It’s just two of us =]

לרוץ, לברוח, לעוף.

למקום הרבה יותר טוב.

למקום שבו העולם מחייך אלייך בבוקר,

ומקבל אותך כפי שאתה.

לא להתחרט, לא להישפט, לא להידחק..

לחזור אחורה בזמן..

אינעלל העולם בסדר?

5 אנשים אמרו לי היום אותו הדבר.

אני רק לא מבינה איך הם ראו,

איך הם הרגישו, מאיפה הם באו אליי..

מה הגוף שלי כ"כ מושפע מהכל?

מורי.

הקלילות של תקופת סוף החופש הגדול,

החודשיים הראשונים של הבצפר,

השביתה הביונית- כמה שאנחנו מקללים אותה, לא היינו אותם אנשים בלעדיה,

הספונטניות, הטלפון, החיבוק, הרצון, היציאות,

ההרגשה של הביחד המוגזם,

עבודה, פגישות מסויימות, שיחות, האהבה,

ה- אנשים. פשוט נעלמו קצת..

וכולם אומרים שזו תקופה,

ו"הכל עובר, את תראי", כולם ככה עכשיו,

לחץ, חוסר זמן, בלהבלהבלה.

הרי אני יודעת למה נראה לכם שאני כותבת את זה..

אבל זה לא קשור בכלל. פשוט לא.

יש המון המון מעבר.

אני פשוט רוצה את החופש שלי,

לחיות כמו פרפר. איך שבא לי וברגע שבא לי.

בלי כלום על הראש..

כמו פעם.

הלוואי שזה כבר יגיע.

הטוב הזה, שבא אחרי ירידה..

ההצגה חייבת להימשך.

מורי.

מותר לה להרגיש את הכאב הזה

להרגיש נפגעת ונבגדת

אין בזה כל רע.

משום מה

מסיבה לא מובנת ולא ברורה

כל פעם שהיא מרגישה רע

במקום להשלים עם המרות ולחוות את הכאב עד שיעלם,

את הכאב כולו,

בלי הסגות ובלי קשקושים,

רק את הכאב הזה

הטהור

משום מה היא מחפשת רק את הצדק

איפה אחרים כן בסדר

והיא לא

שאף אחד לא עשה דווקא

שאוהבים אותה

שהכל בסדר.

הכל בסדר, חוץ ממנה. ממתי לך מותר לכאוב?

היא שכואב לה

עמוק עמוק

כאב שמפרק

כאב טהור

יותר מידי חשובים לה אחרים

עד שהיא לא מגיעה לשלמות הכאב

והיא תמיד לא בסדר

תמיד הסיבה לא מספיק נוראית

שום דבר ששווה את הכאב שלה.

גם אני רוצה, גם לי מותר.

וכן, כואב לי

ואני אחווה את הכאב הזה עד שיעבור, מהמקום הכי כואב,

בשלמותו.

לילה נהדר לכם

יערה.