אז לא הייתי פה מיליון שנה בערך.
כרגע חזרתי מהבית חולים, אחרי 4 ימים.
אשכרה חוויה קשה.
בחיים, לא חשבתי שבזמן הזה שיעבור.. אם הוא עבר בכלל (הייתי יושבת ימים שלמים,
בלי מעש, במסכנות שכזו, נשבעת שבבית חולים הזמן לא עובר)
התפיסת עולם שלי וההשקפה שלי לגבי החיים כ"כ תשתנה ותתפוס צורה.
אלוהים, פתאום לומדים להכיר אנשים שאם הייתם רואים אותם בחיים לא הייתם חושבים על להחליף איתם מילה.
להבין את הקושי של האחר, לראות את העצב בעיניים, לקרוא בין השורות, להבין דברים מהותיים כ"כ,
אולי אפילו להפסיק לרחם על עצמך גם כשהמצב קשה והכי חשוב לפתוח את העיניים.
סליחה אם זה ישמע יהיר מצידי, באמת שזו לא הכוונה שלי. הכי לא.
אבל רק אם חס וחלילה תהיו בבית חולים ותראו את האנשים, הכח רצון והסיבולת של החיים -תבינו.
יש לי דמעות בעיניים כרגע.
אני לא יודעת אם זה משמחה או עצב, באמת שלא.
יום אחד. כשעוד לא יכולתי לאכול ולדבר, בא הליצן של המחלקה למקום שישבתי בו.
לא כ"כ רציתי שהוא יגש אלי, חשבתי שזה טיפשי. הוא ראה שאני עם אינפוזיה, שכואב לי, שהעיניים שלי כבויות.
הוא ביקש ממני 2 דקות, הסכמתי.
הוא התיישב ממולי וממול אמא, שם את הגיטרה עליו ושר לי שיר מרגש. בשקט. בהבנה.
בחיים לא התרגשתי ככה. בכיתי כאילו אין מחר. הוא לא הפסיק ולא הרפה, שמחתי.
כשהסתובבתי לאמא ראיתי שהיא בדיוק כמוני. בוכה. גם לו עלו מהר מאוד דמעות בעיניים.
ה2 דקות שלו התארכו להרבה יותר, הוא פשוט לא הפסיק לשיר לי.
כנראה מסתבר שהוא חולה סרטן, אלוהים ישמור, כמה כוח יש לבנאדם כזה?
לעשות את העבודת קודש הזאת, לרגש, לשמח, בסוף הוא חיבק אותי ואמר לי שעשיתי לו את היום. לא לא.
הוא עשה לי את היום. הוא שינה לי את הראיה.
"פנים אל מול פנים
פגישה באמצע החיים
הגענו אל עצמנו
ממקומות כל כך שונים.
העיר נראית אחרת
כאילו לא היינו פה,
הלילה את נשארת
חכי איתי לבוקר שיבוא.
אהבנו פעם באמת ובתמים
אהבנו כמו שילדים יודעים
עלי וגם עלייך רואים את השנים
ואת יפה, פנים אל מול פנים.
פנים אל מול פנים
אולי רק פעם בחיים
הזמן סוגר עלינו
מעגל של שינויים.
אז מה עבר עלייך ומה מביא אותך לפה,
הלילה את נשארת
חכי איתי לבוקר שיבוא."
מי שלא רוצה לקרוא הכל, שלא יקרא, פשוט זה המקום שלי לפרוק את העול.
ככה. לאט לאט, אחרי מלא שעות של סבל, ואם אני סופרת עכשיו, אחרי 13 דקירות בידיים, דיי הבראתי.
שלא תחשבו לא נכון, אני מזה לא בדיכאון, אני יודעת שלמרות שיש לי מחלת הנשיקה,
יש גם כמה צדדים חיוביים.
תפסתי נגיף קל יחסית של המחלה, כרגע הבראתי, כביכול כמובן.
הייתי חולה שבועיים וזה אומר שמקסימום עוד שבועיים הנגיף יעזוב את הגוף שלי לגמרי, אם אני אשמור על
עצמי הכל יהיה טוב עוד 3 ימים, הרופאים הבטיחו. למדתי שלהם כדאי להקשיב (:
תשמעו כמעט הגעתי להסדר עם אמא. אם אני בריאה עד יום שני יש מצב שאני אצא למחנה.
אללללהההההההה איזה יופי. רק משהו הכי קטן, טלפון והביתה.
בשלבים המתקדמים האלה של המחלה, אם לא תתנשקו איתי או תשתו מהכוס שלי לא תדבקו בכלל :]
ורזיתי 6 קילו.
זהו. אסורה לי פעילות גופנית מוגברת ואני צריכה לשתות הרבה ולשמור על עצמי מכל מיני שטויות.
אפילו הכבד והתכול שלי לא מוגדלים (שזאת המחלה בעצם).
תמיד ידעתי שהם סוסים (((((((:
כרגע חוץ מכאב גרון, קצת בלוטות נפוחות ודלקת בוריד מהאינפוזיה ומלא עייפות וחוסר שינה אני בסדר. :)
כרגע האופטימיות באה לביקור.
נראה לי שבגלל שהמצב שלי השתפר.
תודה לכולם, על התמיכה מרחוק, על המילה הטובה, שיחה קטנה או הודעה.
באמת ששם זה הכי עושה את היום :]
בבקשה תשמרו על עצמכם,
אני מרגישה כרגע כמו סבתא, אבל לא אכפת לי (:
הבריאות הכי חשובה.
בלי שטויות טוב?
קיצר, עוד 3 ימים בעזרת השם אני חוזרת לעצמי ובגדול! :]
שיהיה לכם המשך יום טוב,
ולי אחלה של שינה..
אוהבת המון. מור :]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
