה מול כולם?

סבתא סוזן ממש בכתה

היא ממש אהבה אותך.

היא גם לא ממש רצתה שאני אתקרב עד הקבר שלך,היא החזיקה אותי ממש חזק.

והיא כל הזמן מזכירה אותך

היא אומרת שזאת כזאת אבידה גדולה

אבל זה לא ממש ככה..

ברור לי שיותר טוב לך ככה...

אני בטוחה שברגעים אלה את והלינה מדברות,אולי גם ההורים שלך יושבים איתך..

איך זה היה לפגוש אותם?מאז השואה לא ראית אותם..

זה מוזר?

איך זה היה לפגוש את אחים שלך?

ומה עם חנקה?

כל המתים ביחד.

ולא שאני לא מתגעגעת אלייך,אבל אני רוצה בטובתך.

מגיע לך.

היית ממש טובה..

כולם ממש אהבו אותך..

השבעה שלך הייתה מפוצצת.

דרך אגב,סליחה שנרדמתי שם כל יום בערך בשעה שש...זה פשוט מתיש כל הדבר הזה

בטח בשבילך זה יותר מתיש.

מעניין איך זה שם..

יום אחד אני אבוא לבקר אותך שם,אבל היום הזה יגיע עוד הרבה הרבה הרבה הרבה זמן..

סבתא אני נוסעת שוב לאנגליה...אני יודעת שאהבת שנסעתי לשם..

אה ויש לי גם הופעה מחר..אבל לא נורא שלא תהיי בה,כי אני לא בטוחה שהיא תהיה טובה בכל מקרה.

תחזיקי לי אצבעות שם,טוב?

אני קראתי את התפסן בשדה השיפון,ממש אהבתי אותו...חבל שאנחנו לא יכולות לדבר עליו,אני יודעת שאהבת אותו.

ועכשיו אני קוראת צילה של הרוח,זה ספר טוב,אבל אני כל הזמן שוכחת לקרוא...

אני גם התחלתי ממש לאהוב הביטלס..

גם את אהבת אותם..

ואת לא תאמיני אבל גם מריה זלסקה נפטרה..אני מקווה שפגשת אותה!!

זה היה לי עצוב לשמוע את זה...גילינו את זה בשבעה,כשעידית התקשרה לספר לסטאש.

ביי סבתא,

אני אוהבת אותך..